שיחות על יוגה · פרק סולו

איבדתי אמון ביוגה, אז למה אני עדיין מתרגלת?

בדרך כלל אני מספרת לכם מהמקום שכבר יצאתי ממנו, אחרי שעברתי ואחרי שהבנתי. הפעם אני מקליטה מתוך האמצע, מתוך משהו שאני עדיין בתוכו בלי לדעת איך הוא נגמר.

כבר חודשים שאני מסתכלת על הדרך שבחרתי לפני עשור, הדרך שבה אני חיה, מלמדת ומתפרנסת, ומרגישה שאיבדתי משהו מהאמון שלי ביוגה. אני כבר לא בטוחה שהיא באמת הולכת לשחרר אותי מסבל, ובכל זאת אני ממשיכה בה.

זה פרק קצר ולא מסודר, בלי סוף מוכן. אם אתם מכירים את הפער בין מה שאתם עושים לבין מה שאתם מאמינים בו, אולי תמצאו בו משהו מוכר.

על מה אני מדברת בפרק

  • למה קשה לי לדבר על דברים שאני עדיין בתוכם
  • הפער בין להיות זו שמלמדת את הדרך לבין להיות זו שמפקפקת בה
  • איך העסק נפגע כשהתרגול והעסק הם אותו דבר והאמונה נחלשה
  • מי שהייתי לפני היוגה: אתאיסטית שצחקה על אנשים מאמינים
  • שבעה באוקטובר ומשבר האמון, ומה שהחזיק אותי באותה תקופה
  • יוגה לא מבטיחה פירות, היא רק אומרת לצעוד בדרך
  • התמדה לעומת "לעשות מה שבא לך", ולמה ספק לא אומר לפרוש

כמה משפטים מהפרק

"הדרך של היוגה לא מבטיחה פירות, היא אומרת רק לצעוד בדרך. היא לא מדברת על מה הולך לצאת לנו מהפעולה."

- אלינה גרינשפון יעקב, על דרך היוגה שלא מבטיחה תוצאות

"אני לא יודעת אם היוגה יכולה לפתור אותי מסבל, אבל אני יודעת בוודאות שהיא יכולה להפחית את העוצמה של הסבל בחיים שלי."

- אלינה גרינשפון יעקב, על מה שהיוגה כן נותנת

"אם הייתי פורשת מהיוגה ברגע שאיבדתי את האמון בתוצאות שהיא יכולה להביא, אני בהחלט מאמינה שמידת הסבל בחיים שלי הייתה הרבה יותר גדולה."

- אלינה גרינשפון יעקב, על ההחלטה להמשיך לתרגל למרות הספק

"אולי זה גם סוג של אמון. לא אמונה שהכול ייפתר, אלא נכונות פשוט להישאר עם מה שיש."

- אלינה גרינשפון יעקב, על אמון שאינו אמונה

עוד שיחות ופרקים מחכים בעמוד הפודקאסט.

תמלול הפרק

לקריאת התמלול המלא

התמלול נוצר אוטומטית ונערך לקריאה, וייתכנו בו אי-דיוקים.

פתיחה

שלום לכולם, ברוכים הבאים ל"שיחות על יוגה". אני אלינה גרינשפון יעקב, יוגאלינה, מורה להאטה ראג'ה יוגה.

הפרק הזה שונה מכל מה שהקלטתי עד עכשיו. הוא קצר, וגם קצת מפחיד אותי להקליט אותו. כי בדרך כלל אני מספרת לכם מהמקום שכבר יצאתי ממנו, אחרי שעברתי, אחרי שהבנתי, אחרי שיש לי כבר מה ללמד מזה. והפעם אני לא שם. אני מקליטה מתוך האמצע, מתוך משהו שאני עדיין בתוכו בלי לדעת איך הוא נגמר.

אני רוצה לדבר על משהו שקשה לי מאוד להגיד בקול רם, במיוחד בתור מורה. איבדתי משהו מהאמון שלי בדרך של היוגה. אני כבר לא בטוחה שהיא באמת הולכת לשחרר אותי מסבל. ובכל זאת, אני ממשיכה בה.

זה פרק על הכאב הזה. על הפער בין להיות זאת שמלמדת את הדרך לבין להיות זו שמפקפקת בה. ועל מה שאני עושה עם עצמי כשאני כבר לא מאמינה אבל גם לא עוזבת. אני משתפת בו מהמקום הכי פגיע שלי. בואו ניכנס לזה ביחד.

לדבר מתוך האמצע

כשהתכוננתי לצילום של הפרק הזה חשבתי כמה יותר קל לי לדבר על דברים שכבר עברתי, שהם כבר מאחוריי, שכביכול גדלתי וצמחתי מהם, מאשר להתמודד עם דברים שקורים מעכשיו. הפרקים האישיים בפודקאסט הזה עד עכשיו התמקדו במכשולים שעברתי. כמובן שתמיד אני גם מציינת שהדברים חוזרים, שאני פוגשת אותם שוב ושוב, ועדיין, אני אוהבת לדבר כשאני אחרי.

כי לדבר תוך כדי שאני מתמודדת עם איזשהו קושי או איזשהו אתגר עדיין מאותת למיינד שלי שזה להפגין חולשה. כי במקום כלשהו, האוטומט שלי עדיין מזהה פגיעות כחולשה. לכן היום אני רוצה לדבר תוך כדי שאני עוברת תהליך. וספציפית, אני רוצה לדבר על חוסר האמון שיש לי כרגע ביוגה ובדרך הזו.

ומאוד מאתגר לי לדבר על זה, כי זו הדרך שבחרתי לחיים שלי כבר לפני עשור. ובעצם אני צועדת בדרך היוגה בערך בכל מישור בחיים שלי. זה הפרקטיס שלי. כל בוקר שלי נפתח בתרגול של מדיטציה יוגית ובתרגול של יוגה אסנה ופראניאמה. זו הדרך שבה אני צועדת בתור המקצוע שלי והעסק שלי והפרנסה שלי ומה שאני מביאה לחיים של אנשים. זו הדרך שלי.

כשאני מסתכלת על הבחירות בחיים שלי, אני ממש רואה כמה אני מתרגשת לדבר על זה עכשיו, וממש מרגישה שנעשיתי סמוקה.

אובדן אמון והעסק

כבר חודשים רבים אני מסתכלת על הפרקטיס ועל הדרך הזו שבחרתי לי בחיים, ומאוד קשה לי איתה. איזשהו אובדן אמון בדרך שבה אני צועדת ושאני מלמדת. וזה בא ביחד עם מקום שבו העסק שלי כרגע גם חווה פגיעה ואני מתקשה להרים אותו. כי כשהעסק הוא גם התרגול, ואין את האמונה הזו בדרך, אז באמת מאוד קשה להניע מהמקום הזה.

השבוע קיבלתי תרגול מליה, היועצת העסקית שלי: לבדוק איפה אני כן מחזיקה אמונות בחיים. זה היה אחרי שיחה שניהלתי איתה, שאמרתי לה שאמונה היא דבר שתמיד קשה לי מאוד להחזיק. אף פעם לא הייתה לי אמונה באיזשהו אל. למעשה, בגלגול הקודם שלי, לפני שהכרתי את היוגה אפילו, הייתי מגדירה את עצמי כאתאיסטית והייתי צוחקת על אנשים שיש להם אמונה.

וכשהכרתי את העולמות של הרוח, האמונה שלי מעולם לא התפתחה כאמונה באל. אבל הבנתי שיש משהו שהוא לא רק ההכרה שלי והגוף שלי. או למעשה, אם אהיה מדויקת יותר, הכרתי את המושגים "הכרה" ו"גוף", הבנתי שהם לא אני, והבנתי שיש פה משהו שהוא לא רק זה. אבל מעולם לא התיישבתי על איזושהי הגדרה. אולי זה גם בסדר, כי בסוף הגדרות יכולות גם להיות בית כלא.

קנאה באנשים מאמינים

אבל מבן אדם שבעבר הייתי ממש מזלזלת באנשים שיש להם אמונה, באנשים דתיים למשל, היום יש בי משהו שמסתכל עליהם בקמצוץ של קנאה. ואני אפילו לא יכולה להגיד שזו הערכה. זו פשוט קנאה מסוימת. כי כשיש לבן אדם אמונה בכוח גדול ממנו, זה ממש דלק לחיים, נכון? זה נותן להרבה אנשים סיבה לקום בבוקר. כשקורים דברים קשים בחיים, אנשים שיש להם אמונה יכולים לשים שם את הסיבה ולהמשיך לנוע.

ואני, בתור בן אדם שאין לו אמונה והיא לא התפתחה עם השנים, למרות שלאורך השנים ניסיתי אפילו קצת בכוח להרים כל מיני אמונות כדי לעזור לי להתמודד עם כל מיני אירועים בחיים, אני מרגישה שלאט לאט התרוקנתי מכל יכולת להחזיק משמעות חיצונית לי.

שבעה באוקטובר

ואני אסביר. אני חושבת שאני יכולה לשים את ההתחלה של משבר האמון שלי ביוגה בשבעה באוקטובר. אני מרגישה שמה שקרה שם נעשה כל כך בלתי נתפס עבורי, שהרגשתי שהכול לחלוטין ריק. מה יש לנו לתרגל יוגה כשדברים כאלה יכולים לקרות? איך יכול להיות שאין טוב ורע מוחלטים כשרוע כזה קיים? ואין לי תשובות לשאלות האלה.

עכשיו, זו חתיכת סיטואציה, כי שם באמת התחיל תהליך שבו ההכרה שלי חיפשה משמעות בכל הדבר הזה. ולא הצלחתי למצוא, ולהפך, התחלתי להרגיש שאין גם שום משמעות למה שאני כן עושה. אבל אני יכולה גם להגיד בצורה מאוד ודאית שהתרגול הוא הדבר היחיד שהצליח להחזיק אותי בכל התקופה הזו.

כי ארבעה ימים לפני האירועים של שבעה באוקטובר סבתא שלי נהרגה במלחמה באוקראינה. ועוד לא הספקתי בכלל לעכל את זה שזה קרה, והכה בנו אסון לאומי, ואצלנו בבית זה גם הכה בבית, כי הבן דוד של בעלי נחטף, והתחילה תקופה מאוד מאוד ארוכה, שבה ליווינו את המשפחה במאבק להחזיר אותו. אני ארחיב על זה בזמן אחר. אבל מה שקרה הוא שכל האירועים האלה, אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעבור אותם בלי להתרסק אם לא היה לי את הפרקטיס.

שני עולמות במקביל

אז זה כאילו שני העולמות האלה מתקיימים במקביל, נכון? מצד אחד יש בי איזשהו חוסר אמון בדרך, ומצד שני אני עדיין צועדת בה גם בלי האמון, או בלי האמונה, והיא עדיין מחזיקה אותי. ואני חושבת שאני מוצאת בזה את אחד הדברים הכי הכי קסומים שהדרך של היוגה מלמדת.

כי הדרך של היוגה לא מבטיחה פירות, היא אומרת רק לצעוד בדרך. היא לא מדברת על מה הולך לצאת לנו מהפעולה, היא לא מבטיחה, נכון? אין שם "אם תעשי לוחם שתיים תהיי מאושרת לכל החיים", או "אם תשבי למדיטציה כל יום בוודאות יהיה לך שקט נפשי". אלא: תתרגלו ונראה. התרגול הוא למען התרגול. הוא לא קשור לרצון, הוא לא קשור לאם בא לי היום או לא בא לי היום. אנחנו לוקחים על עצמנו תרגול, סדנה, ואנחנו צועדים בו.

ואז יש ימים שזה קל, ויש ימים שזה קשה, ויש ימים שההכרה נרגעת, ויש ימים שבהם היא רק יוצאת יותר נסערת. והכול קורה, והחיים ממשיכים לקרות בכל המופעים שלהם, ואנחנו בפרקטיס.

תודה על התרגול

ואני רוצה להגיד תודה. תודה לזה שלקחתי על עצמי את התרגול הזה. כי כל השנים האחרונות, כבר כשלוש שנים, אין לי יותר את האמונה שהייתה לי כמתרגלת מתחילה, שיוגה הולכת להציל אותי מסבל. אני יודעת שעל פניו זו מטרת היוגה, אבל היום זה לא מה שמניע את התרגול שלי. ועדיין, בגלל שלקחתי על עצמי את התרגול, כראוי, בהתמדה ולאורך זמן, ואני באמת מתמידה בו, האמונה הזאת לא כל כך משנה יותר.

ואני יושבת פה במקום שבכלל לא יודע אם הדרך של היוגה באמת פותרת מסבל. האם זו הדרך אל האושר? האם יש קייבליה, אפשר להשתחרר לחלוטין מלחזור לפה? האם יש גלגולים? אין גלגולים? שאלות שכל כך הרבה התעסקתי איתן בכל הדרך הזו של היוגה, כאילו נדחקו לחלוטין החוצה. כי מה שיש לי עכשיו הוא החיים שאני חיה עכשיו, וההתמודדויות שהם מביאים איתם, והדרך שאני צועדת בה, שהיא הדרך של היוגה. בלי המושגים הגדולים, בלי השאלות הגדולות, בלי יותר מדי פילוסופיה. פשוט לקום בבוקר, לפתוח את המזרן ולהתיישב.

כי כשאני מעלה את השאלות האם הדרך של היוגה היא דרך אמת, האם אני עושה את הדבר הנכון כשאני מלמדת את הדרך של היוגה, כל המושגים האלה, האמיתות המוחלטות שאימצתי לי עם הזמן, שזו יוגה וזו לא יוגה, וככה מתרגלים וככה לא מתרגלים, כל זה נאמד בסימן שאלה כזה שלא יכולתי להכיל אותו יותר. ועכשיו זה כמו שהתנקה, ויש רק את הפרקטיס. ואני עושה את הפעולות פשוט כי אני עושה את הפעולות.

ללמד בלי לדעת

עכשיו, מצד אחד זה לא פשוט. כי זה גם מה שאני מלמדת, וקשה ללמד בהתלהבות כשאני בעצמי לא יודעת אם זו התשובה. אבל מי אמר? אולי זה השלב? אולי זה השלב לא לחפש את התשובה? אולי אין תשובה? אולי זו הבגרות הזו ששמעתי הרבה מורים מדברים עליה, שדווקא לוקחת אותנו לנקודת ההתחלה של להכיר בכמה אנחנו לא יודעים?

כי זה גם חתיכת סיטואציה: אני התחלתי ללמד אולי שנתיים-שלוש אחרי שאני בעצמי התחלתי לתרגל, שזה, אם נודה באמת, דבר די מוזר שאנחנו עושים היום בעולם של היוגה. רק היום, כעשור לתוך התרגול שלי, אני מתחילה בכלל לבסס את הדרך שלי.

ואני כבר כל כך הרבה שנים מלמדת, ואני מאמינה שאני מורה טובה. כך אמרו לי תלמידיי, כי עזרתי לאנשים לראות את עצמם בעיניים טובות, עזרתי לאנשים למצוא את ההתמדה שלהם, עזרתי להם לגלות שיש להם אפשרויות בחירה בחיים, שהם לא חייבים להתפרץ כשהם רוצים להתפרץ. אני מאמינה שכל אלה יכולות שכן הצלחתי להעביר לתלמידים וגם להנחיל לעצמי. וזה מטורף כמה אפשר לעשות את זה גם בלי האמונה.

כי האמונה היא גם תופעה בסופו של דבר, שמופיעה פה בהכרה, נכון? אפשר להחזיק אמונה ואז אפשר לא להחזיק אותה. אמונה היא רעיון, ואין לה ערך עצמאי אם אנחנו לא נותנים לה ערך, כמו כל דבר בחיים. הרי אין לשום דבר משמעות אבסולוטית חוץ מהמשמעות שאנחנו נותנים לו.

ניסיון אמיץ להביא משהו לא מעובד

ואני חושבת שאני אומרת את כל זה, ואני בכלל לא יודעת אם יש היגיון בדברים שאני אומרת. אני עושה פה ניסיון אמיץ, מבחינתי, להביא משהו לא מעובד, מאוד נע, שאני בטח לא בסוף שלו, ואני לא יודעת אם יהיה לו סוף. יש לי כל מיני בלבול לגביו, ועכשיו איבדתי את חוט המחשבה שלי.

בגדול, מה שרציתי לדבר עליו בפרק הזה הוא כמה אנחנו, אני, יכולים לפעול בעולם הזה גם בלי שתהיה לנו מובטחת תוצאה, וכמה מדהימה הדרך של היוגה במובן הזה. כי היא נותנת לנו את הדרך והיא אומרת: תצעדו. והיא אומרת שאם יש יבלות ברגליים, אפשר לשבת בצד ולנוח, ואז להמשיך לצעוד. כלומר, זה לא אומר שצריך לפרוש. לא כל מידה של ספק, ולא קושי, ואפילו לא כשלא רואים תוצאות, אומרים עכשיו לפרוש מהדרך.

התמדה לעומת "מה שבא לך"

אני מאוד מאוד מעריכה את זה. בעיניי זו אחת ההבחנות החשובות בין הדרך שהיוגה מתווה לבין הפרשנות הניו-אייג'ית שלה, שהיא מאוד "להקשיב ללב ולעשות מה שבא לך עכשיו ולזרום". אני מאוד לא רואה בזה את הדרך של היוגה. הדרך של היוגה היא דווקא דרך של התמדה, כי הלב כל הזמן מתכווץ ומתרחב, ואם נקשיב רק ללב, לא נוכל להתמיד בשום דבר.

גם זה, כן, כמובן, תמיד בשיקול דעת. אנחנו צריכים להיות מאוד קשובים למה שנכון ומועיל באותו רגע, ועדיין להתמדה הזו יש חשיבות.

כי אני חושבת שאם הייתי פורשת מהיוגה ברגע שאיבדתי את האמון בתוצאות שהיא יכולה להביא, אני בהחלט מאמינה שמידת הסבל בחיים שלי הייתה הרבה יותר גדולה. אמרתי קודם שאני לא יודעת אם היוגה יכולה לפתור אותי מסבל, אבל אני יודעת בוודאות שהיא יכולה להפחית את העוצמה של הסבל בחיים שלי. כי הרבה מאוד אירועים שהגיעו בשנים האחרונות, בעצם לאורך כל השנים מאז שהתחלתי את התרגול הזה, אני יודעת שהתמודדתי איתם היום הרבה יותר טוב ממה שהייתי מתמודדת לפני התרגול.

אז האובדן הזה של האמונה, כל השאלות האלה שעלו, גם להן יש מקום להתבונן בהן כמו שהן, ועדיין להיות מוקסמת מהאפשרות להמשיך בפרקטיס בלי להאמין בתוצאות שלו ובדרך.

הלהט של פעם והיום

אלינה של לפני עשור, שהכירה את היוגה וכל כך הוקסמה ממנה, הייתה בטוחה שהיא מצאה את הפתרון לכל הבעיות בחיים. אני זוכרת שכשהבנתי את המהות של היוגה, כשהתחלתי לחיות בהודו לצד דוקטורים ליוגה והם סיפרו לי על הפילוסופיה של היוגה ועל הדרך שהיא מתווה, הרגשתי כאילו מצאתי את התשובה.

ואחר כך, כשהתחלתי בפרקטיס וגם הגעתי לשאקטי מאי בפראנה יוגה קולג' בתל אביב, שהייתה המרואיינת הראשונה בפודקאסט הזה, הרגשתי שמצאתי את התשובה, וזאת הדרך שלי עכשיו. וכשנעשיתי מורה, רק רציתי לשאת את הלפיד הזה ולהעביר את האור הזה לעוד אנשים.

והיום הלהט הזה הוא הרבה יותר שקט, כי החיים בכל זאת הגיעו, וכאב בכל זאת הגיע. והיוגה לא פטרה אותי מלהרגיש את הכאב, למרות שכל כך קיוויתי שהיא תפתור. היום הפרקטיס בא ממקום הרבה יותר שלו והרבה יותר שקט, ואולי הרבה יותר מקורקע והרבה יותר אנושי, והוא פשוט עומד בפני עצמו.

ואני עכשיו לא יודעת אם זאת עדיין אמונה, למרות שאני לא קוראת לזה אמונה, או שלא צריך אמונה כדי להתמיד בדרך של היוגה. אולי פשוט צריך להגיד: זה התרגול שלקחתי על עצמי ובו אני מתמידה. Let's go.

סיום

עד כאן הפרק הקצר והאישי שלי ב"שיחות על יוגה". אין לי סוף מסודר להביא לכם הפעם, אני עדיין באמצע. לא יודעת אם האמון יחזור ואיך הוא יראה אם כן. מה שאני כן יודעת הוא שאין רגע אחד שבו הכול נפתר ופתאום שב האמון. יש רק את היום הזה ואת הבחירה להישאר בו ולהמשיך לתרגל גם בלי להאמין. אולי זה גם סוג של אמון. לא אמונה שהכול ייפתר, אלא נכונות פשוט להישאר עם מה שיש.

תודה שהייתם איתי בפרק הזה, דווקא כשהוא אולי לא כל כך נעים ולא גמור. אם משהו ממנו נגע בכם, אם אתם גם מכירים את הפער הזה בין מה שאתם עושים לבין מה שאתם מאמינים בו, אני אשמח מאוד לשמוע. תכתבו לי באינסטגרם, יוגאלינה קו תחתון יוגה, או תחפשו "יוגאלינה" עם א' בגוגל ותגיעו אליי.

אני אלינה גרינשפון יעקב, יוגאלינה, מאחלת לכם שקט בין גלי ההכרה.

לכל פרקי הפודקאסט