שיחות על יוגה · שיחה עם דריה איל

דריה איל - בין מדע לרוח: מה קורה כשמפסיקים לבחור צד

בפרק הזה אני משוחחת עם דריה איל, שהתחילה את דרכה כחוקרת ומדענית במעבדה, ובהמשך פנתה לעולם היוגה, הצ'יקונג והריפוי.

סקרן אותי לשמוע איך דריה מחברת בין דיוק מדעי לתנועה רכה, ומה היא לוקחת מהמפגש בין יוגה לצ'יקונג. דיברנו גם על האפשרות ללמוד מכמה דרכים, בלי להפוך אף אחת מהן ליעד או לתשובה היחידה.

השיחה הזכירה לי שיוגה היא מסע של למידה, ושאפשר להמשיך להיות תלמידה גם אחרי שנים של הוראה ותרגול.

על דריה איל

דריה איל היא מורה ליוגה ולצ'יקונג, מטפלת ביוגה תרפיה ומאמנת הוליסטית. לפני שפנתה לעולם התנועה והריפוי, למדה ביולוגיה ומדעי הרפואה ועבדה כחוקרת וכמדענית.

על מה מדברים בפרק

  • המפגש בין יוגה לצ'יקונג
  • תנועה רכה, מעברים וזרימת אנרגיה
  • הרפיית המאמץ והגמישות המנטלית
  • להישאר תלמידה וללמוד ממורים שונים
  • מסורת ככלי ולא כדבר שחייבים לקדש
  • המעבר ממדע ותעשייה לעולם היוגה
  • התאמת התרגול לאדם ולמצב שלו

מה עלה בשיחה

כשהיוגה פוגשת צ'יקונג

דריה הסבירה לי שצ'י יוגה הוא שם שניתן לשילוב בין יוגה לצ'יקונג, ולא שיטה שהיא מבקשת לטעון שפיתחה. היא מלמדת את שני התחומים בנפרד, אבל מרגישה שהדקויות של הצ'יקונג יכולות להעשיר את התרגול ביוגה.

היא תיארה לי את הצ'יקונג כדרך רכה ועדינה יותר לעבוד עם אנרגיה, לעומת תרגול שמכוון בעיקר אל הגוף הפיזי. מבחינתה, שתי הדרכים שלמות, וכל אחת יכולה לפתוח זווית אחרת.

לנוע ברכות ולהרפות מאמץ

דריה סיפרה לי שהתרגול העדין עזר לה לשים לב לא רק לתנוחות, אלא גם למעברים ביניהן. היא חושבת שהיכולת לנוע ממצב למצב ברכות קשורה גם לגמישות מנטלית, ולא רק לגמישות של הגוף.

דיברנו על האפשרות לשהות בתנוחה בלי לנסות להיראות כמו אתמול או כמו מי שנמצא לידכם. דריה הציעה לרדת לשבעים אחוז מהמאמץ, כדי לפגוש את מה שקורה בגוף באותו יום.

להישאר תלמידה

כששאלתי את דריה על הלמידה המתמשכת שלה, היא אמרה שהיא קודם כול תלמידה, ושהיא לא רוצה להיות גורו או מאסטר. הרקע שלה במדע משפיע על הדרך שבה היא בוחנת רעיונות, שואלת שאלות ומחפשת נקודות מבט נוספות.

היא סיפרה לי שהיא לומדת ממורים ומשיטות שונות, וגם מספרים ומתרגול אישי. מבחינתה, מפגש עם דרך אחרת יכול לעזור לה להכיר את עצמה ולדייק את מה שהיא מעבירה הלאה.

מסורת ככלי, לא כדת

דריה דיברה איתי על החשיבות של מסורת, וגם על הצורך להבחין בין מסורת ככלי שעוזר להתפתח לבין הפיכתה לדבר שאסור לשאול עליו שאלות. היא ממליצה ללמוד, לבדוק את הדברים ולבחור מה מתאים.

הגישה הזאת מתחברת לאמונה שלה שהדרך אינה אחידה לכולם. התרגול יכול להשתנות לפי האדם, הזמן והמקום, והלמידה יכולה להגיע ממורים וממקורות שונים.

מהמעבדה אל התנועה

כששאלתי את דריה איך הגיעה ממדעי המעבדה ליוגה, היא סיפרה על מסלול שכלל עבודה כמדענית, לימודי הוראה וחיפוש אחר דרך שמתאימה לה. אחרי שהפכה לאם, היא הרגישה שאינה רוצה לחזור לעבוד במעבדה.

היא הגיעה לקורס מדריכות פילאטיס מתוך רצון לתרגל, ולא מתוך כוונה ללמד. דרך העבודה עם הגוף התחיל אצלה שינוי, ובהמשך היא יצאה למסע לימוד שכלל יוגה, יוגה תרפיה וצ'יקונג. את החקירה והלמידה היא ממשיכה עד היום.

כמה משפטים מהפרק

"היוגה היא שלמה והיא מלאה והיא נפלאה, והצ'יקונג הוא מלא והוא שלם והוא נפלא."

- דריה איל, על השלמות של היוגה והצ'יקונג

"היכולת לשהות בתוך תנוחות היוגה ולוותר על הרצון להיות כמו אתמול, להיות כמו מי שיושבת לידי - זה התרגול."

- דריה איל, על תרגול בלי השוואה לאחרים

"הרבה פעמים אנשים לוקחים את הכלי הנפלא הזה של היוגה והופכים אותו למטרה, וזו לא המטרה."

- דריה איל, על יוגה ככלי ולא כמטרה

"אני תלמידה כי אני קודם כל עושה את הדברים בשביל עצמי, וכל פעם שעולה לי שאלה אז אני בוחנת אותה ולומדת אותה לעומק."

- דריה איל, על הסקרנות והלמידה שלה

עוד שיחות עם מורות ומורים ליוגה מחכות בעמוד הפודקאסט.

תמלול הפרק

לקריאת התמלול המלא

התמלול נוצר אוטומטית ונערך לקריאה, וייתכנו בו אי-דיוקים.

אלינה: שיחות על יוגה, הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב - יוגה שקטה לראש עמוס. שלום לכולם וברוכות וברוכים הבאים לשיחות על יוגה. אני כל כך שמחה שחזרתם, ואם זו הפעם הראשונה שלכם כאן, ברוכות וברוכים הבאים. כיף שבאתם. אני אלינה גרינשפון יעקב, מורה בכירה להאטה ראג'ה יוגה ומייסדת יוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה. למי שרק הגיעו, אני רוצה לספר שהפודקאסט הזה התחיל לפני כמה שנים במתכונת אחרת, ומאז קיבלתי מכם שוב ושוב את אותה הבקשה: "תחזירי את השיחות האלה". אני שמחה ששיחות על יוגה חזר בגרסה מחודשת, ובמקביל יעלו כאן גם פרקים חדשים. בכל פרק אני מארחת מורות ומורים מעולים ליוגה לשיחה על החיים עצמם ועל ערך היוגה, וביניהם יש פרקי סולו שלי, שבהם אני משתפת מהסיפור האישי שלי. והיום אנחנו עם דריה איל, מורה ליוגה ולצ'יקונג ומאמנת הוליסטית, שהתחילה את הדרך שלה בכלל במקום אחר לגמרי - כחוקרת ומדענית במעבדה. בשיחה שלנו היום נבין איך קורה מהפך כזה, כשמישהי עם מסלול מסודר ועם תואר שני מחליטה יום אחד להפוך את השולחן ולצאת למסע של ריפוי ושינוי. מה קורה כשמפגישים את עולם היוגה עם החוכמה של הצ'יקונג, ואיך דריה בונה גשר בין מדע לרוח? ולמה דווקא מורה עם ניסיון כל כך עשיר מתעקשת להישאר תלמידה ולהמשיך ללמוד כל הזמן, גם ממורים בתחילת הדרך? זה פרק על אומץ להשתנות ועל העיקרון הפשוט והחשוב מכול - להישאר תלמידים. בואו נצלול פנימה.

אלינה: שלום, דריה איל.

דריה: היי.

אלינה: ברוכה הבאה לפינה של שיחות על יוגה, שמשודרת ביוטיוב ובספוטיפיי של יוגה כדרך חיים עם יוגאלינה. אני יוגאלינה, קוראים לי אלינה גרינשפון, ואני מאוד שמחה לארח את דריה איל בפינה שלנו. דריה היא מורה ליוגה ולצ'יקונג, מטפלת ביוגה תרפיה ומאמנת הוליסטית, ויש לה עוד שלל תארים ודברים מדעיים שרכשת, ועל זה נדבר עוד היום. מה שלומך היום?

דריה: בסדר. אני בטוב.

אלינה: איזה יופי לראות אותך על הבוקר.

דריה: תמיד, כן.

אלינה: אז דריה, אני רוצה לצלול איתך ישר פנימה. בפסטיבל היוגה האחרון זכיתי להשתתף בשיעור שלך. לשיעור קראו בשם המעניין "צ'י יוגה תרפיה", וזה היה שילוב חדש ומאוד מעניין בשבילי. אשמח שתספרי לנו קצת עליו: איפה היוגה והצ'יקונג פוגשים זה את זה?

דריה: אוקיי. אז קודם כול, יש להפריד בין שמות וטייטלים כאלה לבין הדבר עצמו. הטייטלים בעיניי הם תוצאה של רצון למתג. השם "צ'י יוגה" נולד מתוך זה שביקשו ממני ללמד ביוגה בערבה ורצו שאתן שם לדבר הזה, שמשלב יוגה וצ'יקונג. אמרתי, "אוקיי, נקרא לזה צ'י יוגה". ואז הופיע בכל מיני מקומות שפיתחתי שיטה. אני לא פיתחתי כלום, אני לא המצאתי כלום. הכול קיים כבר אלפי שנים לפניי. פשוט נפלה לידי הזכות להיחשף לשני הדברים, והשילוב ביניהם תרם לי, אז אני מלמדת אותו. אבל לא בתור שיטה. אני לא לוקחת את הצ'יקונג ומערבבת אותו עם היוגה באופן אישי, אני מלמדת אותם די בנפרד. אבל הדקויות של התרגול של הצ'יקונג, כשאת מכניסה אותן לתוך היוגה, כל מתרגל יוצא מאוד מאוד נשכר. בעצם היוגה מתחילה מהאני, מהבפנים, ומקרינה החוצה. בצ'יקונג אנחנו קודם כול מדמיינים או מתארים או מרפים לתוך איזשהו אין-סוף, ומתוך האין-סוף הזה האני נוצר. זאת אומרת, זה אותו הדבר משני כיוונים שונים, להרגשתי. יש משהו מאוד מאוד מחובר ומדייק בהבנה של התנועתיות של הצ'יקונג. קודם כול, הפילוסופיה לא שונה. אני חושבת שכל תורות המזרח מכוונות בעצם לאותו מקום, פחות או יותר, לפחות אלה שאני נחשפתי אליהן. אלה פשוט כלים שונים לייצר בהם את אותו אפקט, וכשאתה מקבל משהו כמו חיים להתמודד איתו, ככל שיהיו לך יותר זוויות ראייה לגשת אל הדברים, יהיה לך סיכוי גדול יותר לגעת באמת ולפגוע באמת במקום שצריך. אז זה בהקשר של צ'י יוגה.

בפסטיבל ליוגה לימדתי שיעור של צ'י יוגה תרפיה. הרעיון היה להעביר שיעור קבוצתי שיש בו איזשהו אלמנט קצת יותר טיפולי, אבל יוגה תרפיה מועברת אחד על אחד. יש שיעורים בקבוצות. אני מלמדת שיעור של יוגה תרפיה ומדיטציה ב"יוגה בתל אביב". זה שיעור שבו אני עוברת בין המשתתפים, אנחנו עושים מעגל שיתוף כזה, ובמילה אחת הם צריכים להגיד מה האתגר שלהם. השיעור הוא שיעור כללי שנוגע באתגרים של כל המשתתפים, אבל שוב, זה לא סשן טיפולי. צריך להפריד בין זה לבין דבר אחר, אבל זה יותר טוב מכלום, בואי נגיד את זה ככה. בכל זאת יש איזשהו מפגש, ודרוש מורה עם הפרעת קשב מספיק טובה, בשביל לייצר שיעור בזרימה מתוך הסתכלות על מגוון אנשים. ויש מגוון אנשים: יכול לבוא מישהו עם דיכאון, מישהו עם כאב גב, מישהי עם כאב כתף, ויכולה להיות מישהי באבל או בצער. כל הדברים האלה יכולים לבוא לידי ביטוי בתוך תרגול של שעה, כי בסופו של דבר זה גוף אחד, והדברים נפגשים.

אלינה: אבל אם אנחנו רוצות רגע לפשט את זה, מה הצ'יקונג נותן שהיוגה לא נותנת? איפה הוא משלים לנו את התרגול של היוגה?

דריה: הוא לא נותן שום דבר שהיוגה לא נותנת. היוגה שלמה, מלאה ונפלאה, והצ'יקונג מלא, שלם ונפלא. הצ'יקונג מלמד... אני תמיד אומרת, וזה גם כתוב בכל מיני מקומות, שהיוגה פתחה לי את הגוף והצ'יקונג פתח לי את הנשמה. כי היוגה היא, בכל אופן - כשאני אומרת עכשיו יוגה, אני מדברת על יוגה שלומדים ברוב המקומות בארץ, על ההאטה יוגה, כי אני מדברת על היוגה של הגוף. היא מאוד מאוד גסה, ודרך העבודה עם הגוף אנחנו יכולים לגעת ברבדים עמוקים יותר. צ'יקונג - הפירוש של המילים הוא "צ'י קולטיביישן", עבודה עם אנרגיה. זאת אומרת, מלכתחילה אנחנו מכוונים לעבודה יותר רכה, יותר עדינה, בשביל לגעת ברובד יותר מעודן של הגוף. אנחנו כן מניעים את הגוף, אבל יש טכניקות של צ'יקונג שרק עומדים בהן, של "Standing Meditation", כדי להרגיש כמו צינור להנעת אנרגיה, והתרגול כולו הרבה הרבה יותר רך.

אבל אם נתרגל צ'יקונג ביחד - יצא לי ללמד צ'יקונג אנשים שמתרגלים אשטנגה, והיה להם מאוד מאוד קשה. היה להם קשה כי אנחנו עוברים כאן מעבר לגוף הפיזי, וזה כן דורש איזשהו דיוק ואיזשהו, סליחה, alignment, יישור של הגוף הפיזי. זה לא תמיד מתאים לאנשים שעובדים בכוח. וכשאני אומרת "עובדים בכוח" ואני אומרת "אשטנגה", אני לא אומרת את זה באופן גורף, אבל יש הרבה אנשים שמתרגלים עם המון כוח שרירי. והיוגה מתורגלת בהרפיית המאמץ. לא משנה שדיברו על זה בהקשר של ישיבה למדיטציה, אבל בכל אופן, אני לוקחת את זה. בטח שהתנוחות הן נגזרת של מדיטציה, אנחנו אומרים.

אלינה: כן, בדיוק, מדיטציה במקום המדיטטיבי.

דריה: בדיוק. אז זה קצת התפספס, אני מרגישה, בשיעורים של יוגה של הגוף, וזה בסדר, כי כדי להרפות מאמץ את חייבת לעבור דרך מאמץ. אז אני גם לא שופטת את זה, זה ממש בסדר. כל עוד הכיוון ידוע, הצ'יקונג נתן לי איזשהו כיוון. הוא נתן לי כיוון לאיזה מקום של הרפיה אני יכולה להגיע ומה אני יכולה להרגיש שם.

אלינה: אוקיי.

דריה: אז הצ'יקונג עשה לי משהו מאוד מאוד טוב בתרגול של היוגה. גם הדהים אותי לגלות שבשש דקות אני מגיעה לאותו אפקט של תרגול של שעה וחצי.

אלינה: מבחינת התודעה, כן. את כבר הולכת למקום יותר מעודן, פחות לגוף הגס ויותר להנעה של האנרגיה.

דריה: היוגה כמובן מדברת על זה, כן? אנחנו מדברות על הנעת פראנה ביוגה. וזה באמת מתפספס הרבה ביוגה, שהיום מאוד נפוץ לתרגל בה את התנוחות ולהתמקד בהן. אני לא מרגישה... זאת אומרת, גם צריך לקחת את מה שאני אומרת בערבון מוגבל. אני מדברת משיעורים של ויניאסה ואשטנגה, וגם יוגה איינגאר. יש הרבה שיטות של יוגה, אני לא בתוך כולן, אבל כן התנסיתי. קונדליני, למשל, מדברת מאוד עם הגוף האנרגטי, אבל לא בפלואו, אלא בתוך תרגילים. וכשאנחנו רוצים להניע אנרגיה בגוף,

דריה: אז יש איזשהו צורך בפלואו ובניתוק של... זאת אומרת, משהו שיוכל לקחת את זה גם לתוך החיים האמיתיים, את הרכות הזאת ואת הנינוחות הזאת של הנעת האנרגיה, ולהביא אותה לתוך כל דבר שאנחנו עושים. אני לא מוצאת הבדל גדול, את יודעת. זה כבר סלוגן כזה, אפשר להוציא על זה סטיקרים, כי אי אפשר... אין באמת הבדל גדול בין הגוף והנפש. ויופי, הכול טוב ויפה, אבל בחיים המערביים, ביום-יום שלנו, אנחנו די מפספסים את החיבור. והחיבור הזה יכול לבוא מתוך הליכה בחוץ, חיבור לקרקע, אור השמש וכל מה שמביא לנו פראנה. אבל אנחנו הופכים להיות כלי יעיל יותר כשהמפרקים שלנו נעים ביעילות וכשאנחנו גמישים. והגמישות הזאת באה לידי ביטוי לא בזה שעכשיו נתליתי לי על ההמסטרינגס בסבבה, אלא במעברים בין התנוחות, ביכולת שלנו לנוע ממצב אחד למצב אחר. ושם בעצם נמצא הדיבור, בעיניי, על הקשר בין הגוף הפיזי לגוף האנרגטי ולגוף הרגשי - כמה אני יכולה לנוע ממצב למצב ברכות, בחופשיות, בגמישות.

הצ'י קונג מביא את זה בצורה מאוד... זאת אומרת, לא, איך אני אגיד את זה? ביוגה יש איזושהי מטרה. בתרגול הגוף שלנו יש איזושהי מטרה: אנחנו מגיעים לתנוחה, אוקיי? ואפילו ברוב השיעורים אומרים לך את השם של התנוחה, כך שאת כמו מחשב ניגשת לתנוחה. וירבהדראסנה אחת, בום, לוחם ראשון, את נכנסת לתנוחה. אנשים שמתרגלים את אותה סדרה באופן קבוע עושים את זה על אוטומט. נכון שכשאת על אוטומט, את בעצם נכנסת לתרגול שהוא מדיטטיבי, והוא מייצר אצלך את אותו רצף מפעם לפעם, ואת יכולה לחוות את עצמך אחרת בתוכו, לצורך העניין. אבל כשאת עוברת מתנוחה לתנוחה ברצף, מתוך זה שאת יודעת לאן את צריכה להגיע, יש עם זה איזושהי בעיה. כי בדרך נכנסות כל הסמסקרות, כל דפוסי התנועה, וכל המתרגלים עושים בדיוק את אותו הדבר פעם אחר פעם. גם אם לאנשים יש כאב גב ואומרים להם לכופף את הברכיים כשהם מתכופפים קדימה, ממש קשה להם לעקוב אחרי ההנחיה הזאת, כי הם רגילים להיות עם רגליים ישרות ולצלול קדימה, מה שנקרא, לכפיפה.

אז הצ'י קונג מביא איזשהו פלואו עדין כזה, שמלמד אותנו מעברים רכים. אנחנו אומרים שהנשימה מובילה את התנועה בטכניקות של ויניאסה, בסגנון תרגול הוויניאסה, אבל לא תמיד אנחנו באמת נושמים עם התנועה. הרבה פעמים אנחנו נושמים והתנועה קורית ביחד, אבל זה לא באמת מחובר. ואגב, בצ'י קונג אנחנו בכלל לא מדברים על נשימה. נדיר למצוא הנחיה בצ'י קונג שמדברת על הגוף או על הנשימה. אנחנו מדברים על אנרגיה, והרבה דימויים והרבה דמיון מודרך. יש משהו בתוך ההנחיה של הצ'י קונג שמייצר משהו טיפה שונה. זה באמת מאוד מדליק.

אני רוצה להגיד, בהקשר של הרכות ושל התנועה בזרימה, שהיא מובילה גם לגמישות מנטלית, שזה בעיניי ערך שהוא הרבה יותר עוזר לנו ומקדם אותנו מגמישות גופנית. יכול להיות שלעולם לא נגיע עם הראש לבוהן, וזה בסדר גמור, כי זה באמת לא מה שמעניין. אנחנו רוצים לעבוד על הגמישות המנטלית. היכולת לשקוט בתוך תנוחות היוגה, בלי להביא את הגוף לקיצון, היכולת לשהות בתוך תנוחות היוגה ולוותר על הרצון להיות כמו אתמול, להיות כמו מי שיושבת לידי - זה התרגול. בעיניי זה לא כל כך מעניין מי מגיעה עם האף לברך. מה שמעניין הוא איפה אנחנו יכולים לשהות בתוך התנוחות בשקט. קצת שכחנו שהתנוחות של היוגה הן ממש כמו הכנה למדיטציה. הרי קשה לגוף ככה להתיישב ולשבת שם שפופים שעה במדיטציה. לכן אנחנו מכינות את הגוף ומביאות את התנועה המודעת. וזה באמת הרבה פעמים מתפספס, ולכן אני מאוד שמחה לשמוע שיש יותר ויותר מורות שמתחילות להסתכל על המעבר. הרי היוגה מאוד גדולה. התנוחות הן כמו קצה הקרחון, ואם נצלול פנימה נגלה עולם מדהים שיכול באמת לעזור לנו לתפקד כבני אדם בעולם. זה עד כדי כך פשוט: זה נשען על הנחיות לאיך להיות בני אדם.

תראי, ברגע שאת מסתכלת על זה, את יודעת, את מכירה אותי - אני אדם שמאוד קשה להפיל אותו לדת. גם כשהייתי טבעונית אדוקה, לא היית רואה אותי מעלה פוסטים על טבעונות, כי אני תמיד נותנת לעצמי את האפשרות להשתנות. גם התלמידים שלי יודעים שאני מעדיפה לתת להם את כל הידע ושיתרגלו לבד, כדי שאם מחר יתחשק לי להיות קוסמטיקאית, אני לא אהיה אחראית עכשיו על קבוצה של אנשים, ושכל אחד ייקח אחריות על עצמו. ומתוך הדבר הזה, התרגול שלי מאוד מאפשר. התרגול שלי מאפשר, ואני גם מאפשרת לעצמי להשתנות, לדעות שלי להשתנות. אין לי עמדות חזקות; אני מתרגלת גמישות בכל רובד של החיים שלי בשנים האחרונות, כבר למעלה מעשור.

ואם אנחנו מסתכלים על הגוף הפיזי בכלל, בואי נתחיל מהלב שהוא פועם, ובואי נסתכל על היקום ועל הקשר שלנו עם היקום. נסתכל על הנשימה, שאיפה ונשיפה, ונסתכל על השרירים שלנו בגוף ועל כל התהליך - יש איזושהי פעימה, פעימה של היקום שאנחנו חלק ממנה, שאנחנו בתוכה. עכשיו, אנרגיה לא עוברת דרך מפרקים ישרים, וזה משהו שביוגה לא נאמר ולא נלקח בחשבון. אבל מספיק שתעמדי על הקרקע עם ברכיים ישרות, ואז תרככי אותן טיפ-טיפה, וכבר תרגישי את הקרקע הולכת ונבנית מתחתייך. זאת אומרת, תתחילי להרגיש את ההשתרשות הולכת וקורית, ומתוך ההשתרשות הזאת האנרגיה נעה. האנרגיה היא משהו מאוד מאוד עדין. היא לא אמורה להיות מורגשת כמו מתיחה. כשאנחנו מרגישים מתיחה או משהו אסוף בצורה עוצמתית, האנרגיה לא זורמת בגוף. ואז אנחנו בעצם נופלים על הגוף הפיזי, ושם הבעיה. כשאנחנו נופלים על הגוף הפיזי, אין לו יכולת להחזיק יותר מדי, כן? בלי האנרגיה הוא קורס. ואם תמדדי כמה זמן שריר יכול, קחי, לכי תקני שלושה קילו עגבניות ותחזיקי אותם ככה, עם היד כפופה. אני חושבת משהו כמו 15 שניות. את לא יכולה להחזיק שריר יותר מזה. זאת אומרת, יש פה משהו מעבר שצריך לייצר את התמיכה.

אז לכן אני חוזרת למה שאמרת עם להגיע עם הראש לבוהן: אין שום בעיה עם להגיע עם הראש לבוהן, כל עוד זה נכון לך, כל עוד את יכולה, וכל עוד מתקיימת הפעימה הזאת, פעימת החיים, הפעימה עם החוץ, תוך כדי שאת נמצאת בתוך התנוחה. והדרך שלנו להתחבר לפעימה הזאת בתרגולים עדינים של צ'י קונג היא שאנחנו לא צריכים בכלל את הנשימה כדי לייצר הנעת אנרגיה. הנשימה תעקוב אחרי זה. גם הנשימה היא רובד יותר גס של הנעת האנרגיה בגוף. אבל אם נרפה טיפ-טיפה - ואני אומרת הרבה פעמים בתרגולים לאנשים, "תרדו ל-70% מהמאמץ" - במיוחד לאנשים שמאוד מאוד משתדלים, לפרפקציוניסטים שרוצים שהתנוחה תיראה מושלמת, תרדו ל-70% מאמץ ותגלו משהו חדש. והמשהו החדש הזה שהם מגלים הוא הרבה פעמים בדיוק זה: הפעימה הזאת עם היקום, איזושהי פעימה פנימית שמייצרת זרימת אנרגיה ומאפשרת לתרגול להשתנות, אבל גם להתפתח.

אנחנו הרבה פעמים מתאמצים כל כך בתרגול היוגה של הגוף, שאנחנו לא באמת פוגשים את עצמנו. אנחנו לא באמת נמצאים במקום שבו אנחנו נמצאים. המקום שאנחנו נמצאים בו הוא לא כל יום אותו מקום, הוא לא אותו מקום בכל שעה. לא כל יום אני אעמוד בלוחם ראשון בצורה מושלמת. לפעמים ייקח לי רגע עד שאפילו הנשימה תיפתח כמו שצריך, הידיים יוכלו להתיישר ולעלות, המבט... ואני אהיה שם בהרפיית המאמץ, נקרא לזה. והדברים האלה משתנים מיום ליום, וכדי להגיע לתודעה הזאת דרושה קודם כול שהייה בתנוחות הרבה פעמים. זאת אומרת, אני לא נגד תנועה מהירה, אבל גם לשהות קצת זה לא רע, וגם להוריד את העומס מהמפרקים.

דריה: כשאנחנו מורידים את העומס מהמפרקים, מתגלה לנו הגוף האנרגטי, ומתגלה המפגש האמיתי עם עצמנו של אותו יום. הגוף הפיזי נבנה על זה. ההרגשה שלי היא שהם קורים ביחד. זה לא שהוא נבנה על זה, זה לא איזה רובד, אבל הגוף הפיזי הוא רובד גס יותר, ואז הבנייה שלו על הגוף האנרגטי מרגישה לי יותר נכונה.

עכשיו, זה נכון שיש טכניקות של איינגאר, למשל, שיקשרו אותך ויביאו את הגוף הפיזי למקסימום, וה-the rest will follow, מה שנקרא. בסדר, זו עוד גישה, אני לא פוסלת אותה. אבל כשאנחנו מתרגלים flow, ואני מאמינה במעברים - אני מאוד אוהבת איינגאר, אני משתמשת באביזרים של איינגאר, אני לומדת איינגאר - אבל החיים הם בזרימה. זאת אומרת, לאף אחד לא עוזר לעמוד באותו... החיים הם לא בפוזינג, החיים הם בזרימה. העבודות משתנות, מערכות יחסים משתנות, העולם משתנה, אנחנו משתנים. זאת אומרת, לעמוד באותה יציבה כל הזמן, לדעתי, מפספס משהו בזרימה של החיים. יסלחו לי האיינגרים, אבל לכל מי שמתרגל איינגאר אני תמיד אומרת שכדאי להוסיף לזה איזשהו רובד תנועתי, שבעצם מתרגל את המעברים. אני מאוד אוהבת איינגאר ומתרגלת גם.

אלינה: כן. כן, זה באמת אחד הדברים שאני מוצאת הכי מעוררי השראה אצלך, הגמישות הזו, ההשתנות, והעובדה שאת תלמידה נצחית. ובכל זאת, יש לך רזומה מאוד עשיר: את מטפלת, את מנחה קבוצות, את מנחה ריטריטים, את מנחה סדנאות, ועם זאת כל הזמן את לומדת. כל הזמן את אצל איזשהו מורה כזה או אחר, ורוכשת עוד ידע ועוד מיומנויות, וישר לומדת ומעבירה אותם הלאה. אין קצת אגו? אין איזשהו מקום שאומר, "אני מורה במעמדי, אני הולכת ללמוד אצל מורות אחרות?"

דריה: לא. קודם כול, אני תלמידה. אני ממש לא רוצה להיות מורה. בחיים, ביום שיקראו לי גורו, אני אעלם, נראה לי, או מאסטר. אני בכלל לא בכיוון, וגם לא רוצה. אני תלמידה כי אני קודם כול עושה את הדברים בשביל עצמי, וכל פעם שעולה לי שאלה, אני בוחנת אותה ולומדת אותה לעומק. אני באה מרקע של מדע. למדתי ביולוגיה, תואר ראשון ותואר שני במדעי הרפואה. גם כשלמדתי מדעי הרפואה והגשתי תזה במדעי הרפואה, הראייה שלי הייתה אפילו יותר רוחבית מזו שהייתה סביבי. בסופו של דבר הגשתי את התזה שלי, ומי שבחן אותי היה מתמטיקאי, פיזיקאי וביולוג, כי באמת כבר פלשתי מהביולוגיה גם למקומות אחרים, ולא היו ביולוגים שיכלו להבין מה הלך שם.

אני לומדת להכיר על עצמי שאני קצת עוף מוזר בקטע הזה, אבל זה עובד לי יופי. אני מנסה לתרגם את זה החוצה, להעביר את זה הלאה, וזה האתגר הגדול. האתגר הגדול הוא להעביר את זה הלאה. השנה פתחתי קורס שקראתי לו "צ'י יוגה תרפיה", שהוא קורס לאורך השנה, מפגש פעם בחודש, והוא אוסף את כל הידע שלי עם כלים פרקטיים ממש: גם מדיטציות, גם ידע מערבי על הגוף הפיזי, ידע על הגוף האנרגטי ועבודה על ההכרה. הוא מרגש אותי מאוד, ממש קורס מהמם, ונפתח עוד מחזור גם. במאי, אני חושבת, הוא ייפתח בתחילת מאי.

אני לומדת... אני אגיד לך, למשל, עכשיו אני לומדת עם גלית לוין. בכלל, השנה אני לומדת עם גלית לוין. אני הולכת לריטריטים של שתיקה. איתה הייתי בשניים, ואני לומדת בהשתלמויות שלה למורים, גם ראג'ה וגם יוגה תרפיה.

תשמעי, אני מטפלת ביוגה תרפיה כבר עשור. אני לומדת יוגה תרפיה מנקודת מבט אחרת עכשיו. הדברים נפגשים, אבל זוויות הראייה מהממות, כי יש דברים שאני מסכימה איתם ויש דברים שאני לא מסכימה איתם, אבל הכול השראה. כי זה מישהו שצעד בדרך לידי - לא ביומרה אני אומרת את זה אפילו - אבל זה מישהו שצעד בדרך לידי וראה את הדברים אחרת. אני ראיתי חילזון והוא ראה ציפור, אבל שנינו היינו בטבע ושנינו חווינו את הדבר. אז מה זה משנה, את יודעת? מה הקשר לאגו? אני לא רואה בזה שום אגו.

אני לומדת השנה עם גלית לוין, אני לומדת עם המוהנים, קורס של יוגה ורגשות, ואני מותחת אותו על פני הרבה זמן. אני לומדת עם ספרות מקצועית, תמיד יש לי ספר באודיבל. עכשיו אני בבהגווד גיטה עם איזה תרגום. לפני זה אני עם ספרים של מנטק צ'יה, שהוא אחד המורים שלי לצ'יקונג, להנעת אנרגיה בכלל. אני לומדת איתו כבר עשור. גם פגשתי אותו באופן אישי, אבל בעיקר לומדת מסרטונים ומקורסים. יש לי הרבה מורים שאני לא מכירה.

אני טיפוס אוטודידקטי. מאוד קשה לי להתחבר למורים בארץ. אני מאוד מודה על גלית לוין, כי בשנים האחרונות לא מצאתי מורים. כן למדתי פה ושם, סדנאות וקורסים, אבל אני אוהבת לקחת את הדברים ולעשות אותם למה שהם בשבילי.

אני כן לומדת. נגיד, השנה למדתי גם על הוואיוסים, העמקתי בוויג'ננה יוגה. זו זווית ראייה של אורית סנגופטה, והיא מעניינת. אני חווה אותה קצת שונה ממנה. את יודעת, את לומדת על עצמך ככל שאת לומדת ממורים אחרים ומשיטות אחרות.

אני ממש לא רוצה להסתכל אחורה ולהגיד, "עברתי את כל הדרך והדבר הזה כבר לא קשור אליי". לא, הדבר הזה קשור אליי, ואני יכולה גם לחזור אחורה. אני אתן לך דוגמה, למשל. בדרך של היוגה דילגתי בנעימות ובחופשיות במשך שמונה שנים שלא הייתי בזוגיות. ואז, אחרי שמונה שנים, הגיעה לי זוגיות, ומצאתי את עצמי חוזרת אחורה לשלבים המאוד ראשונים של היוגה, מבחינתי, רק בשביל רגע להבין איפה אני בכלל חיה ואיך אני מייצרת תקשורת עם בן אדם אחר, שהוא אגב בכלל לא בא מעולם היוגה, ואיך אני מסבירה לו את המקום הזה שאני חיה בו. והתחלתי לצעוד את הדרך מההתחלה. מבחינתי, בהרגשה, התחלתי לצעוד אותה מההתחלה.

וזה מרתק. אני אגיד לך למה. קודם כול זה מרתק כי כשיש מולך בן אדם, הוא משקף לך בדיוק את הדברים שאולי פספסת קצת בדרך. אז הוא נותן לך לחוות את הדרך מנקודת מבט טיפה שונה. זה אובייקט מאוד גדול שיש לי עד עכשיו, בן זוג - הפרעה רצינית, אבל זה אובייקט מאוד גדול שמאפשר לך באמת לרדת לעומק. ואני מדברת על עצמי, כן? לא אומרת כלום על אף אחד אחר. יכול להיות שמישהו אחר עבר את הדרך במלואה, וזה נפלא. אני באופן אישי קלטתי שחיפפתי כמה דברים בדרך, וטוב שחזרתי אחורה.

אז לא, אין לי אגו בכלל, להפך. כל מקום כזה שמאפשר לי לראות את עצמי... אני יודעת שמתייחסים ליוגה כאל דרך, אבל אני לא מנסה להגיע לשום מקום. מבחינתי הדרך הזו יכולה להתפרס גם על כמה גלגולים, והדרך היא לא משנה. זאת אומרת, מבחינתי הדרך עצמה היא לא העניין, העניין הוא הדלתא, את יודעת, המעברים הקטנים האלה, השינויים הקטנים.

אם הייתי, לצורך העניין... אני יכולה להסתכל על זה בהקשר של מערכות יחסים, בהקשר של חמלה לעצמי, בדרך שבה אני מייצרת לעצמי עניין במהלך היום, בדברים שאני מתעסקת בהם, או בכמה אני מאפשרת לעצמי באמת להיות, להשתנות, לחוות.

אז בסופו של דבר, אם אנחנו מסתכלים על כל הדבר הזה, והמטרה היא להימנע מסבל או להתמודד עם סבל - אפשר ממש להימנע ממנו, אבל לחוות סבל בצורה יחסית נוחה, אוקיי? אני חושבת שהרבה פעמים אנשים לוקחים את הכלי הנפלא הזה של היוגה והופכים אותו למטרה, וזו לא המטרה. עכשיו, אם תדברי, אם תנהלי על זה שיחה, אני אגיד לך, "לא, ברור, היוגה היא כלי". אבל ברגע שאנחנו מקדשים דברים בתוך היוגה, בתוך כל דבר, בתוך כל כלי, ברגע שאנחנו מקדשים דברים בתוך כלי מסוים, אנחנו בבעיה, בעיניי.

ואז זה יכול להיות יוגה היום, ומחר זה יכול להיות צ'יקונג, ומחרתיים אני אלמד אקסטטיק דאנס, ואני אגלה שהנפש שלי משתחררת, וזה יעשה לי משהו, אני אגיע לאיזה עומק. ומחר אני אחליט לקחת איוואסקה, או לא יודעת מה, כל מה שאנשים עושים, ואני אגלה שזה הקטע שלי.

דריה: זה בכלל לא משנה שאני בעד דברים טבעיים, אבל...

אלינה: איוואסקה זה דבר טבעי.

דריה: כן, גם איוואסקה. לא, אבל אני רואה דברים טבעיים במובן של כל עוד אני יכולה לשבת עם עצמי. גם הצ'יקונג היה לי מגניב, כי בשש דקות התרגול, לא משנה איפה אני עומדת ומה אני לובשת, אני מגיעה להתלכדות עם האינסוף הזו ולהרפיית המאמץ. זה ממש עשה לי הכנה טובה למדיטציה בישיבה. זה בעצם כמו מעבר בין היוגה הפיזית ליוגה האמיתית, נקרא לזה. וגם כשאת בן אדם, זאת אומרת, אני עובדת הרבה עם אנשים אחד על אחד, ובאים לפה אנשים בכל מיני מצבים אנרגטיים, אז גיליתי שצ'יקונג הוא משהו ממש טוב בשבילי לתרגל בין טיפולים, בין מפגשים בקליניקה ובסטודיו. זה מביא אותי למין ניקוי שולחן אנרגטי בין מטופל למתאמן.

אלינה: אבל זה היה משהו שקשור למה שדיברנו עליו קודם, ולפני זה דיברנו על ה...

דריה: הכול מתלכד. הכול מתלכד, כן.

אלינה: על ה... לא, היה משהו לפני זה שדיברנו בהקשר של ה... דיברנו על הלימודים ודיברנו על אגו. סיימנו עם זה?

דריה: כן.

אלינה: אני רוצה מאוד לחזק את מה שאת אומרת, כי באמת היה מפגש איתך. דריה ואני הכרנו בפייסבוק. בסבב האחרון של הלחימה הכרנו סביב הריטריט עם גליק לוין, אבל הריטריט התבטל, ודריה ואני בכל זאת נסענו למקום החסידה בכפר... מקום מאוד מומלץ, דרך אגב, מקום מקסים. היה איזשהו חיבור מאוד טבעי, ואני חייבת לציין שמאז שהכרתי אותך באמת נפתח לי הראש ללמוד עוד ועוד, מהרבה מאוד מקורות. אני גם תלמידה של שק פימאי, וגם תלמידה של טלית ובין, ואני גם קוראת ספרים של נאדה בוטו ופריה הרט, וכל גישה אפשר להביא מעולמות הידע שלה. לאחרונה אני עוקבת אחרי גיל טיישמן, בפודקאסט "בראש של גיל", ואפילו הלכתי לעשות אצלו ריברסינג, ואני הולכת ללמוד קצת מהשיטה שלו. ובעיניי זה מאוד מאוד חשוב, כי במסורת של היוגה היה עניין של לבחור מורה וללכת בדרך של המורה הזה. ואנשים אוהבים להגיד הרבה "מסורת, מסורת, מסורת", אבל כמו ששקפימאי אומרת, מסורת היא כמו מים זורמים. חייבים תנועה, חייבים להתחדש.

דריה: אני, אני... סליחה, תמשיכי לפעמים.

אלינה: המקום שבו נמצאת כרגע ההכרה האנושית מבחינת ההתפתחות האבולוציונית שלה הוא לא המקום שבו ההכרה האנושית הייתה לפני חמשת אלפים שנה, כשהיוגה לראשונה התחילה לצוץ, או לפחות שזה התיעוד הראשון שיש לנו ליוגה. היום ההכרה האנושית הרבה יותר מפותחת, ומקורות הידע שזמינים לנו הרבה יותר גדולים. לכן, בעיניי, באמת כבר אין את הצורך לדבוק בגורו, שזה גם מושג שלא הרבה טוב הוא מביא איתו. אפשר להביא מכל העולמות וליצור משהו משלנו, ליצור משהו וללכת בדרך שלנו.

דריה: יש, תראי, אוקיי, כשאני נכנסתי, כשעזבתי את המדע ונכנסתי לעולם של תנועה, נקרא לזה, התחלתי ללמוד פילאטיס. ג'וזף פילאטיס באמת הקדים את זמנו. הוא לקח טכניקות מעולם היוגה ומאומנויות הלחימה, הוא גם היה צוללן וכל מיני. הוא בנה סדרות שמניעות אנרגיה בגוף דרך עבודה על הגוף הפיזי; בעצם, את מייצרת הנעה של אנרגיה. בלי לדבר על אנרגיה, הוא כן כתב ספרים וכן דיבר הרבה על הנשימה. אני לא מכירה כמעט אנשים בארץ שמלמדים את השיטה שלו as is. ג'וזף פילאטיס הוא כבר סוג של מסורת, אז נכון, זו לא מסורת של אלפי שנים, אבל אם היא הייתה נשמרת, היא הייתה מגיעה להיות.

אלינה: עכשיו, אני כן חושבת שמסורת היא חשובה, כי הפרשנויות של אנשים יכולות להיות מאוד מאוד מסוכנות, אוקיי? וחשוב וטוב שיש מסורת. בזכות זה שהיא נשמרה היא הפכה להיות מסורת, וזה כבר אומר שיש מאחוריה משהו. אני לא מתעלמת ממסורת. וצריך מאוד מאוד לשים לב מה אנחנו מוסיפים למסורת, ומה מתוך הדברים שאני אומרת אני מגישה כאמת, כאילו זה ידע אוניברסלי: "אלה הדברים, זו הפרשנות, זה מה שאמרו, זה מה שנכון, מה שאני אומרת עכשיו עושים כבר 5,000 שנה". זה מסוכן. ומה אני אומרת? זו הפרשנות שלי לתכנים האלה. קראתי את הפילוסופיה של היוגה, קראתי המון פרשנויות, אני מתרגלת, ומתוך התרגול שלי זה מה שהבנתי. והנה, אני מציעה לך לראות את הפרשנות הזו שלי, אבל בו זמנית אני מציעה לך ללכת ולחוות פרשנויות של הרבה אנשים אחרים, וכמה שיותר שיטות תרגול.

תראי, כשאני התחלתי לתרגל יוגה, לא הייתה לי כרטיסייה בשום מקום. לא היה לי כלום. הייתי מגיעה לסטודיואים, גם לא הייתי נרשמת מראש. מתי שזה הסתדר לי ביומן, בלו"ז שלי, הייתי מגיעה, קונה שיעור אחד ונכנסת. הרבה פעמים בכלל לא ידעתי מי המורה. אגב, אני עושה את זה עד היום. יצא לי להיות בשיעורים של מורים מתחילים לגמרי, שלמדתי מהם המון. אין פה משהו שאומר: "אני ככה ואתה ככה". לא, אתה הולך ופוגש את עצמך בכל מיני מצבים.

דריה: זה כל כך נכון בעיניי לחוות את זה ככה.

אלינה: אני זוכרת שכשלימדתי ביוגה בערבה בפעם הראשונה, היה את התרגול המשותף של כולם בעמודי שלמה, שזה אירוע מהמם, שכל הסדנאות נפגשות בפארק תמנע. אני זוכרת את המורים שלימדו שם, שהסתכלתי עליהם אז בתור מורים גדולים, כאלה שמעבירים קורסי מורים. הם עמדו שם בצד והסתכלו על כולם, כאילו זה משהו שלא נוגע להם, זה תרגול של מורה אחר והם לא מתערבבים בזה. אני לא יודעת, אולי הם סתם רצו לנוח, אבל לי זה היה נראה ככה. ואני אמרתי לעצמי: אני לא רוצה להיות ככה אף פעם. אני רוצה לחוות, אני רוצה להכיר כמה שיותר אנשים שהולכים בדרך הזו, כמו שאני הולכת בדרך הזו. לא חשוב לי להיות איזו מובילה ושאנשים ילכו אחריי. הנה, עכשיו הוצאתי ריטריט למצוקי דרגות, וגם מי שבא לריטריטים שלי יודע שהלו"ז משתנה כל הזמן, הוא לא נשאר אותו דבר. ביום הראשון היינו אמורים לעשות סדנה של עיסוי תאילנדי שאני מעבירה להם. הייתה הופעה בבר, ונראה יותר נכון ללכת להופעה בבר, אז הלכנו להופעה בבר במצוקי דרגות. ביום למחרת אמרנו שנרד לים המלח, יש שם איזה חוף נודיסטים למטה. היה קצת קר, אז שינינו לוקיישן למעיינות החמים. כולם הלכו אחריי, אבל לא הגענו למעיינות החמים. מצאנו אותם, והיה טיול אחר. היה טיול מהמם, אבל אחר. ואז אנשים התחילו ללכת לבד, כל אחד הלך לכיוון שלו. אז בסדר, לא היו מעיינות חמים, אז זה היה משהו אחר.

אני אומרת, טוב שיש מסורת וטוב שיש איזשהו מבנה, כי בסופו של דבר אנחנו באמת יכולים להתפזר, ועובדה שאנשים מתפזרים ומקדשים תרגול גוף על פני ישיבה שקטה. יצא לי הרבה פעמים לצאת משיעורי יוגה בעבר, כשהייתי מגיעה יותר לשיעורים בתל אביב, ואז מישהו חותך אותי ברמזור ומצפצף עליי, ואני מסתכלת ורואה שזה מי שהיה על המזרן לידי. הוא לא אור באהבה, כאילו, רגע לפני.

אז המסורת, אני חושבת שהיא חשובה, אבל צריך להבדיל מתי אנחנו לוקחים אותה כדת ומתי אנחנו לוקחים אותה ככלי. יש הבדל מאוד גדול בין כלי לבין דת. כלי שקיים אלפי שנים הוא ממש ממש מעולה. הוא כלי מעולה, הוא כלי שנבדק, בדקו אותו ואפשר להשתמש בו יופי. כמו שתדעי להשתמש בפומפה, אוקיי? אם יש לך סתימה בכיור, פומפה קיימת המון שנים, ואת יודעת שאם יש לך פומפה, וואלה, את יכולה להשתמש בה.

אבל יש חומר כזה שאת שופכת לתוך הכיור, וזה לא משנה אם הוא טבעי או לא, זה חומר כימי נוראי, אבל לא נורא. כדוגמה, תקחי את זה. יש לך עכשיו חומר שאת שופכת לכיור.

אלינה: אינסטלטור.

דריה: אינסטלטור. קוראים אינסטלטור.

אלינה: נכון.

דריה: כן, זה כזה סודה קאוסטית או משהו כזה. לא כדאי לנשום את זה, אבל את יכולה לשים את זה בכיור וזה פותח לך את הסתימה. זה לא היה לפני 100 שנה, וגם לא לפני 50 שנה, זה איזשהו פיתוח של השנים האחרונות.

דריה: וזה כלי שקל להשתמש בו. אני עדיין פותחת את הסתימה בכיור. אני עדיין יכולה לבחור בין להשתמש בזה לבין להשתמש בפומפה. אני מייצרת בדיוק את אותה תוצאה, זה אולי ייקח לי פחות זמן, ואולי זה יתאים לי יותר אם כרגע אני צריכה להתקלח או... לא יודעת. כל אחד ומה שהוא בוחר. שוב, תעזבו את איכות הסביבה וזה. דוגמה קצת מוזרה, אבל תזרמו איתי.

אלינה: כן, הן תמיד מתיישבות בול.

אלינה: אבל זו באמת הגמישות המנטלית הזו, שהיא תכונה שנפלאה לטפח אותה. אנחנו מתכננים תוכניות, וזה חשוב לתכנן תוכניות, וחשוב גם לבנות עליהן מתוך ידיעה שאין לנו מושג מה הולך לקרות. פשוט אין לנו מושג מה הולך לקרות בעוד מאית השנייה, גם אם נדמה לנו. ולכן הגמישות המנטלית הזו שאת מדברת עליה היא מאוד משמעותית, ובאמת שווה להמשיך לטפח אותה, לא רק את הגמישות הפיזית.

דריה: אני אגיד לך עוד משהו. זו פונקציה גם של... אני חושבת שזו גם פונקציה של אישיות, אוקיי? יש אנשים שהם יצירתיים יותר, יש אנשים שהם הרפתקנים יותר, ויש אנשים שהם גם הרפתקנים וגם יצירתיים. אבל אנשים יצירתיים הרבה פעמים אוהבים לקחת דברים וליצור מהם משהו משל עצמם. אני יודעת שאני כזו. קשה לי מאוד לעקוב אחרי שיטה. אגב, רק בצ'יקונג אני מתרגלת את הסדרות כמו שהן ולא נוגעת בהן, כי הן כל כך מדויקות ואין בהן יותר מדי שטויות, נקרא לזה. אבל כשאתה בן אדם יצירתי, אתה יכול לקחת כל דבר ובעצם להשתמש בו כמו כלי, ליצור ממנו ולקחת אפילו שני דברים ולייצר מהם איזושהי סינתזה, ולהפוך אותם למשהו שמתאים.

דריה: זה מה שאני עושה פה בקליניקה. זאת אומרת, כשאני עובדת עם אנשים, אני מתאימה להם את התרגול ואת המפגש. אותו דבר גם ביוגה-תרפיה הקבוצתית שאני מלמדת בתל אביב. אני מתאימה את התרגול לאנשים שבאים. יש בזה המון המון יצירתיות, לדעת לבוא ולהנגיש משהו רחב כל כך כמו יוגה לבן אדם אחד. עכשיו, הבן אדם הראשון שעשיתי את זה עליו הוא אני. לא לקחתי את הדברים כמו שהם. ואני לא אומרת מה יותר טוב או פחות טוב. אם יש אנשים שהם פחות יצירתיים, הם צריכים את השיטה המובנית, הם צריכים שתהיה להם סדרה. אני פוגשת אותם פה, יש אנשים שבאים לכאן והם צריכים בדיוק את אותו הדבר. אני בונה להם תרגולים שהם יעשו בבית, שמותאמים להם.

דריה: אבל בתרגולים של סטודיו, יש אנשים שיעדיפו לבוא לסטודיו באותו יום, באותה שעה, לעשות בדיוק את אותו התרגול ולשים את המזרן בדיוק באותה פינה. לכל אחד יש את זה במקומות שונים. אני גם אוהבת את אותו מקום בכיתה, לצורך העניין. אני גם אוהבת את זה, אבל אני תמיד מעודדת את התלמידים שלי לעשות מיקס אנד מאץ', שלא יתקבעו יותר מדי.

אלינה: גם אני, אם אני רואה מישהו ששקע מדי... אבל אני חייבת להודות שכשאני באה לכיתה, אני מעדיפה, אם אני לומדת חומר עיוני, שזה יהיה קבוע. בתרגול לא אכפת לי, אבל בחומר עיוני טוב לי שזה יהיה קבוע, כי הקשב שלי מופרע בקלות, ואני מעדיפה שלא יהיו מולי אנשים, למשל, ושאהיה בזווית ישירה למי שמלמד, ללוח או למצגת.

דריה: מהמקום הזה טוב שיש מסורת. טוב שיש אנשים שהמסורת עוזרת להם להתפתח ולעזור לעצמם. המסורת היא כמו איזו אלומת אור כזו, את יודעת, שהיא מכוונת אותנו להישאר אולי בין הקווים, נקרא לזה.

אלינה: דת? קריאת הדת?

דריה: בדיוק. כאילו, יש מה לעבוד. וזה מפספס לגמרי את המטרה. זה מין איזשהו צורך שנשאר, שכל הזמן יגידו לה מה לעשות, איך להתנהג ואיך להיות.

אלינה: כן, נחשוב, נעשה טעויות ונמצא את הדרך של עצמנו.

דריה: נכון, וזה מצחיק, כי היוגה כדת... את לא תראי פה כבר. זאת אומרת, יש אנשים שחיים את היוגה כדת והם מתלבשים אולי בצורה מסוימת וההוויה שלהם בצורה מסוימת, אבל היוגה כדת מערבית הפכה להיות בעיקר מזרנים ממותגים ובגדים ממותגים. זה מצטלם, מה זה יפה, כי זה באמת מצטלם יפה, ויש תעשייה שלמה מאחורי היוגה. בעיניי, אני מברכת על זה, כי מאחורי כל דבר טוב מתפתחת תעשייה, אבל זה כן דורש מאיתנו להיות הרבה הרבה יותר אחראים בתכנים שאנחנו בוחרים.

דריה: ובמקום הזה אני חושבת שזה ממש מסוכן לבחור לך מורה אחד ולקחת אותו בתור הדבר עצמו, אוקיי? אם אתה לוקח מורה אחד לתקופה, ובוחר ללמוד את כל מה שיש לו ללמד אותך, אתה בוחן את הדברים, מקשיב, יושב עם הדברים, מתרגל את זה כמו שהוא לימד אותך, ואחרי זה יושב עם הדברים וחוקר אותם, ולוקח מזה מה שנכון לך. ומה שלא נכון לך, אל תיקח. השיטות הכי טובות בעולם התפתחו מתוך ניסוי וטעייה. הניסוי והטעייה היו של בן אדם אחד, שישב ולקח את כל מה שנאמר לפניו.

דריה: לי מאוד קל לראות את הדברים ככה, כי אני באה מרקע של מדע. במדע אתה קורא מאמרים של מלא אנשים שעבדו ועשו מחקרים במשך שנים, עשו דוקטורט. אני עבדתי על מאמרים של אנשים שסיימו דוקטורט ופוסט-דוקטורט, מצאו תגליות מרעישות ופרסמו במגזינים הכי נחשבים שיש למדע, והוכחתי שהם טעו. לא בשביל להיכנס בהם, אלא בשביל לפתח את המדע. הם הוכיחו שיש איזה חלבון שעושה ככה וככה, ולי כבר היו כלים יותר מתקדמים. היה לי מיקרוסקופ קונפוקלי ויכולתי להוכיח שמה שהם אומרים לא נכון, ושהחלבון הזה בכלל לא קשור למבנה אלא לתנועה. חקרתי תנועה תוך-תאית בפוסט-דוקטורט שלי.

אלינה: שזה נחמד. איך קרה המעבר? איך הגעת מהמדע, מהאקדמיה, ללמד יוגה? איך הגעת ממש ככה? וגם, עד כמה אמא שלך הייתה מעורבת?

דריה: אז זהו, תכף אני אדבר על המשפחה המהממת שלי. אבל כל הדברים שקרו לי עד היום קרו לי בדיוק כמו מה שתיארתי עכשיו, אוקיי? איך היוגה קרתה? וואי, אני אנסה לתמצת את זה. למדתי ביולוגיה לתואר ראשון, ואז הלכתי לעבוד בתעשייה. עבדתי בביוטכנולוגיה שלוש שנים, עבדתי בתור מדענית, ואז חזרתי לתואר שני. סיימתי תואר שני בהצטיינות יתרה בפקולטה לרפואה בתל אביב, ובאמת עשיתי תזה מאוד מאוד חדשנית מבחינה טכנולוגית. זה משהו מוזר, כי אני מגדירה את עצמי כטכנופובית היום, אבל כאילו התפתחתי משם למשהו אחר. התפתחתי אחורה, נראה לי.

דריה: ואז קרו לי כל מיני דברים. בסוף התואר השני הייתי בהיריון הראשון שלי, סליחה, וילדתי את טל. הבכור שלי בן 16 היום. והרגשתי שאני לא יכולה לחזור למעבדות, שזו סביבה לא נקייה בשבילי להיות בה עכשיו, כשאני אמא. הרגשתי שיש כל מיני חומרים שם שאולי יידבקו לי לבגדים. ובכלל, כל העבודה הזאת עם מבחנות לא מתאימה לי. אני חושבת שכל מי שרואה אותי ומכיר אותי רואה שאני לא בן אדם של אנשים, ואני אוהבת את האינטראקציה. אני גם יכולה להיות עם מבחנות ובשקט, אבל זה לאו דווקא המקום שעושה לי טוב, ואני צריכה את האיזון בין שניהם.

דריה: ואז חיפשתי את עצמי. בהתחלה, כמו שאמרתי, הסתכלתי על המדע ואמרתי: מה, כבר למדת ביולוגיה בתיכון, ידעת שתלמדי? ידעתי בגיל 14 שאלמד ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אני מהמעטים שרצו ללמוד ביולוגיה ולא רפואה, והלכו לביולוגיה. וידעתי שהמדע הזה הוא רכבת נוסעת, שברגע שאני יורדת ממנה, כל מה שלמדתי משתנה. אלה דברים שצריך כל הזמן להתעדכן בהם. ובכל זאת לא יכולתי להיות שם יותר, והתחלתי לחפש מה לעשות עם כל הידע שיש לי. הלכתי ולמדתי ניטור של מחקרים קליניים, וזה היה יותר מדי עבודת ניירת וזה לא היה בשבילי. עבדתי במכירות וגיליתי שאני מאוד אוהבת את האינטראקציה עם האנשים, אבל לא בא לי למכור להם כלום. ואז קיבלתי את עבודת חלומותיי בג'ונסון אנד ג'ונסון: להנחות רופאים בחדרי ניתוח בתחום של כירורגיה אורתופדית.

דריה: כל אלה שמתרסקים עם האופנוע ויוצא להם העצב מהמקום, ועכשיו צריך להשתיל להם איזה כזה. וממש הייתי צריכה לבוא ולחתום איתם על החוזה. או כשהייתי שם, בראיון האחרון, יצאתי. זה היה פה בשפיים, והלכתי לסופר-פארם וקניתי לי בדיקת הריון, וגיליתי שאני בהריון שני. ואז נאלצתי לוותר. אמרתי: "אין מצב שאני מוזנקת באמצע הלילה עם שני ילדים ל..." וזה היה לי מאוד מאוד עצוב אז. היום אני לא מבינה איך בכלל יכולתי לשקול כזו עבודה, אבל אז זה היה נראה לי כאילו עולמי חרב עליי.

והלכתי ללמוד. אמרתי: "טוב, אם אני עכשיו אימא, אז לפחות אני אהיה ציונית ואלך לעבוד בהוראה." הלכתי לעשות הסבת אקדמאים להוראה בלווינסקי. לימדתי ביולוגיה וביוטכנולוגיה לבגרות, אחר כך, בתיכון ברמת השרון. סבלתי מכל רגע. נהניתי מאוד ללמד, אבל לא אהבתי שאומרים לי מה ללמד, ולא אהבתי שמגבילים אותי. הרגשתי שהידע שאני מעבירה, למרות שזה לבגרות, הוא מאוד מאוד שטחי. כשלמדתי באוניברסיטה על אנזימים, לצורך העניין, זה היה קורס שנתי של ארבע שעות בשבוע, ופה אני מלמדת במשך שעתיים את כל הנושא של אנזימים לבגרות. זה לא יורד לעומק, וזה היה לי משעמם.

וזהו, ככה יצאתי מהדברים שעשיתי. ואז, אחרי שני הריונות, הגנטיקה הפסיקה לעשות את שלה בכל מה שקשור לגוף שלי. הייתי די בטטת כורסה עד גיל 32. אחרי שני הריונות, והיו לי לידות מהירות, והילדים נולדו גדולים. הלידות היו קלות, אבל הגוף כן חווה איזו טראומה. הייתה לי חברה שאמרה לי: "לכי, תירשמי. את תלמידה טובה, תירשמי לקורס מדריכות פילאטיס, ואז יהיה לך תרגול פעם בשבוע."

הגעתי לקורס מדריכות פילאטיס, ובחצי השנה הראשונה לא הצלחתי לעשות את התרגיל, רולינג לייק א בול. לא הצלחתי להתגלגל אחורה וקדימה, לא היו לי שרירי ליבה מסונכרנים בכלל. זאת הייתה דרך ממש מרתקת בשבילי, דרך הגוף. קרו לי שם דברים שלא יכולתי... את יודעת, אנשים באים ליוגה והם מצפים לאיזשהו שינוי. אני לא ציפיתי לשינוי. רציתי להיראות טוב, וזאת הייתה המטרה. וזה קרה לי דווקא דרך הפילאטיס. לא ידעתי לקרוא לזה בשם אפילו. קרה משהו שלא יכולתי להסביר, אבל התוצרים שלו היו שבחרתי להתגרש, לסיים את היחסים עם אבא של הילדים שלי. זה היה קושי גדול, אבל זה היה משהו שפשוט... כאילו עליתי על איזה גל, ואי אפשר היה... לא יכולתי לרדת ממנו.

כשסיימתי את הקורס, קרו שם עוד שני דברים, ואחד היה שפנו אליי ממכון ויצמן והציעו לי לעשות דוקטורט, כי התזה שלי באמת הייתה חדשנית מאוד. ויום אחד קלטתי ששכחתי לחזור אליהם, וכבר עבר איזה חודש. ואז הבנתי שאני כבר ממש לא בחיים הקודמים שלי, שכבר קרה משהו חדש ואחר.

לא עשיתי את קורס מדריכות הפילאטיס כדי ללמד. גם עם זה עברתי דרך מאוד מאוד ארוכה, עד שיכולתי להגיד שאני מורה לפילאטיס, מורה ליוגה. הרי כל מישהי שסיימה צבא יכולה להיות מורה ליוגה, ואני באתי ממקום שלא צריך להוכיח את האינטליגנציה שלי. היה לי תואר שני במדעי הרפואה, וזה היה מספיק בשביל להגיד שאני בן אדם אינטליגנטי. ופתאום אני אומרת שאני מורה ליוגה, ולא... זה גם היה משהו ללמוד, זה היה חלק מהדרך. או האגו, הנה האגו. כנראה שחררתי אותו מזמן.

וזהו, ואז התחיל מסע, והוא מתקיים, ואני מקווה שהוא ימשיך להתקיים עד סוף החיים שלי. אני מקווה שהוא ימשיך להתקיים, אני מקווה שאני אמשיך ללמוד עוד, אני מקווה שבחיים לא ייגמר לי. אני מראה לך פה מאחוריי, פה ופה. לא יודעת אם רואים את פינת ה-7 בבוקר. פה הכול ספרים, וליד המזרן שלי ספרים. ויש לי אודיבל, ויש לי פודקאסטים, ואני מנהלת שיחות, ואני פתוחה, ואני לומדת.

כי איך גלית לוין אומרת, אנחנו כלי לידע. והידע שיש לנו יכול להיות מאוד מאוד מוגבל אם אנחנו מסתכלים עליו מנקודת מבט אחת, והוא יכול להיות מאוד מאוד מקיף אם אנחנו מסתכלים עליו ממלא כיוונים. כי אם אנחנו מסתכלים עליו ממלא כיוונים, כל האובייקטים האלה של הידע מסביבנו בעצם מראים לנו את עצמנו מכל כיוון אפשרי. אז זאת בסוף למידה עצמית, חקירה עצמית, וזאת דרך שהיא... נכון שהוראות ההפעלה של היוגה יש להן התחלה, אמצע וסוף. אני מצטטת את גלית לוין, אני מאוד אוהבת אותה, מאוד נהנית ללמוד ממנה. אבל עדיין, בתוך זה, אני מקווה שהלמידה והחקירה הן אינסופיות, ושכמו שאת מנקה שמשה של רכב כשאת חונה מתחת לעץ שמוריד עליו ג'יפה או לכלוכים, זה לא מספיק כשאת עושה פעם אחת וזהו, נכון? זה הולך אחורה וקדימה ואחורה וקדימה. ואני חושבת שכשאת מאפשרת למגב הזה לעבוד, את מגיעה בסופו של דבר להכרה יותר ויותר בהירה ולעוד מקומות עמוקים יותר לחוות.

עכשיו, כל אחד חווה את ה... זאת אומרת, כל אחד יבחר עד כמה הוא רוצה לנקות, אוקיי? זה לא אומר שצריך להיות עם הכרה מאוד מאוד בהירה, וזה לא אומר שצריך להיות כל הזמן ביוגה, כן? כל אחד צריך לבחור את המינונים שלו ועד כמה הוא רוצה. את יודעת, יש סבל בחיים, ואנחנו נבחר את המינון שלנו, איך אנחנו רוצות להתמודד איתו.

במובן הזה אני לא מסתכלת על היוגה כדת, כי דת לא כל כך מאפשרת את זה. אני אומרת, גם אם הייתי דתייה, אני רוצה לשמור שבת, סבבה, אבל אני לא רוצה ללכת עם כיסוי ראש, ואני לא רוצה להדליק נרות, ואני כן רוצה לנסוע להורים שלי ביום שבת, אוקיי? או שאני רוצה להדליק נרות בשבת. אני שומרת מסורת, אני רוצה להדליק נרות בשבת, וכל השאר לא בא לי טוב. לא דורכת בבית כנסת, לא. אז מה זה אומר? מאיזה מקום היא החליטה שאני לא מקדשת את הדת, או שאני לא יהודייה, לצורך העניין?

אז זה אותו דבר עם היוגה. אני חושבת שלכל בן אדם יש אחריות לבחור בדיוק את המינון שנכון לו. והמינון נאמן לזמן, הוא נאמן למקום, נכון? כשהיית בהודו, תרגלת יותר, צריך יותר זמן להגות, לשבת בשקט. זה תרגול אחר ממה שקורה כאן, כשאת עובדת, כשיש לך מערכת יחסים על הראש, כשיש לך ילדים. זאת אומרת, המינון יכול להשתנות בהתאם לאפקט של התרגול, אני מתכוונת. אבל הדרך היא דרך. יש את אלומת האור הזו.

עכשיו, שאלת מקודם על המשפחה שלי, אז אני כן אזכיר אותה פה. כי אני גדלתי בבית שאין בו... ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שש, ושניהם התחתנו, כל אחד עם מישהו אחר. הם נכנסו לזוגיות כשהייתי בת שמונה, וכשהייתי בת עשר הם שניהם התחתנו באותה שנה. כשהייתי בת 11 נולדו לי ארבעה אחים ואחיות בתוך שנה וחצי.

אלינה: וואו, משתי מערכות יחסים שונות, כן.

דריה: מה שדי הפך אותי לבוגרת בצ'יק. כאילו, הייתי הכי קטנה וחמודה, ואז פתאום היו ארבעה תינוקות. אימא שלי נשואה לגבר שצעיר ממנה בכמעט תשע שנים. זה היה מאוד לא מקובל אז, ולימדו אותי לא להישמע למוסכמות חברתיות ולחוקים. אני חושבת שדרך החוויה הזאת למדתי לבחור. אני חושבת שהדבר הכי גדול שלמדתי, בלי מילים, מהבית שגדלתי בו, זה את היכולת לבחור, את החשיבות של הידע, את החשיבות של הלמידה, את החשיבות של היצירתיות. גדלתי בבית שאימא שלי היא הבן אדם הכי יצירתי בעולם, וגם אחד האנשים החכמים שאני מכירה, והאינטואיטיביים שאני מכירה. והיא גידלה אותנו ככה. כולנו עוסקים במה שאנחנו אוהבים, ואני מדברת רגע על המשפחה של אימא שלי, כי גדלנו באותו בית. כולנו יצירתיים בעשייה שלנו.

כשהתחלתי ללמוד ביולוגיה, אימא שלי הביאה לי איזו מישהי שהייתה מובטלת אחרי דוקטורט בביולוגיה, שנדבר איתה.

דריה: וזה לא שכנע אותי, כי מאוד עניינה אותי ביולוגיה, ואמרתי: אני הולכת ללמוד מה שמעניין אותי. כשנכנסתי לעולם היוגה, הם נבהלו.

דריה: נפרדתי, פירקתי זוגיות ומשפחה. היה לי בן זוג שהיה בעצם השער שלי. הוא פתח לי את העולם הזה של היוגה והצ'יקונג - נמרוד שטיינבוק. היינו בזוגיות מטלטלת במשך שנתיים וחצי, וזה היה המעבר שלי מאישה נשואה לאישה גרושה. הייתה לי הוקרת תודה גדולה על המפגש איתו, עם כל הקושי שהיה בו.

דריה: כשהכרתי אותו, המשפחה שלי קצת נבהלה, כי זה היה מאוד שונה מכל מה שהיה לפני. ועם כל הפחד שלהם, ועם זה שהם נבהלו - ושוב, זו הפרשנות שלי - הם תמכו בי לאורך כל הדרך. הם היו שם בשבילי, הלכתי ללמוד וקיבלתי עזרה. עשיתי הפסקה של שנה בחיים ואמרתי לעצמי: את זה צריך ללמוד כמו תואר. הלכתי ללמוד יוגה תרפיה. מבחינתי למדתי יוגה תרפיה שלושה ימים בשבוע במשך שנה. למדתי עיסוי תאילנדי, למדתי יוגה תרפיה עם גיל זולברג, למדתי בקורס מורים ליוגה ועשיתי אז את הקורס של רובי ליפשיץ. כל הדבר הזה ביחד, בנוסף להרבה סדנאות ולמה שלמדתי בבית, עם מימון טקשיה, בנה לי כמו תואר ביוגה תרפיה.

דריה: את זה אני מקווה להעביר הלאה, כשהקורס שלי ביוגה תרפיה יתגבש וייפתח, כי זה באמת ידע שהוא... אני מרגישה שהדרך שלי שונה מהנוף המקומי, אבל מכוונת לאותו מקום. כשאני פוגשת אנשים כמוני שמלמדים יוגה תרפיה ומטפלים ביוגה תרפיה, אני מאוד נהנית לראות עוד דרך להגיע לאותו דבר. אני גם לומדת ומדייקת את עצמי דרך זה.

דריה: בקורס יוגה תרפיה שאני מעבירה עכשיו כבר נכנסים תכנים, ואני מדייקת אותם מתוך המפגש שלי עם גלית לוי, לצורך העניין. בשנה שעברה למדתי עם ענת פרייס, וגם התכנים שלמדתי איתה הוסיפו עוד רובד לקורס הזה.

אלינה: אז הקורס שאת מעבירה ביוגה תרפיה יוצא במאי?

דריה: כן.

אלינה: איפה אפשר למצוא פרטים על הקורס, אם מישהו רוצה לברר וללמוד איתך?

דריה: קודם כול, תמיד אפשר לפנות אליי דרך הרשתות: דריה אייל בפייסבוק ובאינסטגרם, או במייל, daryaeyal@gmail.com. יש לי אתר שנקרא www.yogatherapy.love. אין שם co.il, זה נקודה לאב.

אלינה: נקודה לאב, כן, כן. נחמד, לא?

דריה: כן, נחמד. לא יכולתי להתעלם מהדומיין. זה עוד לא מופיע באתר, זה ממש מתגבש. כתוצאה מהקורס שקורה עכשיו אני כל הזמן משפרת ומשנה, אז אני רוצה לייצר משהו מדויק יותר. מבחינת הזמן, אולי להאריך קצת את המפגשים, אולי להוסיף כמה מפגשים. אני עובדת על זה. אבל לגמרי אפשר לפנות אליי, וברגע שיהיו פרטים באתר, אשלח אותם.

אלינה: כן. מה עוד?

דריה: אני חושבת שמאז שהתחילה הקורונה, תחום היוגה תרפיה בארץ מאוד גדל והתפתח. הקליניקה שלי מלאה כבר שנים, אבל אני חושבת שאנשים הגיעו אליי מתוך דברים אחרים. אף אחד לא ידע בדיוק מה זה יוגה תרפיה. אני מאמנת הוליסטית, כי אני גם קואוצ'רית. אנשים התחילו לבוא ולדבר, אז הלכתי ללמוד להקשיב. ואני מטפלת במגע, כי הרגיש לי שאנשים באים עם גוף כל כך מכווץ, והרבה פעמים צריך ממש לעזור להם באופן פסיבי לפני שהם מתחילים לזוז.

דריה: בלי קשר לזה, תואר שני במדעי הרפואה עושה את זה לכל בן אדם שחוטף איזושהי מחלה או מקבל איזושהי אבחנה. זה... לא יודעת. אימא שלי אמרה לי לשים את זה בכרטיס הביקור שלי, אבל זה באמת נותן ידע שהוא מעבר. אני רואה את זה.

דריה: אני כן חושבת שהאנטומיה חשובה במידה. אני לא חושבת שצריך לזכור את השמות של כל השרירים וכל הרקמות, אבל אני כן חושבת שהיא צריכה להיות איפשהו במחסן. למה? כי לפעמים באים אנשים עם איזושהי אבחנה רפואית. לא מספיק שתדעי את האבחנה הרפואית, חשוב שתדעי גם את המעטפת שלה ואיך צריך לעבוד. אם אנחנו רוצים לשנות את התנאים שהביאו למצב, אנחנו רוצים לדעת מה קורה מסביב, ולא רק בדבר עצמו.

דריה: אתן לך דוגמה. לפני כמה שנים הגיע אליי מישהו עם דרופ פוט, שזו אבחנה של הרפואה המערבית. שלושה רופאים אמרו לו: "מחר בבוקר אתה עושה ניתוח. חייבים לנתח לך את הגב, יש לך לחץ על העצב". הוא נבהל מזה מאוד והגיע אליי. יכולתי לטפל בו כמו במישהו עם אבחנה של דרופ פוט שהגיעה כתוצאה מפריצת דיסק בגב, אבל הסתכלתי עליו. אני יודעת איפה עובר העצב הסיאטי, ואני יודעת אילו אזורים בגוף יכולים ללחוץ עליו. עברתי על כל השרשרת הקינטית שקשורה לעצב הסיאטי, והגעתי למסקנה שהוא קיבל אבחנה לא נכונה. ניסיתי לשחרר לו את התחת, זה הכול. במילים פשוטות, נותר רק להגיד את זה: תחת. כמה לחיצות על הטוסיק, על האגן, וטכניקות של עיסוי תאילנדי על הפיריפורמיס, והבן אדם יצא מפה כאילו כלום. נעלמו לו כל התסמינים.

אלינה: וואו. כן, זה מראה שוב עד כמה הידע האינטגרטיבי חשוב. לא רק ליוגה הגענו, אלא לקבל את כל השפע שיש לאחוריים ואת כל הידע שיש לנו. דריה, אני רוצה להודות לך מאוד. הייתה שיחה מרתקת. תודה שהבאת לנו מכל עולמות הידע המאוד עשיר שלך.

דריה: תודה לך.

אלינה: וככה, לכו ללמוד אצל דריה, יהיה לכם ממש שווה. או אצל מישהו אחר. כולנו ניפגש. אני אלינה גרינשפון, יוגאלינה, ואפשר לצפות בנו או להאזין לנו בפודקאסט "יוגה כדרך עם יוגאלינה". אני מאוד אשמח לשמוע מכם, אפשר לשלוח לי הודעה. מי שעוד לא הצטרף לרשימת התפוצה שלנו בוואטסאפ, תכתבו לי "אוקיי" בתגובות ואני אצרף אתכם. וזהו, שיהיה לנו יום נפלא. תודה רבה, דריה.

דריה: תודה.

אלינה: עד כאן עוד פרק של "שיחות על יוגה". השיחה עם דריה מזכירה לי שיוגה היא לא יעד שמגיעים אליו, אלא מסע. היכולת שלה להביא דיוק מדעי לתוך הרכות של התנועה והנשימה היא מבחינתי שיעור בפני עצמו. תודה לכם שאתם ממשיכים לעקוב ולהצטרף בכל פרק מחדש. התשוקה של שוחרי ושוחרות היוגה להעמיק וללמוד היא חלק גדול מהסיבה שהפודקאסט הזה חזר לאוויר ומביא רוח רעננה, ושהשיחות האלה מקבלות כאן מקום.

אלינה: בפרק הבא מחכה לנו פרק סולו: "חרדת נטישה - חמישה צעדים של ריפוי לזוגיות הכי טובה של חיי". בו אני משתפת איך היוגה והמודעות עוברות כחוט השני בתוך המסע שלי לשיקום הביטחון העצמי ולמציאת הזוגיות המרהיבה שבה אני חיה היום.

אלינה: אם משהו מתוך הדברים של דריה היום נגע בכם, אני ממש אשמח לשמוע. אפשר לכתוב לי באינסטגרם, yugalina_yoga: מה לקחתם, אילו שאלות עלו, וגם אילו מורות ומורים הייתם רוצים שארח כאן בהמשך. וכמובן, מוזמנים לעקוב אחרי "שיחות על יוגה" כדי לא לפספס פרקים חדשים. אם תכתבו בגוגל "יוגאלינה עם א'", תמצאו אותי בכל פלטפורמה שנוחה לכם. אני אשמח להיות בקשר. תודה שהייתם איתי היום. אני אלינה גרינשפון יעקב, מיוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה. מאחלת לכם שקט בין גלי ההכרה.

אלינה: "שיחות על יוגה", הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב. יוגה שקטה לראש עמוס. יוגה שקטה.

לכל פרקי הפודקאסט