האזנה בספוטיפיי (נפתח בחלון חדש) · האזנה באפל פודקאסטס (נפתח בחלון חדש) · צפייה ביוטיוב (נפתח בחלון חדש)
בשיחה שלי עם דודו חקימיאן עברנו בין עולמות שנראים לפעמים רחוקים: מסיבות לחיילים, חזרה בתשובה, יוגה ויזמות. דודו סיפר לי איך הדרך שלו לא הייתה קו ישר, ואיך הוא למד לחפש חיבור במקום לבחור צד.
דיברנו על המורה ציפי נגב, על יוגה כהזמנה ועל הגישה של דודו לעבודה עם ילדים, שבה האדם נמצא במרכז והתנוחה היא אמצעי. לקראת הסוף דודו גם הוביל אותנו בתרגול קצר שאפשר לעשות כדי לפגוש את עצמנו.
על דודו חקימיאן
דודו חקימיאן הוא מייסד מיוגי, יוגה התפתחותית לכל המשפחה, בעל קליניקה ליוגה תרפיה ויזם. הוא התחיל את דרכו כמורה ביוגה לילדים, ובהמשך למד גם הוראת יוגה למבוגרים אצל ציפי נגב.
על מה מדברים בפרק
- הדרך מחיי הלילה לחזרה בתשובה וליוגה
- ההבדל בין דת לאמונה
- האפשרות לחיות בין עולמות בלי לבחור רק אחד
- המפגש עם ציפי נגב ויוגה כשפה של הזמנה
- יוגה התפתחותית ועבודה עם ילדים
- האדם במרכז, והתנוחה כאמצעי ללמידה ולוויסות
- תרגול קצר של מגע, נשימה וקשב
מה עלה בשיחה
מחיי הלילה לחיפוש אחר דרך
דודו סיפר לי שלפני שהגיע ליוגה הוא ניהל ערב במועדון האמן שבע עשרה, בתקופה של מסיבות גדולות לחיילים. אחר כך הוא למד, נסע להודו, חזר בתשובה ופתח מסעדות. הוא תיאר את עצמו כאדם שתמיד היה בתנועה ובחיפוש אחר מפגש עם אנשים.
השיחה על הודו ועל החזרה בתשובה הובילה אותנו לדבר על סקרנות ועל חקירה. דודו אמר שהשינויים בחייו לא נבעו בהכרח ממשבר, אלא לא פעם מתוך רצון להבין את העולם ואת מקומו בו.
בין דת, אמונה ויוגה
דודו סיפר לי שהוא מפריד בין דת לאמונה, ושגם אחרי שהתרחק מאורח החיים הדתי נשארו בו קשרים עמוקים ליהדות ולמסורת. כשהיוגה נכנסה לחייו במקביל, הוא פגש קונפליקטים ושאלות, בין היתר סביב לימוד יוגה כשהוא חובש כיפה.
הוא שיתף אותי בכך שהמפגש עם ציפי נגב עזר לו לראות ביוגה שפה שאפשר להביא אל החיים עצמם. ציפי, המורה שלו במשך שנים, הראתה לו שאפשר לחיות גם וגם - להחזיק מסורת, יוגה, משפחה ועשייה מקצועית בלי למחוק חלקים מהדרך.
איך התחילה היוגה ההתפתחותית
דודו סיפר לי שהתחיל ללמד יוגה לילדים אחרי שפוטר מעבודתו בבית קפה וחברה הציעה לו ללמוד את התחום. בהמשך הוא למד אצל ציפי הוראת יוגה למבוגרים, ובמשך השנים ניסה לחבר בין השפה שפגש אצלה לבין העבודה עם ילדים.
מתוך החיבור הזה התגבשה אצלו היוגה ההתפתחותית ומיוגי. דודו תיאר גישה שמשתמשת בתנועה, בנשימה, בקשב ובקשר כדי לפגוש כל ילד במקום שבו הוא נמצא, ולתמוך באפשרויות של למידה, תפקוד, ויסות ומסוגלות.
האדם במרכז, לא התנוחה
דודו הסביר לי שהתנוחות אינן המטרה, אלא אמצעי ללמוד משהו על האדם ולפתוח עבורו אפשרויות. במקום לבקש מהאדם להתאים את עצמו לתנוחה, הוא מתאים את התנוחה לאדם, מתוך מנעד של דרכים לתרגל.
הוא הדגיש שהמפגש והקשר קודמים לביצוע, ושחשוב לו לעזור למי שמגיע אליו לפתח עצמאות ולא תלות בשיעורים שלו. מבחינתו, השאלה היא לא רק מה קורה על המזרן, אלא איך התרגול פוגש את החיים עצמם ואת רגעי הבחירה שבתוכם.
תרגול קצר לפגוש את עצמנו
לקראת סיום השיחה דודו הוביל אותנו בתרגול קצר: מגע עדין במצח ובקרקפת, עיסוי ומשיכה קלה של האוזניים והלחיים, ואז כמה נשיפות עם צליל ארוך של האות סי. הוא הזמין לשים לב למה שמורגש בגוף, בלי להחליט אם אנחנו רגועים או לא.
בסיום הוא הציע לחבר בכל שאיפה את האגודל לאצבע אחרת, ולשחרר את החיבור בנשיפה. התנועה והנשימה קובעות יחד את הקצב, ואפשר לעצור ולבדוק מה השתנה בתחושה.
כמה משפטים מהפרק
"אני תמיד פחות התעניינתי במה אני מצליח לעשות על המזרן, אלא מה אני מצליח להביא לחיים שלי."
- דודו חקימיאן, על היוגה בחיי היום-יום
"הבן אדם לא צריך להתאים את עצמו אל התנוחה. התנוחה מתאימה את עצמה אל הבן אדם, ותהליך למידה שלם קורה שם."
- דודו חקימיאן, על התאמת התנוחות לאדם
"החלום שלי שכל מטופל שאני מלווה יעזוב אותי, כי אז אני יודע שהוא בידיים טובות, הוא בידיים של עצמו."
- דודו חקימיאן, על עצמאות המטופלים בקליניקה
"לפני הביצוע אני מחפש קשר. אני מחפש מפגש. אני פוגש את האדם שמולי עוד לפני שאנחנו מבצעים משהו."
- דודו חקימיאן, על חשיבות הקשר לפני התרגול
עוד שיחות עם מורות ומורים ליוגה מחכות בעמוד הפודקאסט.
תמלול הפרק
לקריאת התמלול המלא
התמלול נוצר אוטומטית ונערך לקריאה, וייתכנו בו אי-דיוקים.
אלינה: שלום לכולם וברוכות וברוכים הבאים ל"שיחות על יוגה". אני אלינה גרינשפון יעקב, יוגאלינה, מורה להאטה ראג'ה יוגה ומלווה נשים וגברים עמוסים לחיים של תשוקה, איזון ושקט. בפודקאסט הזה אני מארחת מורות ומורים ליוגה לשיחה על החיים עצמם דרך היוגה, ואחת לחודש יש גם פרק סולו שלי, שבו אני משתפת מהסיפור שלי. והיום אני בשיחה עם דודו חקימיאן, מייסד מיוגי - יוגה התפתחותית לכל המשפחה, בעל קליניקה ליוגה-תרפיה ויזם. הסיפור של דודו מתחיל במקום שאף אחד לא היה מנחש. הוא היה יזם שהפיק ליין מסיבות מפורסם לחיילים, ואז איכשהו מצא את הדת וחזר בתשובה, ואחרי זה מצא את היוגה. בשיחה שלנו נשמע איך החיים נראים כשנעים בין שני עולמות, במתח ביניהם ובחיפוש אחר הדרך לאינטגרציה, ואיך דווקא הרוח היזמית שלו הובילה אותו להקים מותג של יוגה. דודו הוא דמות מרתקת, והשיחה איתו מראה משהו מאוד מעניין: איך אפשר לחיות חיים של גם וגם. בואו נצלול פנימה. שיחות על יוגה, הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב - יוגה שקטה לראש עמוס.
אלינה: שלום לדודו, ברוך הבא.
דודו: תודה רבה, שלום, שלום. התרגשות.
אלינה: אני חייבת להגיד, איזו התלהבות! שלום, איזה כיף. כן, אני מתרגשת במיוחד לארח אותך כאן ב"שיחות על יוגה", מאירוע כפול. זה גם הריאיון הראשון שהוא בעצם בפודקאסט בגרסה החדשה שלו, כי עד עכשיו חזרנו על פרקי העבר. וגם אתה הגבר הראשון שזכיתי לראיין כאן, אז ברוך הבא.
דודו: איזה כבוד. תודה רבה, איזה כיף, באמת. את יודעת, את אומרת שאני הגבר הראשון, אז אני זוכר שהתחלתי ללמד יוגה לילדים. הסתכלו עליי ולא הבינו מה אני עושה, למה יש פה גבר. אז אני רגיל להיות הגבר הראשון. עכשיו אנחנו בעולם אחר, שיש בו לא מעט גברים בתחום הזה, אז כבוד הוא לי. תודה.
אלינה: זה חתיכת קטע, נכון? כי יוגה נוסדה עבור גברים ותורגלה רק עבור גברים, והיום זה כאילו תחום נשי. אני כל כך שמחה לראות יותר ויותר גברים מגיעים אליה.
דודו: תראי, העניין של גברים ונשים, אני חושב שבסוף הוא המקום הזה של השליטה הגברית. זאת אומרת, זה שאנחנו פיתחנו את זה כי הייתה לנו ההזדמנות לפרוש ולעשות את הדברים, ומישהו תמך במה שקורה מאחורה. זה כמו כל דבר, זה די מה שקורה בכלל. בסוף, גם עם כל ההתפתחות הזאת של העצמה נשית, ונשים משולבות בהמון מקומות, אני חושב שנשים שמובילות תחומים מסוימים זה דבר סופר הכרחי ומייצר איזון משמעותי, וטוב שגברים גם מצטרפים לתוך הדבר הזה.
אלינה: מדהים. אז דודו, ספר לי, תמיד היית מורה ליוגה? מאז שהתחלת את הדרך המקצועית שלך?
דודו: בדרך המקצועית, כן. בגיל משהו כמו... לא יודע, נגיד לפני שמונה עשרה שנים, ב-2008. הייתי בן... כמה הייתי? לפני שמונה עשרה שנים הייתי בן שלושים. אז באמת, מרגע שלמדתי את הקורס הראשון - דווקא זה לא היה יוגה למבוגרים, זה היה יוגה לילדים - למדתי את זה ברידמן והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, וזה מה שאני עושה עד היום. ההתחלה שלי הייתה מאוד מורכבת, עם הכנסה דלה והרבה אמונה בדרך, עד שהגענו לארגון יחסית משמעותי וגדול בעולם היוגה.
אלינה: כן, זה הדבר הכי פרקטי. רגע, בגיל שלושים התחלת את הדרך שלך כמורה ליוגה, אבל מה עשית לפני זה?
דודו: וואו. אני יכול להגיד שכל החיים שלי הייתי יזם. זאת אומרת, כל החיים חיפשתי יותר מאיך להתפרנס, אלא איך לפגוש אנשים. המקום הראשון שבו פגשתי באמת אנשים בצורה משמעותית היה כשניהלתי ערב. הייתי מנהל ערב במועדון האומן 17, בשיא שלו, בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000.
אלינה: מה זה?
דודו: זה האפטר-אפטרים של שחם ושירזי, יש כאלה שאולי עוד לא נולדו כשהיה הדבר הזה. האפטרים הגדולים, הדי-ג'יים הכי גדולים בעולם שהגיעו למועדון. אני חושב שבמשך ארבע שנים ניהלתי ביד רמה את אחד הערבים במועדון, ערב החיילים. מסיבות של אלפי אנשים, נגעתי באמת באלפי אנשים, ועד היום אני יכול להגיד לך שבכל מקום שאני מסתובב בו, בארץ ובעולם, מישהו שהיה בתקופה הזאת פוגש אותי, דופק חיוך גדול, אומר "וולקאם", מפנק, מחבק, שואל ומתעניין. כי באמת הבאתי איזושהי אנרגיה, לטעמי בריאה, לתוך העולם הזה של המועדונים. אחר כך הסתובבתי הרבה בתל אביב, כמה שנים למדתי תקשורת וניהול, הייתי בהודו כמה חודשים, חזרתי בתשובה, פתחתי שתי מסעדות, סגרתי. זאת אומרת, כל הזמן הייתי בתנועה, פגשתי הרבה אנשים, ועד ש...
אלינה: בוא נדבר רגע על החזרה בתשובה.
דודו: כן.
אלינה: קורה פה משהו, אני מנסה לראות את ההקשר. היית מנהל ערב במועדון, הרבה בחיי הלילה, והופ, קפצנו להודו וחזרנו בתשובה. מה קרה שהגעת מחיי הלילה של תל אביב להודו, ומה קרה שמהודו הגעת לאלוהים?
דודו: אז אני אגיד משהו. בגיל 17 ברחתי מבית הספר יום אחד, ממש ברחתי עם חבר, והלכנו למערות ליפתא. מי שיודע איפה זה, בהרי ירושלים. אני נולדתי בירושלים ולמדתי בירושלים. זה היה מקום של נרקומנים או של אנשים שרוצים להתבודד. בגיל 17 ישבנו שם. הייתי תלמיד טוב, כן? פשוט הברזתי. התחלנו לדבר על החיים בגיל מאוד צעיר, אני וחבר. הייתה לי תובנה מאוד ברורה: אחד, אני לא רוצה להחזיק נשק ביד. חשוב לי להגיד את זה. עניינו אותי החיים, עניין אותי העולם. מה זה הדבר הזה? מה אנחנו עושים פה? מה המטרה שלנו? בשביל מה אני בכלל עושה את מה שאני עושה? באותה שנה גם נפרדתי מחבורה מאוד גדולה של חברים, חברי ילדות, מה שנקרא חבורת השווים, ויצאתי לדרך כזאת שאין בה כלום, שיש בה כל מיני אנשים. ומאז אני בדרך הזאת. אני חושב שזאת הסקרנות לגלות דברים על העולם. הודו קצת פתחה אצלי את הרובד הזה של ההתבוננות והשיחות עם אלוהים. החזרה בתשובה הייתה משהו הדרגתי, שהתחיל גם עם הנישואים הראשונים שלי. לא אמרתי, אבל אני נשוי בשנית. לאט לאט נחשפתי לעולם הדעת והאמונה, כולל להגיע לישיבות, למקווה, לתפילות - יו ניים איט, הייתי בהרבה מקומות.
אלינה: זאת החקירה הזאת של האדם והמקום שלו בעולם, אפילו יותר ממשמעות. זה מה שזה. בדרך כלל אנשים מגיעים למקומות כאלה, כמו נסיעה להודו, ממקום של משבר. למשל, כשאני הגעתי להודו, הגעתי אחרי משבר מאוד גדול בחיים שלי, אחרי התמוטטות עצבים, אחרי חרדה ודיכאון, והייתי חייבת לשנות את החיים שלי מקצה לקצה. בדרך כלל אנשים מגיעים למקומות האלה - הודו, חזרה בתשובה - ממקום של משבר, אבל אתה אומר שהגעת לשם מסקרנות, ממקום מיטיב?
דודו: כן. זאת אומרת, אני לא זוכר שינויים משמעותיים בחיי ממקום של קריסה, או לחילופין מכאב מאוד גדול. היו, אבל אני חושב שרוב התהליכים אצלי הם בבהירות יחסית. אני קופץ למים, חד-משמעית, אבל יש לי עוגנים הרבה פעמים. עם השנים אני חושב שעכשיו אני הרבה יותר נזהר. אני יכול להגיד לך שהחלפתי עשרות בתי כנסת עד שמצאתי את המקום שאני מסוגל להתפלל בו. למדתי אצל עשרות רבנים עד שמצאתי את הרב שאני יכול לשבת ולהאמין למילים שהוא אומר לי, שהוא באמת מתכוון אליהן. הרבה פעמים אני בא למקומות האלה ממקום של יותר חוסן מאשר כאב גדול.
אלינה: והיום עדיין היית מגדיר את עצמך כבן אדם דתי?
דודו: לא.
אלינה: אוקיי.
דודו: אני מפריד את הדת מהאמונה. גם המילה "מאמין" היא מילה גדולה. מה זה מאמין? אוקיי, אני מאמין ב... לא יודע, תספרי לי את, מה זה מאמין בשבילך?
אלינה: תראה, יש בי כבוד והערכה לדת. אני חושבת שבעולם המסורת היהודית יש חיבור לרבדים מאוד משמעותיים בהוויה שלנו, הגשמית והרוחנית. יש בי עדיין חלקים גדולים שם. גם דברים שאני חוזרת עליהם מדי יום עדיין מחברים אותי לעבר, לעבר שלי כאדם דתי. זה לא עזב אותי. זה כמו שירושלים לא עזבה אותי.
דודו: יש קשרים חזקים, משמעותיים. אני חושב שמה שהפריע לי בעולם הדת זה האנשים. אנשים שבעצם גרמו לי לנטוש את המרחבים האלה שבהם יש דת, כמו בתי כנסת וישיבות. שיח דתי עדיין קיים. בעצם, זה אפילו לא שיח דתי, זה שיח על התורה, על הערכים, על המסורת, על המצוות. אני חושב שהאמת הגדולה, לטעמי - מה זו אמת, כן? - אבל אני חושב שהבסיס שלי נמצא שם יותר מאשר ביוגה. שם, ביהדות. ביהדות, כן.
אלינה: אוקיי. אז באמת מעניין אותי לשמוע איך עשית את המעבר הזה מבן אדם שחזר בתשובה, גילה את הדת והגיע אל היוגה.
דודו: קודם כול, זה קרה במקביל. זאת אומרת, היוגה נכנסה לתוך העולם הדתי. היו המון קונפליקטים. בואו נגיד ככה: לימדתי במשך כמה שנים טובות 30 שיעורי יוגה לילדים ועוד 15 למבוגרים. ולהגיע עם כיפה, ללמד נשים בטייץ וזה - זה היה סופר מורכב. היו המון שאלות ששאלתי את עצמי. זה היה קונפליקט. זה לא היה פשוט לרגעים. אבל אני חושב שזה גם מה שהפך את המרחב שאני מזמין אליו אנשים למסקרן, מעניין ומאפשר. זה אפשר גם לנשים דתיות וחרדיות, וגם לגברים דתיים וחרדים, לפגוש את היוגה.
ברגע שיש לך ניסיון חיים עשיר בכמה היבטים, אני חושב שזה priceless. כי לימדתי באמת אוכלוסיות כל כך מגוונות, כולל אוכלוסייה ערבית ובדואית. היוגה השתלבה בתוך עולם היהדות, בתוך העולם האמוני שלי, ונוצר שם משהו חדש, כי כל מפגש מייצר משהו חדש. אני חושב שזה מה שהביא לי מזור, כי זה יכול להיות קונפליקט שאומר: "אוקיי, זה או זה או זה", ואני לא רציתי את זה.
באיזשהו שלב, לא אמרתי, אבל אני כותב: לאט-לאט חזרתי בשאלה. גם זו מילה כזאת, זה גם משפט כזה גדול. ונשארה כאילו רק היוגה, אבל זו לא רק היוגה, כי מי שמכיר אותי - ויש לי משתתפות בקורסים שהן דתיות ומשתתפים דתיים - שומע מסורת, שומע יהדות, פסוקים, מצוות, רוח יהודית.
אלינה: זה מאוד מעניין שאתה אומר את זה, כי בשבילי דת ורוחניות ממש לא הולכות ביחד. אולי זה משהו שלא נעים לשמוע, אבל בשבילי דת היא סט של כללים. היא באה לנהל אנשים, להגיד להם מה לאכול, איך להתלבש, מי להיות, במה להאמין, איך להתנהג. מותר לראות נשים בציץ, אסור לראות נשים בציץ. ורוחניות היא בדיוק לא זה. רוחניות באה ואומרת: יש רק את הרגע, ומתוך הרגע אנחנו פועלים.
הרבה אנשים מנסים להלביש כללים על רוחניות, כמו הדיון הנצחי בשאלה אם יוגה היא טבעונית או לא טבעונית, כי לאנשים יש כללים. אז אני תמיד מוצאת בזה קונפליקט. אני יודעת שיש היום מורות ומורים שבאים מעולם הדת, וכמובן גם מתרגלים מעולם הדת, וזה תמיד מסקרן אותי: איך הדבר הזה עובד ביחד, כשיש לך סט של כללים שמישהו אחר אומר לך שזה ייהרג ובל יעבור, שאתה חייב ללכת לפיהם, כי זו הדת וזו המהות שלה, כשהיא פוגשת רוחניות שבאה ואומרת: "תתבונן ותפעל מתוך הרגע".
דודו: אני אגיד לך, אני תמיד פחות התעניינתי במה אני מצליח לעשות על המזרן, אלא במה אני מצליח להביא לחיים שלי. לא במה אני מצליח לעשות בשיעור תורה, או אם התפללתי את כל התפילה בכוונה ראויה, אלא איך אני מביא את זה לידי ביטוי בחיים עצמם. והיוגה מדברת על זה, על הקרמה יוגה. אני אחבר את זה גם לפסוק שאומר - אני חושב שזה מתהילים - "אמת מארץ תצמח". האמת צומחת מהארץ. מה זה "מארץ"? מהאדמה, מהמעשה, מהפעולה עצמה.
אני חושב שזו תפיסה שהיא מאוד מאוד... אני חושב שהיא כן רוחנית, כי אני מסתכל על הדרך שאני עשיתי. מי שמכיר אותי יודע שבאמת עברתי לא מעט בחיים, קשה להפתיע אותי, כן? קשה להפתיע אותי בדברים, גם בילדים שלי וגם בזוגיות, ובאמת עברתי הרבה דברים. ומתוך המקום הזה, שחיפשתי איך זה בא לידי ביטוי בחיים עצמם, נמנעתי מהמקומות האלה. לא מהמקומות שעושים לנו סדר, כי הדת עושה סדר, והסוטרות עושות סדר, והיוגה פרדיפיקה עושה סדר. זה עושה סדר, וסדר, דרך אגב, הוא אחד הדברים החשובים.
זאת אומרת, כשהבית שלי לא מסודר, מאוד קשה לי להרגיש בנוח שם. מאוד קשה לי למצוא חפצים. מאוד קשה לי להביא משהו מהבית שלי למישהו שאני אוהב, כי הוא לא מסודר. אז הסדר החיצוני הזה עושה סדר פנימי. מאיפה מתחילה הבעיה, כשאנחנו נצמדים לסדר והופכים אותו לדבר העיקרי? ואז בדרך רומסים מערכות יחסים, רומסים דברים שמועילים לנו ועושים אותנו טובים יותר.
ושם באמת היה לי ברור שצריך סדר, ויחד עם זאת, צריך לשאול איפה זה בא לידי ביטוי ביום-יום. ושם נכנסה השפה. את השפה הזאת פגשתי, אומנם לא שאלת, בפעם הראשונה כשפגשתי את ציפי נגב. מורתי, מורתי ורבתי, המורה הגדולה ביותר שלי, מלווה אותי כבר עשרים שנה.
אלינה: בוא רגע, באמת תספר לנו מי זאת ציפי, וגם תספר לנו איך פגשת אותה. כי בינתיים, בתוך הסדר של הדברים, אנחנו יודעים שחזרת בשאלה, ובאיזשהו שלב פגשת את היוגה. איפה פגשת את היוגה ואיפה פגשת את ציפי נגב?
דודו: כששמעתי את המילה, הבנתי שיוגה היא שפה, ושיוגה היא בעצם גם איך שאני הולך, איך שאני ישן, איך שאני מדבר עם הילדים שלי או עם אשתי, ואיך שאני עומד בתור. זה היה כשפגשתי את ציפי. עוד לפני ציפי, אני יכול להגיד שהפעם הראשונה שנפגשתי עם הדבר הזה, יוגה, הייתה בהודו, ברישיקש, מתוך סקרנות בלבד. בעיקר מה שעשינו שם זה סמים, אין לי דרך אחרת להגיד את זה. זאת אומרת, זה מה שעשינו. היינו די מרחפים רוב היום, והייתה איזושהי נקודת זמן שחבר אמר: "אני רוצה ללכת ליוגה". אמרתי לו: "יאללה, אני אבוא איתך". מדובר ברישיקש של לפני 20 שנה, כן? זו לא רישיקש של היום.
קמתי מאוד מוקדם, בשש בבוקר, והלכתי לשיעור יוגה, בלי מזגן, בלי כלום. נרגעתי, והיה נחמד. הזזתי את הגוף, חזרתי לחדר שלי, ותוך כמה שעות הברכיים שלי התפוצצו מכאבים. יש לי עניין מפרקי, אפשר לדבר על זה בהזדמנות. חזרתי יום אחרי, כי יש יוגה, ואני מגניב, ואני אעשה יוגה. ניגשתי למורה, והוא אמר לי: "תחזור עוד שלושה ימים, תחזור כשלא כואב לך". ואז אמרתי: "אוקיי, אני אוהב את זה".
משם חזרתי לישראל, וחברה טובה משכה אותי לתרגול יוגה בבית של ציפי במוסררה. למי שלא מכיר את מוסררה בירושלים, זו שכונה מדהימה, עם בתים בבנייה ערבית כזאת, וציפי עם החנדלח המדהים שלה ומרק טוב ירושלמי כזה.
אלינה: רק תספר לנו מי זו ציפי, למאזינות ולמאזינים שלנו שלא מכירים.
דודו: אני אנסה להגדיר אותה, למרות שזה קשה. ציפי היא, לטעמי, מהבכירות שבמורות היוגה בישראל. היא פיתחה שפה שנקראת יוגה אינטגרטיבית, שמכשירה מורים ליוגה וגם ליוגה תרפיה, והיא עושה את זה כבר עשרות שנים.
היה לה סטודיו חמוד וקטן בבית, ומשהו אפילו לא בשפה, אלא במבט שלה ובתנועה שלה, היה מאוד מאוד מזמין. היא תמיד אומרת שיוגה היא שפה של הזמנה. ובהזמנה, אני תמיד מזכיר גם לתלמידים שלי וגם לעצמי: אתה יכול להגיד לא. זאת אומרת, את הזמנת אותי להתארח, ואני יכול להגיד לא, אבל את הזמנת אותי.
בשפה של הזמנה יש משהו מאוד מאפשר, ואני חושב שמה שהיא עשתה זה לתת לי מקום בעולם. לדעת שאני יכול גם להגיד "שמע ישראל", וגם לתרגל ברכה לשמש; גם להניח כיפה על הראש ולהניח תפילין, וגם לעשות יוגה לנשים עם טייץ; גם להתפתח רוחנית ועסקית ובמערכות היחסים שלי, וגם לעשות כסף. וזה בסדר גמור. לא כסיסמת ניו-אייג'יות, זה בסדר. אלה החיים, אלה החיים עצמם, זה המפגש עם העולם.
אלינה: אני חושבת שזה אחד הדברים הכי מיוחדים שהיוגה, היוגה כדרך, מביאה לחיים שלנו. אני מאוד מאוד אוהבת את ה"גם וגם" שהיא מאפשרת. כשראיתי את עצמי, כשגדלתי, תמיד ראיתי ניגודים בין כל מיני רצונות וכל מיני תכונות שלי.
אלינה: ובאמת, היוגה כל כך הושיבה אותם ביחד ואמרה: זה בסדר, זה כל כך בסדר להיות גם וגם. זה כל כך בסדר להיות גם בן אדם סופר-טכנולוגי וגם בן אדם שיושב שעה למדיטציה ביום. זה בסדר לעשות את האינטגרציה. ואני מאוד אהבתי את ההגדרה שלך של היוגה כהזמנה. הייתי היום בבוקר בבנסקו, בבולגריה, ויש לנו פה חבר'ה שמתארגנים שלוש פעמים בשבוע, עושים צעדה ליער ומתרגלים יוגה ועוד תרגולי וולנס בהתנדבות. היום הייתי שם אצל מורה אחרת, ובשלב כלשהו היא הכניסה אותנו לפלאנק והתחילה לספור מ-10 אחורה. כל הגוף שלי התנגד לקונספט הזה. גם הסתכלתי וראיתי - מאוד קשה כמורה ליוגה לכבות את המבט ורק להיות תלמידה - את החבר'ה מסביבי רועדים ומנסים להרשים, מנסים לעמוד בספירה מ-10 עד 1, וכל השרירים שלהם רועדים. הם רק רוצים שהיא תגיע כבר לאחת. ואמרתי: חבל, תזמיני אותם לנשום, להיות איפה שהם יכולים. ככה הם גם לא יצאו מהשיעור והרגישו שהם נכשלו, כי הם לא עמדו בספירה של ה-10 בתוך הפלאנק. אז כל כך אהבתי את ההזמנה, את ההגדרה היפה הזו: זו הזמנה, ואז גם אפשר להגיד לא, כמו המורה שאמר לך, "תחזור כשלא יחברו לך הברכיים". זה מאוד מאוד יפה.
דודו: אין אחיזה, זאת אומרת, כן, יש משהו בזה ששום דבר לא מחזיק אותך, אף אחד לא אוחז בך. אני תמיד אומר בקליניקה שלי: החלום שלי הוא שכל מטופל שאני מלווה יעזוב אותי, כי אז אני יודע שהוא בידיים טובות, הוא בידיים של עצמו. הוא בידיים של עצמו, וזה מאוד מאוד מאוד משמעותי. את יודעת, אני אפילו לא חושב שהמורה הזאת בכלל חשבה על מה שהיא עושה. היא אמרה, "זה מגניב לעשות עכשיו פלאנק". זה לא טוב או רע לעשות פלאנק. זה בסדר גמור, זה יכול להתאים בסיטואציות מסוימות. גם אני משתמש בעבודה של, נגיד, כוח מתפרץ, או שהייה בחוסן של כוח פיזי. אני גם אשתמש בזה, אבל השאלה שאני תמיד שואל היא: מה הרעיון הגדול? עכשיו אני נפגש עם אלינה. מה הרעיון הגדול של המפגש הזה? ואת אמרת לי: הרעיון שלנו הוא, בואו נכיר. בואו נכיר אותך, נכיר את השפה. ויש בזה משהו מדהים, כי כשאתה נצמד לרעיון הגדול, אתה יודע ליישם, לקחת את הטכניקות, לקחת את הרעיונות שלך ולראות אם הם מתאימים לרעיון הגדול שלשמו אתה נמצא. והרעיון הגדול שלי הוא לפגוש אנשים. איך אני פוגש אנשים? ממש ככה. ומשם בעצם יש עוד המון עקרונות שנכנסים לתוך השפה הזאת שנקראת יוגה התפתחותית.
אלינה: אז השפה, המושג הזה "יוגה התפתחותית" - אני חושבת שאולי אנחנו שומעים אותו לראשונה. עכשיו שמענו על ציפי, שהיית שם אצלה במפגש וככה התאהבת בכל האפשרויות. האם אצל ציפי למדת הוראת יוגה או יוגתרפיה? אז עניתי. ואני מאוד מאוד מאוד רוצה לשמוע על היוגה ההתפתחותית ועל ההגעה שלך לעבודה עם ילדים.
דודו: אז כמו שאמרתי, התחלתי לתרגל אצל ציפי, וזה בעצם מה שחיבר אותי ממש ליוגה. תרגול עקבי כל יום שישי לפני הקפה בשוק מחנה יהודה, עוד כשהיה בית קפה אחד. המפגש שלי דווקא עם יוגה לילדים התחיל מזה שפיטרו אותי מהעבודה. עבדתי בבית קפה, פיטרו אותי, ואז חברה טובה שלימדה יוגה לילדים ב-2008 אמרה לי: "תשמע, ככה קראו לי, דודאייץ, אתה אוהב ילדים, אתה טוב עם ילדים, אתה מאוד אוהב יוגה בשנים האחרונות, אז אולי תלמד יוגה לילדים". התייעצתי עם עוד קולגה שלה, הרמתי טלפון ל... אני חושב, רונית אייזנברג ונתי שטיינר, לאחת מהן, שהן היו בעצם האימהות המייסדות של היוגה לילדים בישראל, מבחינתי לפחות. נרשמתי ללימודים ברידמן, ובעצם התחלתי את ההוראה שלי בכלל ביוגה לילדים. משם הדרך הייתה קצרה לזה שרציתי גם ללמד מבוגרים. אחרי שסיימתי את הלימודים האלה, אחרי שנתיים בערך, התחלתי ללמוד בקורס של ציפי הוראת יוגה למבוגרים, יוגה אינטגרטיבית, מה שנקרא.
דודו: אני אספר שלימדתי יוגה למבוגרים לפני שהתחלתי את הקורס.
אלינה: וואי, וואי, וואי.
דודו: קפצתי למים. השיעור הראשון היה בסטודיו הכי גדול בירושלים, והיו לי שלושים מתרגלים. ישבתי ארבע שעות לכתוב מערך, בהתייעצות עם כל מיני מורים. תמיד הגוף והנושאים האלה מאוד עניינו אותי, אז זה לא שהיה חלל ריק שאני סתם מתרגל, אלא קרו שם המון דברים. באתי לקורס כשאני כבר מלמד, אוקיי? אני מלמד מבוגרים בסטודיו גדול והכול. באתי כבר עם איזה סוג של ביטחון. הייתי אסיסטנט אצל ציפי שנתיים ברציפות אחרי הקורס, זאת אומרת, הייתי צמוד אליה ארבע שנים ברציפות. אני יכול להמשיך לתאר את זה, זה יכול לקחת את כל הזמן שלנו, אז בואי תכווני אותי לאן אנחנו...
אלינה: אז ככה, לפני שאני אכוון אותך, אני רק רוצה להגיד למאזינה ציפי נגב, אם את מאזינה לנו: אנחנו מאוד מאוד אוהבים אותך, וממש אשמח לארח אותך כאן בפודקאסט. אני אומרת את זה כבר עם ועדה, כי פניתי לציפי ולא קיבלתי ממנה מענה. אז אני שולחת עוד פעם קריאה, ואני גם אשלח לה הקלטה, שתשמע כמה אנחנו אוהבים ומעריכים אותה, וכמה הפודקאסט הזה, ואני אישית, מאוד מאוד אשמח שתבואי ל"שיחות על יוגה". ועכשיו אני מאוד רוצה שתספר לנו על מיוגי ועל יוגה התפתחותית. אני חושבת שאולי אתה באמת הבן אדם שמוביל בישראל בתחום הזה היום, ששומעים את השם שלו הכי הרבה. אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל בטח לא זוכר: לפני מיליון שנה הייתי בסדנה שלך בירושלים. נסעתי מתל אביב עד לירושלים. אז גרתי בראש העין והגעתי לסדנה שלך. אין דבר רחוק מיוגה לילדים ממני, אני הכי לא בתחום, אבל מאוד מאוד אהבתי אותך ורציתי לראות מי אתה. אני עד עכשיו זוכרת תרגיל שעשינו: היו לנו שערים קטנים עשויים מקופסאות של פטריות, ונשפנו לתוכם כדורים. כל כך נהניתי מזה. תראה, כבר עבר לפחות עשור, אני מניחה. אז בוא תספר לנו על היוגה ההתפתחותית ועל כל העולם הזה של העבודה שלך עם ילדים.
דודו: אוקיי, אז אני רגע אהיה אימוג'י כזה שעושה ככה.
אלינה: אוקיי.
דודו: אז תודה רבה. אני לא זוכר, ואני גם אגיד לך ברצינות שאני לא זוכר. באמת תודה על המקום הזה. אני כן אגיד דבר כזה: הרושם שאתה משאיר בפעולות שאתה עושה יכול להישאר כל החיים. אני תמיד אומר, אתם פוגשים ילדים, אתם פוגשים מבוגרים. אני אומר את זה גם לעצמי. זה משאיר רושם, והנה, החוויה נשארה. זה לא המשפט שאמרתי לך שם, כי בטוח אמרתי הרבה דברים, אבל החוויה הזאת נשארה אחרי עשר שנים, ובכלל, רחוקה מהעולם של הילדים. אז זכות גדולה. תודה רבה. יוגה התפתחותית, תראי, קודם כול להבין שבעצם אני חושב שהבנתי, הבנתי. היה לי מאוד קשה לקחת את השפה שציפי הביאה בקורס, ולהתחיל ליישם אותה בחיים שלי ולהפגיש אותה עם יוגה לילדים. היה לי מאוד קשה. למדתי את הקורס ב-2011, סיימתי אותו ב-2011 או משהו כזה, את הקורס יוגה למבוגרים. את הקורס יוגה לילדים סיימתי ב-2008. באיזשהו שלב, ב-2015, הרגשתי שדברים מתחילים להתחבר. כל הזמן הייתי עסוק בניסוי וטעייה. שם בעצם, זה לא שלא היה לי עסק של יוגה לילדים, אבל שם התחלתי, אני חושב שגם שם כבר נפגשנו, לאזור אומץ ולהביא את זה כניצנים של שפה לתוך עולם הילדים. זה לא היה קל, כי איך את מביאה סוטרות של יוגה לתוך פעילות של יוגה לילדים? איך את מביאה עקרונות של תנוחות מסוימות? מה זה בכלל יוגה? ואז שאלתי את עצמי: מה זה יוגה לילדים? ההבנה שלי היא שאני עוסק בעצם בילדים, וילדים כל הזמן בהתפתחות מאוד מאוד מסיבית, במיוחד בגיל הרך, אבל לא רק בגיל הרך, גם לאחר מכן. התפתחות היא לא רק אצל ילדים. זה אומר שאנחנו כל הזמן משתנים, לומדים ומארגנים מחדש את התנועה, את תשומת הלב, את התגובה לחיים שלנו. זה אומר שיוגה היא התפתחותית מעצם זה שאני פועל ומייצר סינפסות חדשות, או פורם סינפסות, שזה הקשרים במוח. ואז אמרתי לעצמי: אני לא יכול לנתק את זה, אני חייב להגדיר את זה כיוגה התפתחותית.
דודו: ושם בעצם היו הזרעים הראשונים המשמעותיים של מיוגי. לפני זה היו לי כל מיני שמות כאלה: יוגלנד, שמוגלנד, כל מיני שטויות. שם בעצם כבר אמרתי: "אוקיי, זה רציני, אני רוצה לעשות פה ברנד, מותג." פניתי לחברה. מי שמכיר אותי יודע שאני משקיע כל שנה עשרות אלפי שקלים בשיווק, פרסום, ייעוץ, you name it. אי אפשר להתפתח אחרת, אתה חייב לשים הרבה. ובעצם יצרנו מותג. זה לא רק לוגו, זו שפה מארגנת. ופיתחתי את השפה הזאת לאט-לאט עם השנים.
פתחתי קורס להכשרת מדריכי יוגה התפתחותית לילדים. בהתחלה זה היה בתל אביב, היום יש לי סטודיו שאני מתארח בו ברחובות. השפה הזאת משתמשת בתנועה, בנשימה, בקשב, בקשר, כדי לפגוש אדם. אם זה הקורס לילדים, אז לפגוש ילדים במקום שבו הם נמצאים עכשיו, ומשם לבנות עוד אפשרויות של תפקוד, למידה, ויסות ומסוגלות.
ואני חושב שזו... אני מרגיש, מתוך הידע שצברתי ומה שראיתי בעולם, שכמו שהשפה הזאת מאורגנת, לא נמצא אותה בשום מקום אחר. חקרתי בעולם, בארץ ובחו"ל, האם יש מישהו בעולם הילדים, בעולם החינוך, שמביא את השפה הזאת - כי היא שפה מארגנת, עם עקרונות ליבה ברורים, שהם חווייתיים? לא.
אלינה: בלי שתסביר את זה עוד קצת ככה, תוריד לנו רגע את זה אל הקרקע. כי אנחנו לא בראש של דודו, שיודע כל כך הרבה על התחום. אתה אומר שאין עוד מישהו שעושה את זה, אבל מה הדבר הזה שאתה עושה? מה ילד שמגיע אליך פוגש? איך הוא בא אליך ואיך הוא יוצא ממך, או לפחות, ככה, בהתכווננות? מה קורה שם?
דודו: אז קודם כול, ילד או מבוגר - אבל בואו נדבר קודם כול על ילדים - פוגש את עצמו.
אלינה: גם מבוגרים בעצם מתרגלים יוגה התפתחותית?
דודו: כן, השפה היא שפה. זאת אומרת, גם בקליניקה אני משתמש במושג יוגה התפתחותית, כי בעצם זו היוגה שאני מעביר הלאה. קשה לי מאוד לנתק את זה, כי בסופו של דבר, לטעמי, מה שחקרנו זו התנועה הראשונית הזאת של האדם, שהיא תנועה התפתחותית מהרגע שעובר יוצא לעולם ועד הרגע שהוא מסגל לעצמו את כל התנועות שמאפשרות לו לנוע בעולם. שם נמצאת כל היוגה. כל היוגה, מבחינתי. ככה אני רואה את זה.
ואז בעצם השאלה היא: מה זה אומר "יוגה התפתחותית", חוץ מתנוחות, נשימה, פראניאמה, דמיון מודרך, את יודעת, כל הטכניקות עצמן? מהרגע הראשון התייחסתי לתנוחות יוגה כאמצעי, לא כמטרה. יצרתי מנעד רחב וגדול שיש בו מגוון שמאפשר לכל אדם לתרגל כל תנוחה. תקשיבי למה שאני אומר לך: ילדים קטועי רגליים, מבוגרים שמשותקים בחצי גוף ותרגלו ברכת השמש בקליניקה. ובעצם אני לא מלמד אותך לעשות תנוחת עץ. את יכולה להיכנס ליוטיוב. אני משתמש בעץ כדי ללמוד משהו על אותו ילד, על אותו מבוגר, ולעזור לו ללמוד משהו על עצמו, ומשם להתפתח. אני מקווה שהייתי ברור.
אלינה: כן, אני מבינה. זה נכון.
דודו: אז הבן אדם לא צריך להתאים את עצמו לתנוחה. התנוחה מתאימה את עצמה לבן אדם, ותהליך למידה שלם קורה שם. מי במרכז? אם היוגה במרכז, אז מה שאמרת הוא לא נכון. אם האדם במרכז - כי האדם המציא את היוגה, הרי זה לא איזה משהו שנבע מאיזו הרגשה שיצאה ממנה איזו דמות, כזו מפחידה או מיוחדת - אז האדם במרכז. לא יכול להיות שהאסנה תהיה במרכז.
והמנעד הזה כבר משנה את השפה של נכון ולא נכון, טוב ורע, הצלחה וכישלון. זה לא אומר שאין את המנעד הזה, אבל זה מביא שפה אחרת לעולם שבו אנחנו משתמשים. תסתכלי על היום: אני בעד או שאני נגד, אני אוהב או שאני שונא. זאת אומרת, אנחנו מאוד חיים בתוך צמדי ניגודים. ומבחינתי אין דרך אחת לבצע איזושהי משימה, תנוחה או מה שזה לא יהיה. כשיש מנעד, תחשבי על זה, תמיד יש שער לעבור דרכו. תמיד.
אוקיי? אז המנעד, והתנוחה שהיא אמצעית. ועוד מושג שאני רוצה להכניס, שבא מעולם החינוך, זה סקרנות פונקציונלית. אין דבר כזה סקרנות. "תהיו סקרנים." מה זה "תהיו סקרנים"? סקרנות חייבת להיות פונקציונלית. להבין מה היא מאפשרת לי. אם אני מבין מה היא מאפשרת לי, אני יכול להיות סקרן. זאת אומרת, אני סקרן כמו שתינוק סקרן: איך הוא עכשיו מגיע לפטמה, איך הוא עכשיו מגיע למוצץ, איך הוא מתהפך. הוא סקרן עם התנועה שלו, והסקרנות היא פונקציונלית, היא תפקודית. המטרה שלה היא להביא לתפקודיות מסוימת. ככה אני רואה את זה.
כל תכנון תנועה שלנו - ויניאסה, תנוחה, כל דבר שאנחנו עושים - ישיבה, הדרך שבה אנחנו אפילו יושבים או שוכבים בשוואסנה - הוא תכנון תנועה, והוא תהליך התפתחותי בפני עצמו. ואני יכול להסביר לך את זה מהתפתחות הילד, למה זה עובד ככה. אני לא אלאה את המאזינים בדבר הזה.
עוד דבר: עצמאות. אני רוצה אדם עצמאי. אם האדם יהיה תלוי בשיעורי היוגה שלי, בקורס שלי, אני חושב שאני עושה את החטא הכי גדול. ואני רוצה, כמו הגורים, לתת לו מה שאני יכול ולתת לו לצאת לדרך עם פליאה, עם סקרנות, עם עצמאות תפקודית שממצה את הפוטנציאל התפקודי שלו עכשיו, ולא בעוד שנה ולא מה שהיה, עם המון התאמות ועם המון קשר.
כי אחד הדברים הוא שאנחנו חושבים שאנחנו מעבירים ידע ובזה זה נגמר. לא. לפני הביצוע אני מחפש קשר. כששאלת אותי מה מייחד את זה, אני מחפש מפגש. איך אני פוגש את האדם שמולי עוד לפני שאנחנו מבצעים משהו. ואז יכול להיות שמטופל שלי יגיע ואנחנו נדבר על יין. ויכול להיות שמטופל שלי יגיע ואנחנו נצא לטיול בשכונה. זה מה שיקרה, כי אני רוצה לפגוש אותו, וברגע שפגשתי אותו, הוא פגש קצת את עצמו.
ואז נוצר פה מצע עם מסוגלות, עם איזשהו ביטחון מסוים, עם איזשהו אמון שמביא אותו לרצות את השינוי, לרצות את המפגש איתי, לרצות את המקום הזה שבא ואומר: "בוא, תשכב על המזרן או תשב על הכיסא." יש לי כל מיני מטופלים וכל מיני ילדים שאני עובד איתם. זה הקשר הזה שהוא לפני הביצוע, וכמו שאמרתי, הוא מוביל למסוגלות ומוביל לבחירה.
זה שאנחנו... ציפי אומרת את זה כל הזמן: אנחנו כל רגע עומדים בצומת ויש לנו אפשרות בחירה. כל רגע יש לנו אפשרות בחירה. ומתוך המקום הזה, איך הדבר הזה עובר לחיים עצמם? איך הוא עובר אליך למעשה? אל תבוא לי ותגיד לי שהיה שיעור מדהים, ואחרי זה אתה יוצא החוצה ושום דבר לא באמת משתנה. איך אתה עומד בסופר? מה אתה עושה כשאתה רואה בורקס? מה קורה אחרי שאתה צועק על אשתך? בוא נבין את הדברים. מה קורה אחרי שמשכת את הילד שלך כי הוא בדיוק נגע במשהו שאסור לו לגעת בו, ואתה משכת אותו? איך שם אתה מביא יוגה?
אלינה: אני באמת מוצאת ש... וואו, חפרתי מלא. אני מוצאת שחופש הבחירה זה אחד הדברים הכי משמעותיים שהיוגה מביאה לתוך החיים שלנו. כי רוב האנשים חיים את החיים שלהם על אוטומט די גדול, כי הם לא מאמינים שיש אחרת, הם לא חושבים ואף אחד לא הציע להם אפשרויות בחירה. ואפשר ממש לראות את זה אצל אנשים שהם סופר פונקציונליים, עובדים בעבודות תובעניות והם פשוט טובעים. והם גם יגידו: "אין לי ברירה, אין אף אחד אחר שיעשה את זה", ובכלל אין את המחשבה שיש אופציה אחרת. ואני מוצאת שאחד הדברים היפים שהיוגה עושה זה ללמד אנשים איך ליצור יותר ספייס בתוך החיים שלהם. ואני ממש חושבת שזה משהו יפה מאוד שהבאת פה.
עכשיו אני רוצה, לקראת הסיום של השיחה שלנו, שתציע למאזינים ולצופים שלנו פה ב"שיחות היוגה" איזשהו תרגול קצר, משהו ממש של חמש דקות, שהם יכולים לעשות אולי אפילו תוך כדי התנועה שבה הם נמצאים בזמן הזה. ואם לא, אז תגיד להם שהם יצטרכו אולי לעצור ולחזור אלינו. מה תרצה ללמד אותנו היום, דודו?
דודו: וואו. אני רק אגיד שזה באמת משהו שככה אני רואה. זאת אומרת, כשאת אומרת חמש דקות, שלוש דקות, זה הרבה יותר משלוש דקות. כי כשאתה לוקח לעצמך שלוש דקות, אתה פוגש את עצמך, וזה קריטי. אז בואו ננסה ככה...
דודו: אני רוצה שנתחיל באיזשהו תרגיל קצר שאני עושה, שאוסף אותי הרבה פעמים. עם קצות האצבעות שלנו נניח אותן על מרכז המצח, ונעשה מין תנועה עדינה כזו, כמו סירוק של המצח.
עכשיו אני מזמין את מי שעושה את זה לעצום עיניים. עצימת עיניים יכולה להיות משהו מאיים, ויכולה להיות משהו מאוד הכרחי ונחוץ עכשיו. חשוב שכל אחד יבדוק איפה הוא נמצא.
עכשיו, באותו אופן, אני רוצה לחפש מקומות בקרקפת שלי, שכשאני עושה את זה אני מרגיש אולי אפילו את הצמרמורת העדינה הזאת שגורמת לי להרגיש נעים. תחשבו שבמקום ללכת למסאז'יסט או לבקש מבן או בת הזוג לעשות לנו נעים, אנחנו יכולים לעשות את זה לעצמנו. הנה, עכשיו אני מרגיש צמרמורת, למשל, פה מאחורי האוזניים. מרגישה משהו?
אלינה: מאוד נעים, מאוד מרגיע.
דודו: ועכשיו אני רוצה שניקח את הידיים, נחזיק את האוזניים שלנו, נעסה אותן עד שנגיע לתנוך, נמשוך אותו למטה ונשחרר. נחזור על הפעולה הזאת כמה פעמים.
משם אני לוקח את כפות הידיים, צובט את עצמי כמו דוד של שנות ה-80, מושך לצדדים בלי לדבר, ומתחיל לסובב בעדינות, תוך כדי שאני מושך את הלחיים ואת הצדדים. זה נראה מוזר, אני מניח. נסתכל רגע. ולצד השני.
נשחרר כאן רגע. נניח שנייה את הידיים על הירכיים. נעצום עיניים ונביא למרחב שלוש נשיפות. כשאנחנו מוציאים את האוויר, נוציא את הצליל של האות S. שאיפה, ואת האות S, ארוכה ונעימה.
ושוב. הוצאה עדינה, עדינה. נחפש להאריך את ה-S. נחזור לזה עוד פעם אחת.
שימו לב, כשאנחנו בעיניים עצומות, אם משהו השתנה בנשימה שלנו, אם היא אולי קצת יותר מלאה, פוגשת מקומות אחרים בגוף. יותר קל לי לנשום עכשיו? איך החוויה שלי באזור הפנים שנגענו בו? ויש הצטברות של רוק בחלל הפה.
ואז, לסיום, בכל שאיפה נחבר אגודל אל אצבע, כל פעם אצבע אחרת, ובנשיפה פשוט נרפה מהחיבור. בשאיפה אני מחבר את האגודל אל האצבע, ובעצם מניע את האצבעות שלי בקצב הנשימה. כשמגיעה שאיפה אני עובר לאגודל אל האמה. נשיפה, אני מרפה. שאיפה, אגודל אל הקמיצה. נשיפה, אני מרפה. ובעצם אני ממשיך כל הזמן בתנועה, כשהנשימה היא זו שמכתיבה את הקצב של חיבור האצבעות והניתוק שלהן. חיבור האצבעות והניתוק שלהן.
עוד כמה שניות נמשיך שם. אפשר כמובן להניח את כפות הידיים על הירכיים. אני הרמתי כדי שתוכלו לראות.
ואיך אני מרגיש או מרגישה עכשיו, לקראת סוף הפעולות הפשוטות והקטנות האלה שעשיתי? אילו תחושות יש לי בגוף? זה לא אם אני רגועה או לא, אלא איפה אני עכשיו? אילו מחשבות יש לי?
ואז נפקח את העיניים, לא עכשיו, ממש עוד רגע. כמו תריס, בכל ספירה נפקח עוד טיפה את העיניים. זאת אומרת, בעוד עשר שניות העיניים יפקחו. אחרי שנייה נכניס טיפה אור פנימה, עוברת עוד שנייה, עוד אור פנימה, עוד שנייה עוד. ככה לאט-לאט. אחרי עשר שניות המבט חוזר חזרה לפנים.
אלינה: תודה רבה.
אלינה: וואו, דודו, תודה רבה. אני הרגשתי כמו חבית מלאה בוויסקי, מין חמימות עצית כזאת. אמרת לא להגיד פשוט "רגועה", זה הדימוי שעלה לי. איזה כיף. אני מאוד מאוד מאוד מודה לך שהגעת לכאן היום. נהניתי מהשיחה שלנו ממש, על כוס הקפה הווירטואלית שלנו. תודה על כל הידע שהבאת, תודה שבחרת לשתף אותנו בסיפור שלך, עם האנרגיה המאוד נינוחה שלך, ועל התרגול הנפלא הזה בסוף. את היופי הזה של הצביטות בלחיים אני חייבת לשים כקדימון לפודקאסט הזה. נראה לי שזו תהיה הדרך הכי טובה לשווק את הפרק.
דודו: כן, תשמעי, אני רוצה להודות לך על ההזדמנות. אני חושב שזו פעם ראשונה שאני באמת יכול ככה, כמו שאמרת, אבל התכוונת לזה, שזה כמו על כוס קפה כזה. לא הרגשתי שפגשתי מישהו שלא פגשתי מעולם. זו באמת הייתה הרגשה כזאת, וזה עבר ממש מהר.
אלינה: בטיל.
דודו: בטיל הטילים. ואני אוהב את המוטיב של הוויסקי, כי אני גם אוהב וויסקי.
אלינה: הופה.
דודו: הופה. אז זה לא סתם שהרגשתי פה את הוויסקי. וויסקי ובורקסים.
ובאמת, אני מאחל לכל מי שהקשיב למה שאמרתי כאן לפגוש את עצמו, ולפגוש אנשים שהם ראויים עבורו, שמחזקים את הדרך שלו ועוזרים לו לכוון אותה. וללמוד איך להאיר עם הפנס של פרקטיקת היוגה במקומות הטובים שלו.
אלינה: אמן. אצטרף לאיחולים האלה. תודה רבה רבה, דודו.
דודו: תודה רבה.
אלינה: איזה כיף. שנה טובה.
דודו: שנה טובה.
אלינה: להתראות.
אלינה: עד כאן עוד פרק של "שיחות על יוגה". מה שנשאר איתי מהשיחה עם דודו הוא שהדרך לא חייבת להיות קו ישר: ממסיבות, לדת, ליוגה. וכל תחנה לא מחקה את הקודמת, אלא נבנתה עליה. היכולת שלו להחזיק את הרוחני ואת היזמי ביחד, בלי לוותר על אף אחד מהם, היא השראה אמיתית.
מוזמנים לעקוב אחרי "שיחות על יוגה" כדי לא לפספס פרקים חדשים. אם משהו מהדברים שדודו הדהד בכם, אני כל כך אשמח לשמוע. תכתבו לי באינסטגרם, יוגאלינה_יוגה, מה לקחתם, אילו שאלות עלו, ואילו מורות ומורים נוספים הייתם רוצים שיתארחו פה בפודקאסט. אם תכתבו "יוגאלינה" עם א' בגוגל, תמצאו אותי גם בכל פלטפורמה אחרת.
תודה שהייתם איתי כאן היום, ונתראה בפרק הבא. אני אלינה גרינשפון יעקב, יוגאלינה, מאחלת לכם שקט בין גלי ההכרה.
אלינה: "שיחות על יוגה", הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב. יוגה שקטה לראש עמוס.
