האזנה בספוטיפיי (נפתח בחלון חדש) · האזנה באפל פודקאסטס (נפתח בחלון חדש) · צפייה ביוטיוב (נפתח בחלון חדש)
בפרק הזה אני משוחחת עם גלית לוין על הדרך האישית שלה ביוגה, שהתחילה בידיעה עמוקה שליוותה אותה מאז ילדותה: שהיא כבר הייתה כאן קודם.
גלית מספרת איך שאלות על סבל וזהות הובילו אותה אל היוגה, ואיך התרגול עזר לה להבחין בין מי שאנחנו לבין המחשבות, הרגשות והגוף.
על גלית לוין
גלית לוין היא מורה ותיקה ומובילה בעולם היוגה בישראל, ומייסדת מכללת קדן. בשיחה היא משתפת בתפיסתה את הדרך השלמה של היוגה ובפעילות של עמותת קדן, שפועלת לקידום קיום, דעת ונועם.
על מה מדברים בפרק
- תחושת הידיעה של גלית מאז שהייתה ילדה
- הקשר בין סבל, שאלות קיומיות והדרך אל היוגה
- ההבחנה בין העצמי לבין מחשבות, רגשות ותחושות
- הדרך השלמה של היוגה ושלביה
- פעולה מודעת ובחירת פעולה מועילה
- תפיסתה של גלית את גלגול הנשמות
- מכללת קדן ועמותת קדן
מה עלה בשיחה
ידיעה שהתחילה בילדות
בשיחה שלנו גלית סיפרה שכבר כשהייתה בת שמונה הסתכלה על החיים וראתה שגם בדברים שנראים טובים, כמו קשרים או גידול ילדים, יכולים להיות דאגה וסבל. היא תיארה גם ידיעה ברורה שהיא אינה הגוף או ההכרה, ושהיא כבר הייתה כאן קודם.
לא לברוח מהרגשות
גלית הסבירה שהיוגה לא נועדה להעלים רגשות לא נעימים או להבטיח שנרגיש טוב כל הזמן. לדבריה, התרגול מאפשר לנו לפגוש את כל הרגשות, ובמקביל ללמוד שהמחשבות והרגשות אינם מי שאנחנו.
דרך של ידע ופעולה
שאלתי את גלית מה היא מתכוונת כשהיא מדברת על הדרך השלמה של היוגה. היא תיארה דרך שמתחילה בעבודה עם הגוף והנשימה, ממשיכה לייצוב ההכרה ולחקירה, וכוללת גם תרגול של פעולה מודעת בחיי היומיום.
לבחור פעולה מועילה
גלית דיברה על הרווח שבהבחנה בין מה שעולה בהכרה לבין הפעולה שאנחנו בוחרים לעשות. היא הדגישה שאין פעולה אחת שנכונה תמיד: כדאי לברר מה המטרה שלנו ומה תהיה הפעולה המועילה בתוך המצב המסוים.
גלגולים ועמותת קדן
גלית סיפרה שהיא מבינה גלגולים כהתפתחות של ידע, ולא כחיפוש אחר דמות מסוימת שהיינו בעבר. בהמשך השיחה היא סיפרה על עמותת קדן ועל העיסוק שלה בלימוד הדרך והפילוסופיה של היוגה, לצד יוזמות להנגיש ידע נוסף.
כמה משפטים מהפרק
"המקור של הסבל זה אי הידיעה של מי אנחנו ומי אנחנו לא."
- גלית לוין, על מקור הסבל לפי היוגה
"הניסיון לא להרגיש דברים הוא בדיוק הפוך מהדרך של היוגה. דווקא הדרך של היוגה מביאה אותנו למצב שסוף סוף אנחנו יכולים להרגיש הכול."
- גלית לוין, על קבלת רגשות בדרך היוגה
"העתיד שלנו נקבע לא על ידי מה אנחנו מרגישים וחושבים, אלא על ידי מה שאנחנו עושים."
- גלית לוין, על הבחירה בין מחשבות למעשים
"כל הדרך של היוגה היא בכלל לא שלמה, אם לא חוזרים איתה למציאות, לעולם, ומשתמשים בחיים האלה בשביל להועיל ולשרת."
- גלית לוין, על יישום היוגה בחיי היומיום
עוד שיחות עם מורות ומורים ליוגה מחכות בעמוד הפודקאסט.
תמלול הפרק
לקריאת התמלול המלא
התמלול נוצר אוטומטית ונערך לקריאה, וייתכנו בו אי-דיוקים.
אלינה: שיחות על יוגה, הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב - יוגה שקטה לראש עמוס. שלום וברוכות וברוכים הבאים לשיחות על יוגה. איזה כיף שחזרתם, וגם אם זו הפעם הראשונה שלכם כאן, איזה כיף שבאתם. אני אלינה גרינשפון יעקב, מורה בכירה להאטה ראג'ה יוגה ומייסדת יוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה.
אלינה: אני חייבת לשתף אתכם: בשנים האחרונות יצא לי לפגוש הרבה מתרגלות ומתרגלים בשיעורים, בסדנאות ובקורסים, ולקבל שוב ושוב את אותה השאלה: "אלינה, מתי הפודקאסט חוזר?" אני מודה שלא תכננתי לחזור אליו ככה, כי החיים קרו וסחבו אותי לכל מיני פינות ודרכים כאלה ואחרות, אבל הקשבתי לכם. והנה, הפודקאסט שוב כאן. שיחות על יוגה חוזר עכשיו בגרסה מחודשת. הפרקים הראשונים מבוססים על שיחות שהקלטתי בעבר, אבל זה לא הולך להיגמר כאן. בקרוב יעלו כאן גם פרקים חדשים, ובכל פרק אפגוש עוד מורות ומורים נפלאים. נמשיך לדבר על יוגה כמו שהיא באמת: דרך חיים, דרך התבוננות, דרך לפגוש את עצמנו באמת.
אלינה: והיום אנחנו בשיחה מרתקת במיוחד עם גלית לוין, מורה ותיקה ומובילה בעולם היוגה בישראל ומייסדת מכללת קדם. בפרק הזה גלית לוקחת אותנו אל המסע האישי שלה בדרך היוגה. היא מספרת על התחושה שליוותה אותה כילדה בת שמונה, הידיעה הברורה שהיא כבר הייתה כאן קודם. היא משתפת איך כבר כילדה הרגישה שמשהו בזהות הפיזית והמחשבתית שלה פשוט לא מסתדר, ואיך התחושה שהיו לה חיים אחרים בעבר עיצבה את כל המסע הרוחני שלה. גלית מדברת על הדרך שבה הסבל והשאלות הקיומיות הקשות דחפו אותה אל היוגה, לא כספורט אלא כדרך היחידה לשרוד את האינטנסיביות של המחשבות שלה. בהמשך היא מסבירה איך התרגול עזר לה להבין שהיא לא המחשבות, לא הרגשות ואפילו לא הסיפור שהיא מספרת לעצמה על עצמה. זה פרק שנוגע בשאלות של זהות, גלגול נשמות והחופש שנמצא מעבר להגדרות הרגילות שלנו. בואו נצלול פנימה.
אלינה: שלום לגלית לוין ממכללת קדם. מה שלומך?
גלית: שלום, שלומי טוב, תודה רבה.
גלית: איזה כיף להתארח בשיחות על יוגה. שלומי מצוין, חזרתי עכשיו מסיני, כולי שזופה ורגועה, בדיוק בזמן לדבר קצת על יוגה.
אלינה: נפלא. זה הפרק השני שלנו בתוכנית שיחות על יוגה, שבה מורות ליוגה נפגשות ודנות בדרך שלהן בתוך העולם הזה, בטיפים שאפשר לתת למתרגלים ובמהי יוגה בגדול. ככה נוצר איזשהו שיח מאוד מפרה. אפשר למצוא אותנו ביוגה כדרך חיים עם יוגאלינה, ביוטיוב ובספוטיפיי. אחרי ההקדמה המאוד רשמית הזאת, אני רוצה לשאול אותך, גלית, את השאלה שהכי מעניינת אותי מאז שהכרתי אותך. את אומרת שכבר בגיל שמונה ידעת שיש בעולם הזה הרבה מאוד סבל, והחלטת איזושהי החלטה. אז מה קרה שם בגיל שמונה? איך ילדה בת שמונה מבינה מה זה סבל, ואיזו החלטה קיבלת במקום הזה?
גלית: כן, אז קרו שם כמה דברים. זה לא שמשהו קרה, זה היה חלק מאיך שהייתי, או ממה שידעתי. כשהייתי מסתכלת על העולם, למרות שגדלתי במשפחה מאוד תומכת ובסביבה מאוד בטוחה, והכול היה טוב, תמיד היה שפע ולא חסר כלום, ראיתי שאין בדברים אושר אמיתי. כלומר, גם אם אנשים מגדלים ילדים ונהנים מזה, בגידול ילדים אין אושר מוחלט. זה תמיד משולב עם דאגה, פחד, סבל ודברים כאלה. ראיתי שבמערכות יחסים זה אותו דבר, שזה לא נותן לנו באמת טוב מתמשך. ראיתי את זה גם בכסף ובקריירות. כבר מגיל צעיר זאת הייתה ההבנה שלי כשהסתכלתי על העולם. מאיפה זה הגיע? אני לא יודעת, זה היה ככה.
גלית: ודבר נוסף שהיה בגיל הזה, מאז שאני זוכרת את עצמי, זו ידיעה ברורה שאני לא הגוף הזה, שאני לא ההכרה הזאת. בהתחלה חשבתי שהגעתי לפה חזרה בטעות, כי ידעתי לגמרי שהשלמתי את הדרך ושלא הייתי אמורה לחזור שוב. אז חשבתי, "אוי, הגעתי בטעות, או שקיבלתי עונש, עשיתי משהו לא בסדר וחזרתי". ואז, בעצם, מאותו רגע הדבר היחיד שעניין אותי היה לחזור לדבר הזה שידעתי שהוא אני, שהוא רחב ואינסופי ונצחי, ולהשתחרר מהגוף הזה ומהחיים האלה. זה מה שכיוון אותי תמיד, ובכל החיים שלי בעצם זה מה שעשיתי. סבלתי וניסיתי למצוא את הדרך החוצה.
אלינה: אז את חיה את החיים שלך מתוך כוונה להשתחרר מהחיים האלה? מה בדיוק המשפט הזה אומר?
גלית: כן, היום כבר לא, כי הבנתי שאני תמיד משוחררת, תמיד הייתי משוחררת, ושאין לי אפשרות להשתעבד, לא משנה כמה גופים וצורות כביכול אני אקבל. אז אני כבר לא מנסה לעשות שום דבר חוץ מלהועיל בעולם הזה ולנצל את החיים האלה לעשייה של טוב. אבל לפני זה, מה שניסיתי לעשות היה למצוא את עצמי שוב, כי חשבתי ש... או שהלכתי לאיבוד, או שהדבר הזה מפריע לי להיות מי שאני.
גלית: זה היה גם מאוד מעניין, כי כל החוויה שלי עם החברה ועם אנשים, עם מערכות יחסים, הייתה שתמיד הרגשתי שזה עוד יותר מגביל אותי. במערכות יחסים אנשים תמיד שמים עלינו את הדעות שלהם, ושמים עלינו כל מיני תכונות אופי שהן לא בהכרח שלנו. ידעתי שזה לא שלי, שאני... שהם אומרים לי שאני ביישנית ונחמדה או לא נחמדה. וכל דבר שיגידו עליי, ידעתי שזה לא אני. זה ממש שיגע אותי, ששמים עליי את התוויות האלה. בעצם, לאורך כל ההתבגרות שלי נלחמתי בזה. הייתה לי דרך מאוד מעניינת לעשות את התהליך הזה לשחרור מסבל, או לחזור לעצמי. בשבילי זה היה פשוט לטייל, מהרגע שהשתחררתי מהצבא ועד גיל מבוגר יחסית.
אלינה: אז אני תכף מאוד רוצה לשמוע על הטיולים שלך, אבל אמרת שכמתבגרת עברת איזשהו תהליך של לא לתת לאנשים לשים עלייך את הדעות שלהם. מה זה אומר? מצאת את עצמך מתרחקת מהחברה, מהמשפחה?
גלית: במובן הזה זה לא ממש שונה ממתבגרות אחרות. זה לא שניסיתי למנוע מאנשים אחרים לשים עליי תוויות. אני חושבת שאי אפשר למנוע את זה. זה פשוט מאוד תסכל אותי, והרגשתי שזה הולך ומצמצם אותי, ושאף אחד לא באמת יודע מי אני. עכשיו, אני ידעתי מי אני. ידעתי שאני הדבר הרחב והאינסופי הזה, וששום דבר ממה שאומרים עליי הוא לא אני. אבל אין מה לעשות, באופן טבעי אנשים ישימו עלינו זהויות ותוויות לפי מה שהם מכירים וחושבים. אז זה היה התסכול שלי, ואני חושבת שמה שזה גרם לי לעשות באמת זה פשוט קצת להתרחק. לא שלא הייתי יצור חברתי, היו לי חברות וכאלה, אבל בכל מפגש כזה היה תמיד גם הרבה מאוד תסכול, וניסיון כל הזמן אולי קצת לנפץ או לצאת מהמסגרות האלה, ממה שאנשים שמים עלינו.
אלינה: מאוד מעניין. זה מה שזכור לך מהגילאים האלה? כל הזמן הרגשת שונה מיתר האנשים שמקיפים אותך, מהטינאייג'רים האחרים?
גלית: כן, ידעתי שאני שונה. גם היה לי הרבה ידע על איך החיים עובדים ואיך הדברים עובדים, שלא היה, בוא נגיד, בשיח הרגיל, ותמיד עניינו אותי הדברים האלה. היו כמה דברים שהיו שונים. למשל, בגיל מאוד צעיר לא אהבתי לדבר סתם. אמרתי, "מה הטעם בסתם דיבורים, בלשבת עם חברות ולקשקש על מה הוא אמר ומה הוא עשה וכאלה דברים?" כבר אז ראיתי את חוסר התועלת שבדיבורי סרק, אז הייתי מקיימת שיחות רק על דברים שברומו של עולם מבחינתי, חקירות של טבע הדברים. כל שאר הדברים ממש לא עניינו אותי.
גלית: ועוד דבר מעניין שהיה, שאני זוכרת מאוד בוודאות ובבהירות, וזה נחמד, כי הרבה שנים לא הבנתי מה זה בדיוק. זה היה כששואלים ילדים, "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?" התשובה היחידה שהייתה לי, או החזון היחיד שהיה לי לגבי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, היה להיות בלי כלום. להתהלך בעולם בלי שום דבר. בדמיון שלי זה היה אפילו בלי בגדים, בלי שום דבר, ופשוט להתהלך לבד בעולם. לא הבנתי את זה אז: למה? איך יכול להיות שזה מה שאני רוצה? אבל אז הבנתי שזאת הלבדות הזאת, זאת הקאיווליה של היוגה שרציתי לחזור אליה - להיות רק עצמי טהורה, בלי שום תוספות.
גלית: אבל עם התהליך גם הבנתי: אוקיי, זה לא עניין של הגוף או של הרכוש שלנו להיות בלי כלום, אלא להבין שהטבע שלנו הוא כבר בלי כלום. זה לא שבאמת צריך ללכת ערומים, להתכחש לרכוש, לדברים או למערכת יחסים. אנחנו פשוט מבינים שאנחנו תמיד ערומים, תמיד במצב הטהור שלנו, בין אם נרצה ובין אם לא. אבל לקח לי קצת זמן עד שהאסימון הזה נפל.
אלינה: מאוד מעניין שזו השאיפה שהלכת אליה, להיות בלי כלום. אנחנו חיים בחברה שכל כך מעודדת עוד ועוד, ולא להיות כלום או לא לעשות כלום זה כמעט קללה. אם שואלים אותך מה עשית ואת אומרת שלא עשית כלום, וואי וואי וואי. אז באמת היוגה, במובן הזה, מביאה איזושהי זווית אחרת. כל הדברים האלה - החפצים, הכסף ומערכות היחסים - הם בסופו של דבר גם מצע שאנחנו צריכים להתחיל לקחת איתנו. אלה לא רק דברים שמשרתים אותנו, אז תמיד צריך לבחור. אבל הגישה שייבאת כאן מאוד מעניינת בעיניי. את אומרת: אפשר שיהיו החפצים, כי זה לא משנה אם הם יהיו או לא יהיו. אני נשארת קבועה.
גלית: נכון. אני חושבת שאין לך את הידע הזה מגיל כזה צעיר. הידע הספציפי הזה, שאני לא משתנה עם כל הדברים שנאספים עליי או שאני אוגרת, לקח לי זמן. אני חושבת שהתובנה הזאת התגבשה סופית כשהדרך הושלמה לגמרי, כשהבנתי שאין לא שיעבוד ולא שחרור, שלמעשה בטבע שלי נשארתי, הייתי ותמיד אהיה אותו דבר - רקע. זה לקח זמן, זה קרה רק בגיל שלושים פלוס. אבל התמיכה בזה הייתה תמיד. בגלל זה כל הדרך שלי הייתה כזאת. עוד דבר מאוד מעניין הוא שכותבים על זה באחד הטקסטים: כל אחד מקבל את הלידה, את התנאים של הלידה שהוא צריך בשביל התהליך הרוחני שלו, בשביל תהליך המודעות. ממש יכולתי לראות את זה. גדלתי לתוך משפחה שמראש אמרו לי ולאחים שלי, לאחותי: אתם לא צריכים לעשות שום דבר. אין משהו שצריך לעשות. לא צריך להתחתן, לא צריך תואר, לא צריך ילדים. תעשו מה שעושה לכם טוב. מההתחלה קיבלתי את כל התמיכה לעשות את התהליך שלי. זאת אומרת, לא היה שם אפילו קונפליקט של אולי אני צריכה לעשות משהו כדי לרצות מישהו או כדי לעשות את מה שמקובל. היה נורא נחמד לראות את זה, כי זה עשה את המסע, את הדרך, מאוד מאוד קלה. אני רואה הרבה חבר'ה שהקושי שלהם הוא מול המשפחה שלוחצת, מול החברה שמכריחה, ושם נוצר הרבה מאוד קונפליקט בין המסע הפנימי שאדם רוצה לעשות ובין מה שמעניין אותו, לבין הצורך לרצות ולעמוד בסטנדרטים החברתיים. לשמחתי לא היה לי את זה.
אלינה: וואי, ממש לשמחתך. אני מודה שאני טיפה מקנאה. הגעתי אל היוגה כשהייתי בת עשרים וחמש, אחרי שכל כך הרבה שנים פשוט לא חייתי בשום צורה שהייתה כמעט אותנטית לעצמי. זה תמיד היה בשביל מישהו. כבר בגיל 18 הייתה קריירה, אחר כך היה תואר ועוד ועוד, ובסוף את יושבת מול כל התארים שלך, וזה לא באמת מדגדג. אבל לצאת משם כשיש התנגדות של המשפחה ושל החברים - כשעזבתי את העיתונות, התחלתי לתרגל, טסתי להודו והתחלתי לתרגל יוגה וללמד - המשפחה שלי חשבה שנפלתי על הראש, שמשהו לא בסדר. זה היה קונפליקט מאוד גדול. כדי להיות נאמנה למה שאני באמת, למה שבאמת הוביל אותי, הייתי צריכה להיות במאבק מסוים. גם בדברים אחרים זה עדיין מתקיים. כלומר, התחלתי את הדרך כמה שנים טובות אחרייך. לראות את זה, זה באמת לא פשוט. אז למה בעצם לא בחרת ללכת למקום של נזירות, אם כבר מילדות היה לך את כל הידע הזה ואת הרצון לריקות ולא להחזיק רכוש וכך הלאה? למה בחרת בכל זאת לחיות בתוך החברה?
גלית: כן, זו שאלה ממש מעניינת, כי מגיל צעיר הייתי צוחקת על נזירים. הייתי רואה אותם ואומרת: בשביל מה הם צריכים את זה, את כל החוקים ואת כל הדברים? הרי הכול כזה מובן מאליו. מה, אתה צריך ללכת עכשיו למערה, ללבוש כתום? מה, אתה בכיתה א'? תמיד הייתי צוחקת על הצורך הזה של נזירים לקחת את זה ולייצר את זה בצורה כזאת. אף פעם לא היה לי עניין לעשות דברים כאלה. וגם אין לי בעיה שיהיה לי רכוש ושיהיו לי דברים. שוב, זה לא סותר, זה לא בא במקום או על חשבון. אחד הדברים היפים בדרך הזאת הוא שככל שאנחנו מגלים יותר מי אנחנו, כך אנחנו יכולים לשאת יותר אחריות ביומיום. כי אז אנחנו נשארים יציבים מול ההתנסויות של החיים, ואז קל יותר לגדל ילדים, לקיים מערכות יחסים ולהחזיק קריירה עמוסה. התהליך שעשיתי דווקא אפשר לי לקחת הרבה מאוד אחריות. בסופו של דבר, כל הדרך של היוגה בכלל לא שלמה אם לא חוזרים איתה למציאות, לעולם, ומשתמשים בחיים האלה ובכל הידע שיש לנו כדי להועיל ולשרת. דווקא הנזירים שנשארים כל החיים באשרם נשארים שם כי הם לא משלימים את התהליך שלהם. אם הם היו לקראת השלמת התהליך, הם היו יוצאים מהאשרם. לזה קוראים לחזור לשוק - לחזור לבלגן ולפעול בתוכו. זה לא אומר שחייבים לעשות ילדים וכאלה דברים. בחרתי לא לעשות את זה כי לא מעניין אותי לעשות את הפעולות שנדרשות בעולם הזה של גידול ילדים. רציתי להפנות את תשומת הלב שלי לסייע לאנשים איפה שאני חושבת שהם צריכים יותר סיוע. אבל תכל'ס, אפשר לבחור בכל פעולה. או נגיד את זה אחרת: אנחנו חייבים מתישהו לצאת מהתרגול שלנו, לצאת מהמערה, לצאת מהאשרם, להתערב שוב בחברה, להועיל ולקחת את האחריות שלנו פה. אז הדרך לא שלמה בלי זה.
אלינה: אני מבינה מה את אומרת. אני מסתכלת על נזירים. אני יודעת שהרבה אנשים מסתכלים עליהם ורואים את כל מה שצריך לוותר עליו, אבל אני מסתכלת על נזירים ונדמה לי שהרבה יותר קל אם לא צריך לריב עם בן הזוג, להכין חביתה בבוקר או לשלם מס הכנסה. ברור שיותר קל לעשות את הדרך הרוחנית כשכל תשומת הלב שלך פנויה ללכת לשם. אני מוצאת שזה הרבה יותר מאתגר לעשות את זה בתור בן אדם שחי חיי משפחה. אני גם רואה שאת מורה בכירה ומתרגלת ותיקה מאוד, ובחרת לא להקים משפחה. את גם לא המורה הוותיקה היחידה שבוחרת לעשות את זה. זו בחירה שונה ומאוד מסקרנת, במיוחד במדינה כמו ישראל. גם לי אין ילדים ואני לא חושבת שאני הולכת להביא ילדים. איך את מרגישה? את מרגישה חריגה כאן? אני מבינה שזה קצת פחות מעניין אותך, אבל עדיין ילדים הם דבר כל כך גדול בשיח שלנו. אני אשאל אותך את השאלה שסבתא שלי אוהבת לשאול אותי: את לא מפחדת להיות בודדה?
גלית: קודם כול, אני לא מרגישה חריגה בכלל. גם ככה השתייכות חברתית לא מעניינת אותי, אז לא משנה לי מה הרוב עושים. אני אגיד שגם, למשל, אצלי במשפחה אנחנו ארבעה אחים - שני בנים ושתי בנות - ואף אחד מאיתנו לא רוצה ילדים. כולנו גדלנו כך, לא בגלל שאמרו לנו לא לעשות ילדים, אלא כי כולנו הגענו עם איזשהו ידע, ובתנאים האלה באמת יש לנו חופש לבחור. ולגבי העניין הזה של בדידות, אני חושבת שזה לא... אם ילדים היו פתרון לבדידות, היינו רואים הרבה פחות אנשים מרגישים בדידות, כי לכולם יש ילדים. ועם זאת, אנחנו רואים שזה לא קשור: כולם עשו ילדים וכולם עדיין יכולים להרגיש בדידות. מכיוון שאני עובדת הרבה עם אנשים, אני יכולה לראות גם אמהות עם ארבעה ילדים שמספרות כמה הן בודדות. וגם אחר כך, כשהילדים עוזבים את הבית, אז אם לא הייתה בדידות קודם, עכשיו יש. או כשהם זקנים והילדים לא באים לבקר והנכדים לא באים לבקר, עדיין יש בדידות. אז ילדים הם בטח לא פתרון לבדידות. וחוץ מזה, לא צריך לפתור בדידות, אם אנחנו רוצות...
גלית: להיכנס לתוך זה - בדידות היא משהו בלתי נמנע שנחוש בחיים האלה. אז המחשבה שיש משהו בכלל שאפשר לעשות... גם מערכת יחסים זוגית או חתונה לא יבטיחו לנו שלא נחוש בודדים. גם אם נגור בקומונה, זה לא יעזור לנו לא להרגיש בודדים. ואין בעיה.
אלינה: יש משהו שיכול לעזור לא להרגיש בודדים? או שיכול לעזור לא להרגיש משהו?
גלית: לא, זה גם לא המטרה שלנו. הניסיון לא להרגיש דברים הוא בדיוק הפוך מהדרך של היוגה. דווקא הדרך של היוגה מביאה אותנו למצב שסוף סוף אנחנו יכולים להרגיש הכול, ובתוך החופש להרגיש הכול אנחנו מגלים שיש לנו חופש בעצם להיות בכל סיטואציה, בין אם היא נעימה לנו או לא. ויש לנו חופש פעולה לפעול בכל סיטואציה, כי שוב, זה לא משנה אם זה נעים או לא, או אם הצלחנו או נכשלנו.
זה מעניין לראות כמה אנשים מפחדים להרגיש את כל הרגשות הלא נעימים, וכמה הם מנסים להחזיק רק את הרגשות הנעימים כל הזמן, ואיך זה למעשה הופך להיות המקור שלהם לסבל. אם מישהו כן מוכן להרגיש את כל הרגשות, פתאום החיים בסך הכול הופכים להיות מין מופע שלם של אין-סוף דברים, רגשות והשתנויות, שאפשר בכיף פשוט להתנסות בו, בלי שום דבר שמאיים עלינו או יכול לפגוע בנו.
אלינה: אז הסבל, המקור שלו הוא לא ברגשות אומללים?
גלית: לא, בכלל לא. אנחנו יודעים, הדרך של היוגה אומרת לנו: המקור של הסבל הוא לא בסיטואציות חיצוניות, והוא גם לא בתחושות פנימיות, גם אם אלה תחושות קשות כמו חרדה או דיכאון או דברים כאלה. המקור של הסבל הוא אי הידיעה של מי אנחנו ומי אנחנו לא, ואי ידיעת הטבע שלנו לעומת הטבע של ההכרה והטבע של המציאות.
אלינה: אז התהליך שמוביל ליציאה מהסבל הוא תהליך של לימוד כלשהו, של רכישת ידע, אם אני מבינה נכון מהדברים שלך. את יכולה להגיד על זה כמה מילים?
גלית: בוודאי. זה גם נושא שהוא מאוד מאוד חשוב לי, כי אחד הדברים שאני ממש מנסה לקדם זה החשיפה של דרך היוגה השלמה, ולא רק של היוגה כאסאנות. מבחינתי ממש חבל שיש פה כל כך הרבה מורים ליוגה בארץ, שמה שהם מלמדים זה רק אסאנות. מבחינתי יש לנו ממש אחריות ללמד את הדרך השלמה, ולעזור לאנשים באמת להשתחרר מסבל ולא רק להרגיש טוב בסוף שיעור.
בשביל לעשות את התהליך הזה של שחרור מסבל, היוגה אומרת שהמקור הוא אבידיה - ההבחנה השגויה בינינו לבין עולם התופעות, ההכרה והגוף וכל שאר התופעות. ולכן כל התהליך שאנחנו צריכים לעשות הוא תהליך של חקירה, של רכישת ידע נכון, ידע מדויק יותר, שיסתור את הידע הלא מדויק שיש לנו.
ופה זה נהיה ממש כיף, כי לרכוש ידע כולנו יודעים, כן? כולנו יכולים, לכולנו יש את ההכרה שמאפשרת לנו ללמוד כל דבר שנרצה. בדרך הזו של היוגה, שבה אנחנו צריכים לרכוש ידע בשביל להשתחרר מסבל, יש המון המון אחריות אישית. אז גם אנחנו מסוגלים לעשות את זה, זו גם אחריות שלנו, וזה בלתי תלוי באף אחד אחר.
אם עד עכשיו, כרגיל, כל הזמן באנו בטענות למציאות כמקור לסבל - אמרנו, זה שאימא שלי כל הזמן שואלת אותי מתי אתחתן, זה מקור לסבל; זה שהבוס שלי מעצבן, הפוליטיקה והפקקים - בגלל זה אני סובלת, או הסרטן, או דברים כאלה - היוגה אומרת לנו: לא. וכיוון שזה רק עניין של ידע, אין לכם מה ללכת ולהאשים את העולם או לנסות לשנות אותו. בואו תעשו עם עצמכם את התהליך של שינוי הידע, אתם תראו שאתם משתחררים מסבל. וכולנו יודעים שאת אימא שלנו אי אפשר לשנות, אבל ידע אפשר לרכוש. אז איזה כיף זה.
אלינה: ואם כן אפשר לעשות איזשהו שינוי בנסיבות החיצוניות, כדאי לעשות אותו? למשל, יש אפשרות להתפטר מעבודה מאמללת. לעזוב את העבודה או להישאר בעבודה ולתרגל את היוגה שלי, לראות איך אני מתמודדת עם הסבל בתוך העבודה שמאמללת אותי?
גלית: שאלה מצוינת. אני אתן איזשהו כלל שאפשר תמיד להשתמש בו כששואלים שאלות כמו "מה כדאי לעשות?". השאלה שאנחנו צריכים לענות עליה קודם כול היא מה המטרה. ואז, אם אנחנו מגדירים את המטרה, אנחנו נדע מה לעשות.
למשל, אם המטרה שלי היא להרוויח הרבה כסף ולעבוד קרוב לבית או מהבית, והעבודה הזאת מאפשרת לי את זה, יכול להיות שאני אגיד: אוקיי, אני אמשיך בעבודה הזאת. אני אבין שלא משנה איזו עבודה אעשה, בטווח הארוך היא תהיה מאמללת באיזשהו אופן, אבל לפחות היא משיגה לי את המטרה שלי. ואז אני אגיד: אוקיי, אולי הפעולה מועילה, ואני אמשיך לעבוד יחד עם האומללות.
אבל יכול להיות שאני אגיד: וואלה, המטרה שלי היא שיהיה לי יותר זמן לעצמי להשקיע, להתפתח, ועם העבודה הזאת אני לא יכולה. ואז אני אגיד: אוקיי, הפעולה המועילה היא להתפטר ולחפש עבודה אחרת.
אז אנחנו לא הולכים וחושבים מה כדאי לעשות בשביל להרגיש יותר טוב, כי אנחנו כבר יודעים שאנחנו אף פעם לא נרגיש יותר טוב. גם אם נרגיש יותר טוב, אחר כך שוב נרגיש חרא. גם אם בהתחלה זה היה הדבר הכי מדהים וחשבנו שהנה, נפתרו לנו כל הצרות, מתישהו זה בעצמו יהיה המקור לצרות שלנו. את זה אנחנו רואים מאוד יפה במערכות יחסים. אנחנו מתחילים בהתאהבות גדולה ואומרים: זהו, הגעתי לאושר הגדול. ואחרי חצי שנה אותו אושר גדול הופך להיות המקור שלי לסבל.
אז בכל מקרה, לא מובטח לנו שמשהו יעשה לנו טוב לאורך זמן. לבחור, לשאול או להחליט איך לפעול בהתאם למה שזה יעשה לנו - זו שאלה לא מדויקת. תמיד צריך לשאול בהתאם למה המטרה. ואז אנחנו נראה אילו פעולות שלנו עשויות להיות מדויקות בחיים ובאמת משיגות לנו את מה שאנחנו רוצים. אבל דבר חיצוני אף פעם לא יוכל להשיג לי את זה לאורך זמן, בכל מקרה.
אלינה: וואי, וואי, וואי. לא פשוט. כולנו חיים את זה כל הזמן, לא? הרי זה לא ידע, זה משהו שכל אחד רואה, כן? שלא משנה מה עשינו עד עכשיו, לא הצלחנו להחזיק טוב לאורך זמן, ותמיד מתישהו זה יתחלף בסבל. אנחנו פשוט כמו עיוורים, כאילו לא מסתכלים על זה, בשביל לשאול: רגע, אולי אנחנו מחפשים טוב במקום הלא נכון? וזה מה שהיוגה באה להגיד: תפסיקו לחפש את הטוב במקומות שלא יכולים לעשות לכם טוב, לפחות לא טוב קבוע.
אז השאלה היא אולי פשוט שחסרות לנו לפעמים מילים בגלל השפה. כי "טוב" ו"טוב", כשאת משתמשת בהם כאן, כל אחד מתייחס, למיטב הבנתי, למשהו אחר. יש טוב של נעים לי, אני מתרגשת, אני מאוהבת, חמים לי וכך הלאה, ויש טוב אחר. יש טוב שהוא משהו יציב, שמתחולל תמיד כאן ברקע, גם אם עכשיו אנחנו במקום שהוא מאוד אומלל, כמו עננים שמכסים את השמיים. השמיים תמיד נמצאים מאחוריהם, אבל העננים מדי פעם באים.
אז מה זה בדיוק הטוב הזה, הטוב של השמיים, שהיוגה מדברת עליו בתור טוב שהוא קבוע, נצחי ובלתי משתנה? לי קצת קשה להבין את זה. אני לא תמיד יכולה להבין איך אפשר לשמור על שביעות רצון או סיפוק או עושר עילאי או בליס, כל המילים האלה, בזמן שעכשיו, נניח, סבתא שלי מתה ואני באבל ומאוד אומללה.
גלית: כן, אי אפשר. זה בדיוק מה שאנחנו לא מנסים לעשות. הטוב שתיארת - שביעות רצון, עושר עילאי, דברים כאלה - תמיד נכנס לעולם הזמני והמשתנה. אנחנו יכולים לראות מתי הוא עולה, איך הוא ממשיך, וגם מתי הוא יורד ומתחלף במשהו אחר. אז שום תחושה של טוב לא נכללת בטוב הגדול הזה שהיוגה מדברת עליו.
ההבחנה בין הטוב של היוגה, המקום שהיא רוצה לקחת אותנו, או מה שהיא קוראת לו אננדה - נועם אינסופי, בלתי תלוי - לבין הנועם שאנחנו חווים בחיים, היא האם זה זמני או קבוע, בסדר? עכשיו, הזמני ברור לנו, כן? אנחנו יכולים לראות אותו, אנחנו מזהים אותו עולה ויורד. אנחנו גם תמיד רוצים עוד ממנו, ואנחנו תמיד אומללים כשהוא הולך.
הטוב שהיוגה מדברת עליו, האננדה, הוא לא תחושה. כי תחושה מיד נכנסת שוב לעולם הזמני והמשתנה. זה מעצם הטבע המודע שלנו, שכשאנחנו חושפים אותו,
גלית: כשנחשפים אליו, אנחנו מגלים כמה דברים. דבר אחד הוא שזה מקום ללא סבל. עכשיו, רק בהיעדר הסבל - תחשבי, אם אין סבל, אז מה יש? יש את היש.
אלינה: בדיוק. יש, אבל אין סבל.
גלית: כלומר, את נמצאת בנועם, אבל זה כבר לא נועם שיכול להתחלף לסבל. זה פשוט היעדר הסבל. עכשיו, אם היו מבטיחים לך שבחיים האלה את יכולה להיות במקום שהוא לגמרי, לחלוטין נטול סבל, וגם לא יכול להיות בו סבל - זה היה מספיק לך?
אלינה: כן.
גלית: יפה. אז להתקרב לאננדה זה להבין אותו. זה פשוט מקום שסבל לא מסוגל להתקיים בו, וכבר בגלל זה הוא טוב. אבל שוב, לא תחושה של טוב, אלא מעצם העובדה שזה ללא סבל. דבר שני, במקום הזה יש המון דברים שאנחנו מחפשים בחיים שלנו כשאנחנו מגדירים טוב. למשל, כולם יגידו: אני רוצה יציבות, אני רוצה שקט, אני רוצה חופש, אני רוצה שחרור, אני רוצה נצחיות, אני לא רוצה למות. כל הדברים האלה הם בטבע שלנו, בטבע העמוק. אז מעצם העובדה שהשגנו אותם, האם אני צריכה שתהיה תחושה טובה?
אלינה: לא.
גלית: לא. מספיק לי שיש לי יציבות, שקט, חופש, נצחיות וכל הדברים שרציתי, שמבחינתי היו הגדרות של הטוב. בגלל זה היוגה מדברת על המקום הזה כמקום של נועם, אבל הבלבול אצל אנשים הוא מאוד גדול. הם תמיד חושבים שאם הם יעשו את הדרך של היוגה, הם יפסיקו לחוות קושי, או אפילו חוויה של סבל, או שהם יוותרו על כל מיני דברים. אבל לא, הכול ממשיך בדיוק אותו דבר. הדבר היחיד שמשתנה הוא שאנחנו כבר לא מחפשים. החיפוש מפסיק. למה? כי השגנו את כל מה שרצינו: את הנצחיות, את היציבות, את החופש, את כל הדברים האלה. ואז הפסקנו לחפש. ועוד נקודה מעניינת: בזה שאנחנו כבר לא מחפשים יש גם המון טוב, המון נועם. כי החיפוש הבלתי פוסק הזה שלנו - כמה זה מתסכל, נכון? סיימתי מערכת יחסים אחת, ומיד אני מחפשת עוד מערכת יחסים כדי לחזור להרגיש טוב. או שאני צריכה את הריגוש הבא, את ההצלחה הבאה או את השאיפה הבאה. כל הזמן אני צריכה את הדבר הבא בשביל להרגיש טוב, והחיפוש הבלתי פוסק הזה בעצמו כבר מעייף אותנו.
אלינה: כן. החיפוש הזה הוא לא פשוט, והוא גם מניע את האנושות בערך משחר ההיסטוריה, כן? החיפוש אחרי משמעות, אבל הוא מביא איתו יד ביד הרבה מאוד סבל. וגם קשה תמיד לדעת מה המקום הנכון לחפש בו. אמרת כמה פעמים את המשפט "דרך היוגה השלמה" מאז שהתחלנו לדבר, אז אולי תספרי בכמה מילים מה זו דרך היוגה השלמה, מהם השלבים בה, ותספרי לנו גם - הבנתי שצעדת בה ובעצם הגעת לסוף שלה. אני אשמח לשמוע מה ההתחלה, מה הדרך, מהו סוף הדרך, לאן מגיעים, מה הפסגה.
גלית: אוקיי, זה יכול להיות קורס שלם.
אלינה: זה קצר.
גלית: קודם כול, צריך להבין מה זו בכלל דרך. דרך אומרת שיש איזושהי מטרה שרוצים להגיע אליה, יש נקודת מוצא, ואז יש מסלול ברור ביניהן, מנקודת המוצא אל המטרה. מי שהולך בדרך בהתמדה עד הסוף, בוודאות יגיע. זה הרעיון של דרך. כשאנחנו אומרים "דרך היוגה", הכוונה היא שהיוגה מציעה לנו דרך מנקודת מוצא מסוימת עד למטרה מסוימת, ואם נלך בה, מובטח שנגיע. נקודת המוצא היא העובדה שאנחנו סובלים ורוצים להשתחרר מהסבל. המטרה, מה שאנחנו משיגים, היא השחרור המוחלט מסבל, מה שהיוגה קוראת לו קייבליה. מובטח שאם נלך בדרך, נגיע לקייבליה. זה לא ליחידי סגולה, זה לא ללובשי כתומים, וזה לא שום דבר מהשטויות האלה שלימדו אותנו על אנשים מוארים או כאלה. לא. כל אחד שיעשה את הדרך, כמו כל אחד שיעקוב אחרי ההנחיות שאני אתן כדי להגיע לבית שלי - כל אחד שיעקוב אחריהן עד הסוף, יגיע לבית שלי, מובטח. כזוהי הדרך השלמה של היוגה. בדרך הזאת יש כמה שלבים. החלק העיקרי, לפחות החלק הראשון העיקרי שלנו, הוא הצורך שלנו לרכוש ידע. לצאת מהווידיה ולרכוש ידע מדויק לגבי מי אנחנו ומי אנחנו לא, כדי להשתחרר מהסבל. זה מה שאנחנו רוצים לעשות: להגיע למצב שאנחנו יכולים לרכוש ידע. אבל מכיוון שאנחנו לא במצב כזה כרגע, או שההכרה שלנו, שאמורה לרכוש עבורנו את הידע, עדיין לא מסוגלת לתת לנו ידע מדויק על הטבע שלנו ועל הטבע של הדברים, יש תהליך מקדים שצריך לעשות לקראת השגת הידע. אחר כך, אחרי שהשגנו את הידע, זה גם לא מספיק. יש תהליך שצריך לעשות כדי להתחיל לחיות לפי הידע הזה, כי ידע שיש לי לא עוזר לאף אחד אם לא מיישמים אותו בחיים. הדרך השלמה של היוגה מתארת את תהליך ההכנה, את רכישת הידע ואת היישום שלו עד לשחרור מוחלט. יש לה חמישה שלבים. השלב הראשון נקרא האטה-יוגה, וזה גם השלב שכולנו מכירים כיוגה. רובנו חושבים שזאת כל היוגה, אבל האטה-יוגה היא בסך הכול כמו כיתה א': בואו נשתמש בתנוחות גוף, בעבודה עם הגוף ובעבודה עם הנשימה, כדי להתחיל להרגיע קצת את ההכרה שלנו. כולנו יודעים שאחרי שיעור יוגה אנחנו קצת יותר רגועים, קצת יותר חדים. הרבה אנשים חושבים שיוגה היא בשביל להיות גמישים וחזקים או לעשות כל מיני תנוחות, אבל זה ממש לא. היא בשביל המיקוד של ההכרה, או ההרגעה שלה, מה שנקרא להביא את ההכרה להיות יותר יציבה. זה רק אמצעי, הוא בעצמו לא המטרה הסופית. עם ההכרה היציבה הזאת שפיתחנו, אנחנו ממשיכים למה שנקרא רג'ה-יוגה, ששם אנחנו...
אלינה: רגע, רק עוד שתי מילים על ההאטה-יוגה. ההאטה-יוגה כוללת את התרגולים הגופניים, כל מה שאנחנו מכירים כשיטות: אשטנגה ויניאסה, איינגר, האטה-יוגה קלאסית, כמו שאני מלמדת, ויני-יוגה...
אלינה: דליבי, ויג'ננה, יוני-יוגה.
גלית: כל אלה בעצם תת-זרמים בתוך מה שנקרא האטה-יוגה. כמו שאמרנו, האסאנות הן התרגול, כל הדוגמאות שנתנו עכשיו. זה כולל גם את הפראניאמה, שהם בעצם תרגולי נשימה יוגית מתקדמים, או דרכים לשלוט באנרגיה שלנו באמצעות כל מיני תרגילים. וזה כולל גם את הקרייה-יוגה, שהיא בעצם כל מיני ניקויים. אז אנחנו מכינים את הגוף ואת ההכרה שלנו לקראת השלבים הבאים.
אלינה: אז עכשיו גלית תספר לנו: מה השלב הבא?
גלית: אנחנו בעצם עובדים באמצעים גסים כדי להתחיל לייצב קצת את ההכרה, כי אנחנו לא יכולים לעבוד איתה ישירות. אבל המטרה שלנו היא להכין אותה, בסופו של דבר, לרכישת ידע. ואז אנחנו מתקדמים לתרגול שנקרא רג'ה-יוגה, דרך המלך, שבה אנחנו כבר עובדים ישירות עם ההכרה. אנחנו מתאמנים בטכניקה שנקראת דהרנה, מיקוד באובייקט אחד, ומתחילים לפתח שליטה מלאה על ההכרה שלנו, כדי שכשנשתמש בה לחקירה, היא באמת תראה לנו גם את הטבע של עצמנו וגם את הטבע של עולם התופעות, ונוכל להבחין ביניהם. למעשה, כמורים להאטה-יוגה, אנחנו רוצים להתקדם קצת ולהציע לתלמידים שלנו את הצעדים הבאים בדרך. אפילו בתוך שיעור בסטודיו, שאני מעבירה לקבוצה במשך שעה וחצי, כדאי מאוד לסיים אותו גם עם חמש דקות של מדיטציה, של מיקוד באובייקט אחד, ולהציע את זה לתלמידים. למה? כי זה לוקח את התועלת של ההאטה-יוגה. לא סתם עבדנו עם הגוף, לא סתם עבדנו עם הנשימה. עשינו את זה כדי לייצב קצת את ההכרה. אז עכשיו, אם ההכרה יציבה, בואו נתאמן למקד אותה. בואו נעשה גם את השלב הזה של הרג'ה-יוגה באימון, במיקוד באובייקט אחד. הרג'ה-יוגה מסתיימת בעצם כשהשגנו שליטה מלאה על ההכרה שלנו,
גלית: מה שנקרא סמיאמה. הרבה פעמים קוראים לזה סמאדי, אבל סמאדי הוא בעצמו שלב בדרך. ועכשיו, עם ההכרה הזאת שיש לנו מיומנות מלאה בהפעלה שלה ובשליטה שלה, אנחנו יכולים להתקדם לשלב הבא של היוגה, שנקרא ג'ניאנה יוגה. ג'ניאנה זה חוכמה. ופה אנחנו מגיעים ללב, שזה בעצם להשתמש בהכרה, בשליטה שפיתחנו על ההכרה, ולרכוש את הידע שאנחנו צריכים. וגם עושים את זה במדיטציה, אבל אלה כבר טכניקות אחרות. זה לא הצורך למקד את ההכרה, אלא השימוש בה. אלה טכניקות שנקראות מיינדפולנס וחקירה אנליטית. ממש חוקרים את ההבדל בינינו לבין מחשבות, רגשות ותחושות גוף. ממש עושים שם עבודה של חקירה בתוך הישיבה.
אלינה: מיינדפולנס זאת מילה שהיום עוד נפוצה, ולפחות בתרגול מיינדפולנס בודהיסטי באמת מתייחסים דווקא לשלב הקודם שאמרת, של למקד את ההכרה באובייקט אחד. מהו מיינדפולנס במונחים היוגיים?
גלית: אפשר ממש לקחת את המילים מיינדפולנס, ואז זה בעצם להיות בהכרה מלאה. שוב, ביוגה יקראו לזה... בפטנג'לי יקראו לזה סמיאמה, שזה התוצר של התרגול של הדהארנה. כלומר, עכשיו אני במיומנות מלאה בהפעלה של ההכרה שלי. מה זה אומר? כל דבר שאני אפנה את ההכרה שלי אליו, אני אוכל להתחיל להבחין בדבר שאליו היא פונה ולהתחיל לקבל ידע. אז פה זה מעניין. הרבה פעמים אנשים מתבלבלים, אבל אפשר די בקלות להבין את ההבדל בין התרגול של המיקוד באובייקט אחד לבין התרגול עכשיו של המיינדפולנס והחקירה האנליטית. בתרגול באובייקט אחד אנחנו בכלל מתאמנים קודם כול לכוון את ההכרה, ואחר כך המיינדפולנס כבר מלמד אותנו להשתמש בה, כלומר להסתכל דרכה. אפשר לחשוב על זה כדוגמה של מצלמה. דבר אחד זה לייצב את המצלמה, ודבר שני זה לצלם. הייצוב של המצלמה הוא קודם לצילום, אבל אני צריכה גם לדעת לייצב אותה וגם לדעת לצלם. אם רק ייצבתי מצלמה, ניקיתי אותה, אבל לא צילמתי, מה זה עזר? כלום. אז העניין היוגי הזה של לצלם, או המיינדפולנס, שהוא חלק מהחקירה האנליטית, זה כבר להשתמש בהכרה למה שהיא נועדה: להתחיל להבחין ולהביא לנו את הידע המבחין, שנקרא ביוגה ויווקה-כיאטי, ידע שמגיע מתוך יכולת ההבחנה שלנו. אז בתוך העניין היוגי כבר יש לנו ידע, וזה לא חקירות מסובכות. כל אחד שאני אנחה אותו בחקירה הזאת יראה די מהר. אני בטוחה שגם את ראית, בתוך חקירות שעשיתי, את ההבחנה בין החלק המודע לבין הרגשות, המחשבות ועולם התופעות, נכון?
אלינה: לגמרי.
גלית: זה די מהר מגלים את זה, לא?
אלינה: לגמרי. אפילו להסתכל ולחוות את זה שיש משהו בי שמודע לזה שיש לי מחשבות. זה כבר מאוד מראה את ההבדל. פתאום כזה: אבל מי מדבר? של מי הקולות האלה?
גלית: כן, ואפשר גם ממש לראות את ההבדל בטבע: איך המקום המודע הזה הוא יציב וקבוע, לעומת המחשבות, הרגשות והתחושות שכל הזמן עולות ומשתנות. אז אנחנו מתחילים בעצם לקבל את הידע הזה על ההבחנה בינינו לבין עולם התופעות, אבל עכשיו אנחנו צריכים לחיות לפיו. ואז נכנס השלב של קארמה יוגה. עכשיו, פה הרבה פעמים אנשים חושבים שקארמה יוגה זה לגרוף עלים באשרם. זה לא. הגירוף של העלים באשרם זה לא קארמה יוגה. קוראים לזה קארמה יוגה? זה כאילו קארמה יוגה שהיא יותר כמו האטה יוגה. היא אומרת: "בוא תגרוף עלים ותירגע". כאילו, באת, כולך עף על עצמך, כולך מלא אגו, מלא מחשבות, מלא זה, בוא תגרוף שש שעות עלים. דבר איתנו אחרי שש השעות האלה, אולי תהיה מוכן עכשיו לתרגל קצת גם מדיטציה. אז אנחנו לא מדברים על קארמה יוגה כזאת. אנחנו מדברים על קארמה יוגה שבה אנחנו לוקחים את הידע שאנחנו שונים, למשל, מהמחשבות שלנו, ומתחילים לפעול בצורה כזאת. כי רק אם אני אתחיל לפעול מהמקום המודע, אני אטמיע את הידע שאני המודעות ולא המחשבות. אני אתן דוגמה פשוטה, איך זה בא לידי ביטוי. אלה דברים כל כך פשוטים. למשל, אני קמה בבוקר. נגיד שהחלטתי לקום בבוקר לתרגל, אבל אני מתעוררת בבוקר, מיד עולה לי המחשבה: "בא לי להישאר במיטה, בשביל מה לקום, זה לא שווה", דברים כאלה. במצב רגיל, כשאנחנו לא מתרגלים קארמה יוגה, כנראה היינו נשארים במיטה. בתרגול של הקארמה יוגה, מה שאנחנו עושים, אנחנו מתחילים להסתכל על השיח הפנימי הזה שאומר לי שאני לא רוצה לקום, ואני אומרת: "רגע, מי אני? האם אני השיח הזה או זאת שמודעת אליו? אני זאת שמודעת לשיח, אז מי מחליט? השיח יחליט לי מה אני עושה, או אני שרציתי לקום לתרגל?" אני, שרציתי לקום לתרגל, אני זאת ש... כן, אני אחליט מה קורה. ואז אני ממש לוקחת את עצמי ושולפת את עצמי מהמיטה. ואז, לא משנה אילו מחשבות, רגשות ותחושות יש לנו, אנחנו מתאמנים בפעולה מודעת, שמה שמאפיין אותה זה שהיא תהיה פעולה מועילה. מה שמאפיין פעולה מועילה זה שהיא משיגה לנו את התוצאות, את המטרות שאנחנו רוצים. אז אם המטרה שלי היא להתחיל לתרגל כל בוקר, הפעולה המודעת שאני עושה, להוציא את עצמי מהמיטה, משיגה לי את המטרה הזאת. ואנחנו מרוויחים פעמיים: גם אנחנו מזהים את עצמנו יותר ויותר עם החלק המודע ומטמיעים את הידע, וגם אנחנו מתחילים לקבל מלא תוצאות של פעולות. עכשיו, אני מאוד נהנית לראות תלמידים בשלב הזה בדרך, כי פתאום יכולת העשייה שלהם בעולם גדלה. לא יודעת אם את חווית את זה, אבל פתאום אנשים מסוגלים לעשות, יחד עם הפחד, להתחיל לעשות מלא דברים. יחד עם זה שהם עצלנים, או שאין להם כוח לפרסם או להתעסק עם כל מיני דברים, פתאום הם מגלים שהם יכולים לעשות הכול. ההכרה שלהם, אני צועקת להם: "לא, לא, לא רוצה, לא בא לי", אבל הם עושים מתוך המקום המודע. מקסים בעיניי לראות, אני כל כך תמיד גאה לראות אצל התלמידים איך יכולת העשייה שלהם בעולם גדלה.
גלית: אז זו הקארמה יוגה.
אלינה: זה באמת דבר שהוא מאוד מאוד מקדם, אין ספק. השאלה היא, איך לא מתבלבלים? כי העניין הזה של לעשות גם אם לא בא לי מוכר לי פשוט מלהיות רוסייה, מלגדול בבית דובר רוסית. זה משהו שמאוד התחנכתי אליו, אבל זה לא היה ממקום, את יודעת, זה היה מהאילוף שעברתי. איך יודעים להבחין איפה אני פועלת מתוך האילוף שעברתי ואיפה אני פועלת כי זו הפעולה המועילה והנכונה, גם אם לא בא לי עכשיו? איך לא נוצר איזשהו דיסוננס או אפילו איזשהו קרע עם ההכרה שלנו, אם אנחנו כל הזמן הולכים נגדה?
גלית: כן. קודם כול, לא אמרנו שאנחנו כל הזמן הולכים נגדה. אמרנו שאנחנו עושים את הפעולה המועילה. לפעמים הפעולה המועילה דווקא תהיה לשתף פעולה עם ההכרה שלי, אז זה לגמרי יכול להיות. אבל אני אגיד, אנחנו מתאמנים בקארמה יוגה איפה שאנחנו צריכים. אז נגיד, במקרה שלך, אם את מאולפת היטב, זה לא המקום שבו את צריכה להתאמן, כי שם גם כשההכרה שלך תגיד לך "לא בא לך", את עושה את זה. אבל את תראי שיש לך מקומות אחרים שבהם כדאי שתתאמני על הקארמה יוגה, כמו למשל, הרבה אנשים פוגשים את זה במערכות יחסים. באים לארוחת ערב אצל ההורים, ההורים מעצבנים אותם, וישר הם רוצים לקום וללכת. ואז פה אנחנו שוב עושים אותו דיון פנימי, אומרים: "רגע, מה המטרה שלי? סבבה שההכרה שלי רוצה ללכת, אבל מה המטרה? באתי לבלות ערב עם המשפחה. אז מה תהיה הפעולה המועילה? אולי לשאול את אימא שלי מה שלומה, ורגע לשבת איתה על כוס קפה". אז אנחנו צריכים לראות איפה, כל אחד מהמקומות שבהם הוא צריך להתאמן, או שבהם החיים מזמנים לו את ההזדמנות, לתרגל את הקארמה יוגה. זה לא שכולנו באותם נושאים. אז זה בכלל לא משנה אם אנחנו מאולפים או לא, אנחנו נראה איפה הקושי. ובסופו של דבר, כשאנחנו שואלים מה הפעולה המועילה,
אלינה: לפעמים התשובה תהיה להישאר במיטה. עכשיו, מתי זה יכול להיות, למשל, להישאר במיטה?
גלית: אם קמתי בבוקר ואני לא מרגישה טוב, ואולי שבת, ואולי היה שבוע עמוס רצח, או אולי אני בווסת, בסדר? ואז ההכרה שלי אומרת: "לא בא לי לצאת מהמיטה", ואני אומרת לה: "וואלה, אנחנו נשארות". וזו עדיין הפעולה המועילה, כי עכשיו יהיה מועיל יותר שאנוח ואתמוך בהשגת המטרה מאשר להוציא את עצמי בכוח.
גלית: הרבה פעמים אני נתקלת בזה שאנשים חושבים שבפעולה מועילה יש איזשהו משהו מוחלט. אי אפשר אף פעם מראש להגיד מה הפעולה המועילה. זה תמיד חייב להיות בתוך הסיטואציה, בתוך הסיטואציה הספציפית הזאת. כלומר, אי אפשר להחיל את זה אחר כך על עוד סיטואציות דומות. כל פעם אנחנו הולכים לשאול את השאלה הזאת בזמן אמת, בשביל שהתשובה תהיה מדויקת.
אלינה: אני חייבת לציין שמה שאת מציעה פה זה באמת אחד הדברים הכי מקדמים והכי מועילים שנתקלתי בהם בתוך העולם הזה של היוגה. כל הדרך עד לשם מאוד מאוד תומכת בזה, אבל היכולת ליצור מרחב של שבריר שנייה בין התגובה שקורית בתוך המיינד, בתוך ההכרה, לבין מה שיוצא החוצה, יכולה להפוך את היוצרות על פיהן. פשוט, סיטואציות שיכולות להיות מאוד מבאסות ולהתפוצץ בתוך שנייה - אם יש לנו את הרגע הזה שאנחנו מתבוננים בו, אז התגובה האוטומטית שקורית בהכרה לא חייבת להיות הפעולה שאנחנו נוציא על העולם.
אלינה: זו גם נקודה שאני חושבת שמאוד חשוב להדגיש, כי בגלל שאנחנו חיים במדינה המערבית, והיום הפסיכולוגיה מאוד נפוצה, ובכלל כל מיני שיטות של קואוצ'ינג, אנחנו תמיד חושבים שאנחנו יכולים לעבוד על ההכרה שלנו כדי, למשל, שההכרה שלי לא תתעצבן על אימא שלי כשהיא שואלת אותי מה קורה עם ילדים. אבל זה לא יכול להיות, כי להכרה שלי יש תגובות שהיא לא שואלת אותי עליהן. היא מעולם לא שאלה אותי, היא מעלה מחשבות שהיא רוצה. כולנו יודעים שאם היינו יכולים לשלוט במחשבות וברגשות שלנו, הם היו נראים לגמרי אחרת. אז איפה כן יש לנו שליטה? רק באיזו פעולה להוציא החוצה אל העולם.
אלינה: ואז זה לא משנה אם התעצבנתי על אימא שלי. אם אני מצליחה לשנייה פשוט לשאול אותה, "מה שלומך, אימא? איך היה בעבודה?" במקום להתחיל לצעוק עליה: "שוב את שואלת עליי, מה עם ילדים?" - עכשיו ארוחת הערב יכולה להיות אחרת לגמרי. האגו ירגיש קצת מופסד, כי הוא לא אמר לה, אבל אני יכולה ליהנות עכשיו מארוחת הערב עם אימא שלי.
גלית: נכון. וזה מדהים, כי בסופו של דבר העתיד שלנו נקבע לא על ידי מה אנחנו מרגישים וחושבים, אלא על ידי מה אנחנו עושים. עכשיו, מה זה העתיד שלנו? אם נסתכל על ההווה שלנו, כל ההווה שלנו היום - כל מה שיש לנו, הבית שאנחנו גרים בו, הגוף, איך הוא נראה ואיך הוא מתפקד, כל הדברים האלה - הם תוצאות של פעולות שעשינו.
גלית: לא, זה שחשבתי על לעבור לגור בצפון לא עוזר לאף אחד. אם עברתי לגור בצפון, אז זה יהיה חלק מההווה שלי. אז ההווה שלנו היה בעצם העתיד של פעולות מהעבר. היום הוא ההווה, והיוגה באה ואומרת לנו, בקארמה יוגה: בואו תעשו פעולות בהווה, פעולות מודעות ומועילות. אתם תראו שתקבלו עתיד שהוא תוצר של הפעולות המועילות האלה.
גלית: ואז אנחנו ממש רואים את כל החיים שלנו משתנים, כי אם אנחנו מתחילים לאכול אחרת, לנוע אחרת, לדבר אחרת ולפעול אחרת, אנחנו מקבלים את התוצאות בבשר ודם. אני אראה את הגוף שלי נהיה יותר בריא, אני אראה את מערכות היחסים שלי משתפרות ואת ההישגים שלי גדלים, העשייה שלי בעולם גדלה. אז אנחנו באמת מתחילים להתעסק עם איפה שיש לנו בחירה ויש לנו גם אחריות ללמוד ולפעול, וזונחים את כל המקומות שהם בכלל לא בחירה שלנו ושאנחנו גם לא יכולים לשנות אותם.
גלית: וכל מי שאי פעם ניסה, למשל, לשנות את מה שהוא חושב או את מה שהוא מרגיש, ראה שזה לא עובד. אי אפשר לא לפחד, לא להיות חרדים, לא להיות בדיכאון, לא להיות שיפוטיים וביקורתיים ולא לקנא. אי אפשר. תמיד זה יהיה. למה להילחם במשהו שהוא כמו טחנות רוח, משהו שאי אפשר לשנות? רוב האנשים תקועים שם כל החיים.
אלינה: לגמרי.
גלית: וזה לא רק לא עובד, זה גורם לכל כך הרבה יותר סבל. כמה זמן מהחיים שלי, ואני בטוחה שעכשיו מי שצופות בנו גם יזדהו, אתם מבלים בלהרגיש לא בסדר בגלל מחשבות שיש לנו בהכרה? כן, כמה זמן? אי אפשר, אנחנו לא יכולים לשלוט בזה. זה באמת כמו טלוויזיה שדולקת, אבל הכפתור נדפק, אז אי אפשר לכבות אותה. לא שאנחנו רוצים, כי אם מכבים את הכפתור הזה, כנראה שאנחנו צמח. אז אין שום דבר רע בשום סוג של מחשבה שבאה אל ההכרה, וזה גם לא מעיד או אומר עלינו שום דבר. זה בסך הכול ידע שצברנו לאורך החיים שלנו.
גלית: אבל באמת כן לתרגל את המקום של הפעולה. אפשר לראות את המחשבה ואת הרגש שעולה, ואז להחליט מה הדבר הנכון לעשות עכשיו.
גלית: אז זו הקארמה יוגה. מה אנחנו עושות אחרי הקארמה יוגה? מה שקרה בעקבות הקארמה יוגה זה שהידע הוטמע, ובסיום התהליך של הקארמה יוגה ברור לנו לחלוטין שאנחנו המקום המודע, הקבוע, הנצחי, הלא משתנה, שלא יכול לא להרוויח ולא להפסיד, שלא נולד ולא מת, שלא קורה לו כלום, שלא משתעבד ולא משתחרר. זאת ההבנה שיש לנו בסוף הקארמה יוגה.
גלית: ועכשיו מגיע השלב האחרון שנקרא בהקטי יוגה, שבו אנחנו מתחילים לחיות לפי הזהות הזאת שהשתנתה. זאת אומרת, זו עדיין פעולה בעולם, אבל עכשיו, מכיוון שאני יודעת בוודאות שאני לא יכולה לא להרוויח ולא להפסיד, כל המניע שלי לפעולות משתנה. אם עד היום הפעולות שלנו תמיד היו כדי להרוויח משהו - להרוויח כסף, להרוויח תודה, להרוויח איזשהו משהו - מהרגע שאני מבינה שאני לא יכולה לא להרוויח ולא להפסיד, אין לי מה לפעול בשביל זה.
גלית: גם בדרך של היוגה כל הזמן ניסינו להשיג משהו. ניסינו להשיג שליטה על ההכרה. בג'ננה יוגה ניסינו להשיג ידע. בקארמה יוגה ניסינו להשיג החלפה של זהות. בבהקטי יוגה אנחנו לא מנסים להשיג כלום, כי אנחנו יודעים שבכל מקרה זה לא אנחנו שמשיגים. כל השגה שיש תמיד תהיה במערכת הזאת, אבל המערכת הזאת היא לא אני. כל הפסד שיהיה, יהיה פה.
גלית: ואז בעצם אנחנו אומרים: אוקיי, אז מה נשאר? להשתמש בחיים בשביל מה שהם נועדו. בשביל מה החיים נועדו? בשביל לשרת ולהועיל. ואז אנחנו מתחילים פשוט לחיות לא עבור עצמנו ועבור הרווח שלנו, אלא להשתמש בחיים שיש לנו בשביל להועיל ולשרת איתם כמה שאפשר. ולהועיל ולשרת זה לא בהכרח לתת אוכל לנזקקים, זה לא זה. לראות איפה יש צורך, ולכוון את הפעולות שלנו כך שיהיו מענה לצרכים.
גלית: אז אם באה אליי חברה ואומרת לי: "תשמעי, אני צריכה ככה וככה", אני רואה את הצורך שלה, יש לי יכולת לסייע לה, ואני אעזור לה. גם אם ההכרה שלי תגיד: "אבל לא בא לי, אבל כן בא לי, אבל היא לא עזרה לך פעם קודמת, אבל היא כן עזרה לך" - אני לא מתעסקת בזה. אני מתעסקת בזה: אוקיי, אם יש פה צורך, למה לא להשתמש במכשיר הזה בשביל לתת לו מענה?
גלית: וכך בעצם כל החיים שלנו הופכים להיות חיים של שירות. במקום הזה של השירות יש גם מענה לצרכים היום-יומיים, אבל זה גם יכול להיות המקום של כל אחד להשתמש ביכולות שלו בשביל לשרת. אז למשל, היכולות שלי בעולם הזה הן ללמד. אני עושה את זה טוב. אני יודעת לבנות תוכנית, אני יודעת להעביר אותה, אני יודעת לעשות את התהליך הזה. זה השירות שלי בעולם.
גלית: אבל אם מה שהייתי יודעת לעשות טוב היה לתקן נעליים, אז הייתי אומרת: אוקיי, זה השירות שלי בעולם - לתקן נעליים. הייתי עושה את זה ממקום של שירות, ולא ממקום שמנסה להרוויח כמה שיותר.
גלית: כן, או לזכות בתהילה או דברים כאלה. אז זה שלב הבהקטי, שלב שאי אפשר לזייף. מי שמנסה לזייף אותו יראה שהוא לא יכול, כי הוא בעצם קורה באופן טבעי מהרגע שאנחנו מבינים שהדבר הזה הוא לא אנחנו. הבהקטי הוא כבר תוצר טבעי של כל הדרך שעשינו. מכיוון שאנחנו סוף סוף משתמשים בחיים האלה בשביל מה שהם נועדו באמת, בשביל לשרת ולא בשביל שיהיה לנו נעים וכיף, אנחנו מגשימים את תכלית החיים ואז משיגים את הקאיווליה המלאה. כלומר, אין לנו צורך בעוד חיים כדי לעשות את התהליך של ההיכרות עם מי אנחנו.
עכשיו, אני עשיתי את כל הדרך הזאת כבר מספיק פעמים. בגלל זה חשבתי... לא הבנתי מה לא בסדר בזה, איך יכול להיות שחזרתי לעולם הזה, כי ידעתי בוודאות שסיימתי. כמו שאמרתי, הרבה מאוד שנים זה היה המצוקה שלי, עד שהבנתי שבגלל שעדיין יש צורך בידע ולי יש את היכולת, ואפילו קיבלתי מערכת שמאוד קל איתה לשרת בצורה הזאת, אז השירות שלי בעולם הוא ללמד את הידע הזה. אבל לא מעניין אותי להרוויח ממנו, להתעצם ממנו, לא כלום. אני עושה את השירות שלי בללמד, לא בשביל להרוויח שום דבר עבור עצמי.
אלינה: מאוד מעניין. איך את יודעת שעשית את הדרך הזאת כבר הרבה פעמים? יש לך זיכרונות?
גלית: כמו שאמרתי, קודם כול, מעצם העובדה שכשהגעתי לעולם הזה ידעתי בוודאות מי אני, ולא היה לי בלבול, כן? זו רמה של ידיעה. כמו שאני יודעת שיש לי יד ימין ויש לי יד שמאל.
אלינה: ידעת שאת לא הגוף הזה, את לא ההכרה הזו?
גלית: כן, ידעתי מראש, כמו שידעתי את הטבע של הסבל ושל הדברים. ידעתי מראש, וכשהחיפוש הפסיק... מהרגע שהחיפוש הפסיק ולא ביקשתי עוד שום דבר לעצמי, ידעתי שגם... טוב, גם... בואי נגיד את זה לפני כן: לאורך כל ההתפתחות שלי ידעתי כל הזמן לכוון לאותו דבר, כלומר, הכרתי את הדרך. לרגע אחד לא התבלבלתי, לא בגלל דרישות החברה ולא בגלל שום דבר. תמיד הלכתי בדרך שאני מכירה כבר מלפני, וגם תמיד ידעתי מה קורה בכל שלב בדרך. לא היו לי חוויות שאמרתי עליהן, "רגע, מה זו החוויה הזאת?", כמו שלהרבה אנשים יש פתאום איזושהי התגלות או תובנה והם לא יודעים מה זה הדבר הזה. אני ידעתי בוודאות מהו כל דבר שקרה לי.
אז זה לאורך הדרך, בטח. ואז, בחיים האלה, במערכת הזאת, כשהחיפוש הושלם וכבר לא היה לי שום צורך בעוד דבר, ידעתי שסיימתי שוב את הדרך. ועכשיו אני גם יודעת שאין לי אבידיה שאומרת שאני יכולה להתגלגל שוב, כי גם אם הידע הזה, נניח, יקבל גוף נוסף, אני כבר יודעת שזו לא אני שמתגלגלת. בסדר? לטבע שלנו אין אפשרות להתגלגל. הוא לא נוצר ולא מסתיים.
אלינה: אז מה זה שחזור גלגולים?
גלית: גלגולים צריך להבין: גלגולים הם בעולם התופעות, בעולם של פרקריטי. אפשר לדבר על גלגולים אם את רוצה, אני יכולה להרחיב על זה.
אלינה: כן, בטח, בואי נגיד על זה כמה מילים.
גלית: אוקיי. שחזור גלגולים זה לא ללכת ולהגיד "הייתי נסיכה במצרים" או "הייתי שפחה". זה לא זה, בסדר? אלה המצאות של ההכרה, שתמיד אוהבת את ה... כולם היו נסיכות במצרים וכולם היו... זה לא זה.
הגלגולים הם גלגולים של הידע: איזה ידע יש לנו במערכת ואיך הוא נצבר. כל הגלגולים באים לתת מענה לאיזשהו צורך עד שהוא בא לידי ביטוי. הדוגמה הכי פשוטה כדי להבין גלגולים היא לחשוב, למשל, על הצורך לשמוע מוזיקה. יש לאנושות צורך לשמוע מוזיקה. כדי לתת מענה לצורך הזה היו הרבה גלגולים של כל מיני מכשירים שבאים לאפשר את השמיעה של המוזיקה.
למשל, בהתחלה זה התחיל אולי בשימוש בגוף כדי להשמיע מוזיקה, כמו מחיאות כפיים. אחר כך התחילו לתופף, למשל, על כלי נגינה. אחר כך אפשר היה גם להקליט, אז היה גרמופון, ואחר כך קסטות ומיני-דיסק, וכל מה שהיה בדרך, ו-MP3 וכאלה דברים. כל המכשירים האלה הם גלגול של הצורך להאזין למוזיקה, נכון? זה בעצם אותו מכשיר, כביכול, שנותן מענה לאותו צורך. אבל מה ההבדל בין מכשיר למכשיר? זה ברמת הידע, בסדר?
במחיאות כפיים, בזה שאני יכולה לייצר מוזיקה עם הגוף, היה ידע מאוד בסיסי. אחר כך הוא התפתח: בעצם אפשר לתופף גם על עור של צבי. ואז הוא התפתח: בעצם אפשר גם להקליט עם תקליטים. אחר כך התפתח עוד ידע: בעצם אפשר גם קסטה. ואפשר להסתכל היום על ה-MP3 כאילו הוא מכיל את הידע של כל האנושות לאורך כל הדורות על איך לתת מענה לצורך לשמוע מוזיקה. כאילו הקסטה והגרמופון נמצאים בתוך ה-MP3, נכון?
אז אני אגיד שכל הגלגולים של ה-MP3 הם בעצם כל המכשירים שבאו לפניו. אבל מה שמעניין זה הידע, לא הצורה של המכשיר, אם זו הייתה קסטה או גרמופון או תקליט, אלא איזה ידע היה בו.
אז גם כשאנחנו רוצים להסתכל על גלגולים, אנחנו לא הולכים לשאול איזו דמות הייתי. זה בולשיט. אנחנו שואלים איזה ידע יש לי. ולפי הידע שיש לי אני יכולה לראות כמה חייתי. כשאני, בתור ילדה, הסתכלתי על הידע שיש לי, ראיתי שחייתי הכול. ראיתי שיש לי את הידע של כל האנושות מראשית החיים ועד סופם, כולל הידע על הטבע של עצמי. כלומר, לא היה לי בלבול לרגע.
כל אחד יכול לבדוק איזה ידע יש לו, ולפי זה הוא ידע כמה הוא חי או כמה גלגולים היו לו. אבל הצורות בכלל לא רלוונטיות.
אלינה: איפה הידע הזה יושב ואיך אפשר לגשת אליו?
גלית: הידע הוא בכל ההוויה שלנו והוא נמצא שם. הוא נגיש לנו, ואני לא הייתי צריכה לגשת לידע הזה. מגיל צעיר ראיתי ש... עכשיו, זה מעניין, כי אני מנחה הרבה אנשים, ולהרבה חבר'ה צעירים, או אפילו מבוגרים, יש את אותו סיפור. הם אומרים: "בתור ילדה כבר ידעתי אחרת". בתור ילדה, מה שהעסיק אותם לא היה מה שהעסיק את החבר'ה האחרים. היה להם איזשהו ידע שיש משהו יותר בחיים מאשר רק בחורים ולק וכאלה דברים. הם ממש מספרים לי את הידע הזה.
הם הרגישו חריגים כל החיים, כי למה אותם מעניין לדבר על פילוסופיה, כשאת בני גילם מעניין לדבר על סרטים ולק וכאלה? אבל מבחינתי, כשאני שומעת סיפור כזה ממישהו, אני אומרת: "אוקיי, הגעת לעולם הזה עם ידע. הגעת לעולם הזה עם ידע שיש משמעות אחרת". כלומר, כבר חיית הרבה. והנה, בחיים האלה בוא נשתמש בידע הזה ונתקדם כבר הלאה. אל תלך חזרה לבהוגה, לתוך מה שהחברה כאילו מקדמת אותנו אליו, להזדהות יותר ויותר עם המערכת הזאת.
אלינה: זה נורא יפה לשמוע את זה. מעולה. אז את בסבב הזה, את אומרת, כבר עשית את הדרך? מקבלים תעודה בסוף?
גלית: מקבלים תעודה, כי גם את התעודה, anyway, אנחנו לא מחזיקים אותה.
אלינה: מעולה. אני רוצה לשמוע קצת על עמותת קדן שהקמת. בכלל, זה קונספט מאוד ייחודי. אני חושבת שאתן העמותה היחידה בארץ שמלמדת יוגה, וגם יש שם סיפור נחמד על ראשי התיבות של קדן. אז ספרי לנו קצת למה דווקא עמותה, ומה עמותת קדן מביאה לעולם הזה.
גלית: בכיף, אז תודה שאת שואלת. קודם כול אני אגיד שאני לא חושבת שאנחנו העמותה היחידה, כי ארגון מורי היוגה הוא עמותה, והם עושים הרבה פעילויות של יוגה ותומכים מאוד יפה במורים בארץ, אז כבודם במקומם.
אלינה: לא ידעתי שהם גם עמותה.
גלית: כן, עושים עבודה מאוד מאוד יפה. עמותת קדן היא עמותה לקידום הקיום, הדעת והנועם, שזה בעצם המצב הטבעי שלנו. המצב הטבעי שלנו הוא קיום, להתקיים בצורה טובה; דעת, להיות מודעים, אבל גם לדעת מה קורה; ונועם, לחיות בנועם ובהרמוניה. אם ניקח את המילים האלה, "קיום, דעת, נועם", זה תרגום חופשי של סאצ'ית-אננדה, הטבע האמיתי שלנו לפי היוגה.
אבל השם קדן הוא לא רק ראשי התיבות האלה, זה גם השם של סבתא שלי. כשהיא עלתה לארץ בגיל 18 מטורקיה, עוד קראו לה קדן.
גלית: ואז בארץ שינו לה את השם. אמרו לה: "את לא קדן, את מרים מעכשיו". וככה הכרתי אותה כסבתא מרים כל החיים. רק קרוב למותה גיליתי שקראו לה קדן.
זה תמיד מעניין אותי, כי עד גיל 18 קראו לה קדן. איזה שינוי פורמלי, כן? בכלל לא שאלו אותם: "אז בא לך להיות פתאום מרים?" לא. אוקיי, מרים.
אבל אני תמיד אהבתי את השם. מהרגע שגיליתי אותו, השם עצמו מאוד דיבר אליי. ואז, כשחיפשתי שם לעמותה, הוא עלה לי. גיליתי שהוא ראשי תיבות של "קיום דעת נועם", ושזה בעצם מה שהעמותה עושה, אז זה יצא בול. זאת עמותת קדן.
ומה שאנחנו עושים, בעיקרון, בגדול, זה תומכים ומקימים כל פרויקט שיקדם קיום, דעת ונועם של כל הברואים. אז זה יכול להיות אינסוף פרויקטים, אבל בתכל'ס, מה שאנחנו מתעסקים איתו זה ללמד את כל הידע הזה של הדרך, גם מנקודת ההשקפה של היוגה, ואת כל הידע של היוגה - גם הדרך השלמה, גם הפילוסופיה, גם היוגה-תרפיה וכל הדברים האלה.
אנחנו מלמדים גם מנקודת מבט יותר חילונית, בואי נגיד, שלא בנויה על איזושהי מסורת, כמו קורס הדרך, שפשוט מלמד אנשים על החיים בלי שום מילה על יוגה, אבל מלמד אותם מי הם ומה הם ואיך לעשות אקטיבציה לחלק המודע של ההכרה. זה משהו מאוד נגיש, הכרחי וחיוני, שכולנו נעשה, והוא קל. אז אלה הדברים שאנחנו מלמדים.
עכשיו יש לנו, למשל, כמה פרויקטים נחמדים. פרויקט אחד הוא להקים מרכז חינוכי-אקולוגי, שגם מלמד את כל הידע וגם משמש מרכז של קיימות ושל חקלאות אקולוגית.
אלינה: נוסף על המרכז בנטף?
גלית: לא. המרכז בנטף הוא שונה. אנחנו עושים שם קורסים, אבל במקום החדש יהיו סדנאות ארוכות ותהליכי עומק. זה יהיה ממש כמו אשרם של העמותה, שאפשר גם לבוא אליו, לשבת עצמאית, לשים את המובייל בצד, להיכנס ללוח הזמנים של האשרם ולעבור שם תהליכים. יהיו שם גם כל הריטריטים וכל הסדנאות שלנו, ואפשר יהיה לעשות תהליכים של חודש, אינטנסיביים, ודברים שקורסים שבועיים לא בהכרח מאפשרים. זה אחד הפרויקטים שאנחנו משקיעים בהם עכשיו, ואני ממש מקווה שבקרוב הוא כבר יתחיל להתבסס ואפשר יהיה לבוא וליהנות מהמקום.
דבר נוסף שאנחנו עושים: מבחינתי, כל הידע הזה אמור להיות מונגש בחינם לכל אדם, כי זה הידע הכי בסיסי על החיים. זה ידע שילמד אותנו מה זה להיות בן אדם ואיך לחיות בצורה טובה, וברור שאני ארצה שלכולם יהיה אותו. אם לכל אחד יהיה ידע על מה זה להיות בן אדם ואיך לחיות בצורה טובה, כולנו נחיה בצורה טובה יותר.
אז עכשיו אנחנו עובדים על אתר תוכן חינמי, שיהיה בו כל התוכן של היוגה, של הפילוסופיה, של בריאות, איך להתמודד עם חרדות ועם בעיות קשב וריכוז, כל המדיטציות - הכול בחינם, מונגש לכל אדם, כדי שכולם יוכלו לעשות את תהליכי ההתפתחות שלהם. זה פרויקט מאוד מרגש, שאני מאוד שמחה לקראתו.
ואם יש עוד רגע, אני אספר גם על תוכנית שהתחילה בסוף השבוע הזה. זו תוכנית מהממת, ובדיוק חזרתי מסוף השבוע בבת שלמה, מהמקום שבו היינו, אז אני עדיין בהתרגשות מזה.
התחלתי פרויקט שנקרא "צעירים מלמדים צעירים". אלה חבר'ה צעירים, בני 20 עד 30, שלמדו איתי ועברו את התהליך הזה של המודעות. ראיתי את ההתקדמות היפה שלהם, איך הם משתמשים בידע ואיך הוא משנה להם את החיים, ואז אני בונה איתם תוכנית שמתאימה במיוחד לגילאי 20 עד 30. הם מתמודדים עם מלא קשיים של "מי אני ומה אני", איך לבחור מסלול לימודים, אם להתחתן, לעשות ילדים או לא לעשות ילדים. זה גיל כזה, שחוזרים מהטיול, ויש מלא כאפות ועניינים.
אז אנחנו רוצים להציע לחבר'ה האלה תהליך ממוקד, קל ונגיש, בשפה שלהם, לעשות את תהליכי המודעות. בפרויקט "צעירים מלמדים צעירים" עשינו עכשיו את סוף השבוע הראשון שלנו, והיה מדהים. היו 18 חבר'ה צעירים מדהימים שרוצים לעזור ולהיטיב. אני מאמינה שככל שיותר אנשים ייחשפו לידע הזה בגיל צעיר וגם ילמדו להעביר אותו הלאה, בסופו של דבר נראה שאנחנו מתחילים להשתפר כחברה, לא רק כיחידים. זה ישפיע על כל כך הרבה דברים.
מרגיש שהעולם צריך קצת שינוי, איזושהי מהפכה שקטה. כל אחד עושה את זה עם עצמו ולוקח אחריות אישית על הפעולות שלו, אבל בסופו של דבר זו מהפכה עולמית.
אלינה: מעולה. גלית, תודה רבה על הפעילות שלך, על הלימוד שלך ועל הפעילות של העמותה. אני אישית למדתי עם גלית פסיכו-יוגה בשנה שעברה, והשנה אני לומדת בהשתלמויות למורים של רדיו-יוגה ויוגה-תרפיה. העמותה עושה כל כך הרבה, ובאמת מנגישה ידע להמון תלמידים ולעוד מורים - ידע שהוא מאוד נחוץ, מאוד שימושי ומאוד פרקטי לחיים שלנו. תודה גם על הריאיון, היה מאוד מעניין. הקשבתי ולמדתי, ואני בטוחה שגם הצופות והצופים שלנו.
אז חבר'ה, תגיבו לנו וספרו לנו איך היה. אם תרצו לשמוע עוד מורות, תכתבו לי בתגובות. שוב תודה, גלית, שיהיה לנו יום נפלא.
גלית: תודה על ההזמנה, היה נפלא. תודה רבה.
אלינה: עד כאן עוד פרק של "שיחות על יוגה". גלית מדהימה, נכון? בואו נסכים על זה שגלית פשוט מדהימה. השיחה איתה איכשהו מצליחה גם לטלטל אותי, ולפעמים לעצבן אותי, אבל גם להרגיע אותי בו-זמנית. היא מעוררת בי הרבה רגשות יחסית למישהי שמספרת לנו שאנחנו לא הרגשות שלנו.
אבל ברצינות, לחשוב על ילדה קטנה שחווה ידיעה כל כך עמוקה על קיום קודם, זה משהו שכל פעם מחדש גורם לי לשאול את עצמי מי אני באמת מעבר למחשבות, לרגשות ולגוף.
בפרק הבא מחכה לנו פרק אישי שלי: געגוע, אהבה, אובדן והדרך לבחור בחיים. פרק שבו אני פותחת את הלב ומספרת לכם על האהוב שאיבדתי כשהייתי בת 16, על האבל שאף אחד לא לימד אותי לחיות איתו, ועל הבחירה בחיים בכל פעם מחדש.
אם הפרק הזה נגע בכם, אני ממש אשמח לשמוע. אפשר לכתוב לי באינסטגרם, יוגאלינה_יוגה: מה לקחתם? מה תרצו לשמוע עוד? אילו מורות ומורים הייתם רוצים שאארח בפודקאסט? ואילו שאלות אתם רוצים ורוצות לשים על השולחן?
כמובן, אני מזמינה אתכם לעקוב אחרי "שיחות על יוגה", כדי שלא תפספסו פרקים חדשים. אפשר גם לכתוב בגוגל "יוגאלינה" עם א', ותמצאו אותי בכל פלטפורמה.
תודה שהאזנתם והייתם איתי היום. אני אלינה גרינשפון יעקב, מיוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה. מאחלת לכם שקט בין גלי ההכרה.
שיחות על יוגה, הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב, יוגה שקטה לראש עמוס.
