הקשיבו הקשיבו, יש לי רגשות!
רגשות, החברים הערמומיים שהולכים איתנו לכל מקום. האם צריך אותם? לא צריך? כדאי להסתיר לרוב? שווה להביע יותר? להקשיב ללב שלי? או בכלל למוח?
בכל מה שנוגע לרגשות, קשה מאוד להבין. הם מבלבלים אותנו ורוב הזמן איננו יודעים מה לעשות איתם.
גדלתי בבית דובר רוסית. ביטוי רגשי, במילים עדינות, לא היה הצד החזק ביותר שלנו. לא רגשות משמחים, ולא כאלה מאמללים. אפילו עונג היה ראוי להצניע, ואילו עצב בכלל כדאי להחביא מתחת למקרר.
זה לא בדיוק עבד. כי רגשות הם קצת כמו גזים, אם לא נוציא אותם, בסוף תכאב הבטן או שתהיה תאונה. תוצר לוואי של רגשות שמודחקים ככה, יכול להיות לדוגמה התפרצויות זעם. ואז נכון, לא מביעים שום רגש בזמן, וכולו הופך לזעם טהור, שמתפרץ כמו לבה, וגם יוצר בדרך כלל נזק דומה.
יש את הצד השני, אני קוראת לו הצד האמריקני. בסדרות ובסרטים האמריקנים הרגשות הם ה-דבר הכי חשוב שיש. בכל שיחת טלפון, בתחילתה ובסופה, אומרים "איי לאב יו". הביטוי של הרגשות המשמחים נפוץ כמו זה של הרגשות המאמללים – בוכים, מתפלשים, כועסים, דורשים שיתחשבו ברגשות שלהם. ניסיתי להיות שם, ונתתי כזה דרור לרגשותיי (אחרי שנים של הדחקה) שמרוב אהבה נכנסתי לדיכאון. כן, זה סיפור אמיתי (ולא, הוא לא על אהבה אמיתית. אם תרצו אולי עוד אספר בעתיד).
גם זה, לא בדיוק עובד. כי לכולם יש רגשות, והם לא תמיד מתואמים, אז למה שמישהו שרגשותיו שונים משלי תמיד יתחשב באלו שלי? ואז יש כעס, עלבון, כאב, שברון לב, בקיצור חורבן.
באה היוגה והציעה דרך שלישית. רגשות, אומרת היוגה, הם חלק בלתי נמנע מהכרה מתפקדת. כמו שמנוע של רכב מייצר רעש. הרעש הוא נתון, אבל לא המהות. אז יש להכיר בהם, לזהות אותם, ולהבחין מה נכון לעשות איתם ברגע זה.
הו, הנה, גישה שאמורה לעבוד. הרי תכלס, מה זה אומר? יש רגשות, חברה, ואין מה לעשות עם זה. הם לא טובים, ולא רעים – הם חלק מהשפע שיש לחיים להציע. ננסה או לא, הם יהיו שם; אבל הם לא חייבים לנהל אותנו. אנחנו יכולים לבחור בכל רגע בפעולה הנכונה לעשות.
מה שמאוד אהבתי בגישה הזאת זה שהיא לא מנסה להבטיח שושנים ופרחים; היא לא מבטיחה אושר ואהבה בלי הפסקה; היא מראה את המציאות כפי שהיא. מה שלא אהבתי בה, זה שכל החיים ממש, אבל ממש ממש קיוויתי שמישהו יספר לי איך להיפטר מהרגשות ואני אוכל להיות רק שכלתנית (רוסייה או לא רוסייה? בכלל אוקראינית אבל מי סופרת). נו, היוגה הזאת, תמיד חייבת להרוס.
זה לא משהו שבא בקלות ובוודאי לא משהו שלומדים מידע אינטלקטואלי. היכולת להתבונן ברגשות היא מיומנות נרכשת אצל רובנו (יש אנשים שנולדים איתה), והיכולת להוציא פעולה מועילה לעולם גם היא דורשת אימון.
אני מתאמנת בזה מדי יום על המזרון, בישיבה שקטה והתבוננות בכל מה שעולה. האם זה מושלם? ממש לא. ההרגל מהילדות להסתיר את מה שכואב או קשב צץ ועולה (הייתי בריטריט לפני כמה שבועות, והיה לי מאוד קשה. כשסיפרתי אחרי זה לחברה היא אמרה שלא ראו עלי, והייתי גאה בעצמי כאילו מצאתי תרופה מצילת חיים); ההרגל להתפרץ יותר דווקא על מי שהכי קרובים עדיין מרים את ראשו מדי פעם; אבל יש כל הזמן שינוי וזה כבר מעורר תקווה.
אם יש דברים שאני יכולה להגיד שכבר השתנו מהותית במסע הזה בדרך היוגה, בתחום הרגש אני עדיין חוקרת. היכן נכון להביע, היכן נכון להבליג, מתי זה מועיל, מתי מזיק. חוקרת, חושפת עוד רובד, מתקדמת, קצת חוזרת, עולה, חוזרת. אבל לעולם לא קופאת על השמרים.