שיחות על יוגה · פרק סולו

חרדת נטישה, את ממש מתישה: חמישה צעדים שעשיתי בדרך לזוגיות הכי טובה של חיי

בפרק האישי הזה אני מספרת על הדרך שעברתי אחרי חמש שנים במערכת יחסים מתעללת, ועל הצורך לבנות מחדש את הביטחון שלי ואת האמון בעצמי.

אני משתפת במה שעזר לי לפגוש את חרדת הנטישה, להבין דפוסים ישנים ולהשלים עם הלבד. מזמינה להאזין למסע האישי שלי ולגלות אילו חלקים מדברים אליכם.

על מה אני מדברת בפרק

  • איך נתתי שם למה שעברתי ועברתי מאשמה לאחריות
  • העבודה שעשיתי עם זיכרונות ילדות ועם הילדה הפנימית
  • למה סערת רגשות וניצוצות בתחילת קשר אינם בהכרח סימן לאהבה
  • איך למדתי לפגוש את הלבד ולמצוא בו חופש
  • הדפוסים שזיהיתי סביב התמכרות לאהבה וחרדת נטישה
  • איך נבנתה בהדרגה זוגיות שמבוססת על כנות רדיקלית ותקשורת
  • איך היוגה והמודעות ליוו את תהליך ההחלמה שלי

כמה משפטים מהפרק

"ואז אמרתי לעצמי, אוקיי, אני אמנם לא אשמה, אבל אני כן אחראית. בואי נראה, אלינה, למה הסכמת להיות בתוך מערכת היחסים הזו?"

- אלינה גרינשפון יעקב, על לקיחת אחריות אחרי פרידה

"כשאנחנו פוגשים בן אדם ואנחנו בוואו של ההתאהבות המטורף, זו תגובה טראומטית של המערכת שלנו לפצע נטישה מהילדות."

- אלינה גרינשפון יעקב, על התרגשות בתחילת קשר

"כל בן אדם שמצטרף לחיי מוזמן להצטרף אליהם, אבל לא חייב להיות שם. זאת יציאה לחופש."

- אלינה גרינשפון יעקב, על השלמה עם הלבדות

"כשכל אחד מאיתנו בא שלם לתוך הזוגיות, אנחנו יכולים להיות שותפים. אף אחד לא זקוק שהאחר ישלים בו חורים, אלא כל אחד שלם."

- אלינה גרינשפון יעקב, על זוגיות בין שני אנשים שלמים

עוד פרקים אישיים, כמו איך הגעתי ליוגה אחרי התמוטטות, מחכים בעמוד הפודקאסט.

תמלול הפרק

לקריאת התמלול המלא

התמלול נוצר אוטומטית ונערך לקריאה, וייתכנו בו אי-דיוקים.

שיחות על יוגה - הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב

יוגה שקטה לראש עמוס

שלום לכולם וברוכות וברוכים הבאים לפרק אישי בשיחות על יוגה. אני כל כך שמחה שהגעתם, בין אם חזרתם אלינו ובין אם זו הפעם הראשונה שלכם כאן. אני אלינה גרינשפון יעקב, מורה בכירה להאטה ראג'ה יוגה ומייסדת יוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה. היום אני מספרת איך היוגה והמודעות עוברות כחוט השני במסע האישי שלי לשיקום הביטחון העצמי והזוגיות שלי.

אחרי חמש שנים במערכת יחסים מתעללת ונרקיסיסטית, מצאתי את עצמי צריכה לבנות הכול מחדש. התייחסתי לזה באחד מפרקי הסולו, "מהתעללות להתעלות", אז כדאי לחזור ולהאזין לו. בפרק היום אדבר על חמישה צעדים קריטיים שעשיתי בדרך לזוגיות הבריאה שיש לי היום, וניגע בכמה נקודות שיכולות אולי לשנות לכם תפיסה או שתיים. הצעד הראשון היה לעבור מאשמה לאחריות: למה להפסיק להאשים את עצמי, ואיך לקחת אחריות מלאה וחסרת פשרות על החיים, כדי למנוע מעצמי לחזור על אותן טעויות?

נלמד על האמת המפתיעה על ניצוצות ועל הרגש שכמעט כולם מחפשים כשהם פוגשים אדם חדש. ההתרגשות המטורפת וסערת הרגשות בתחילת קשר הן לפעמים בכלל תגובה טראומטית של הגוף, ולא סימן לאהבה. נדבר על השלמה עם הלבד, על מעבר דרך תהליך של אבל על הבדידות עד שהיא מפסיקה להפחיד והופכת לחופש, ועל כנות רדיקלית. איך בונים זוגיות שבה מדברים על הכול, מכסף ועד ההחלטה לא להביא ילדים לעולם? בואו ללמוד איך להפסיק לנטוש את עצמכם ולהתחיל לבנות חיים שלמים.

אנחנו מתחילים. היי, וברוכות וברוכים הבאים לפרק השלישי בוולוג "נופלת וקמה - ולוג אופטימי", איתי, אלינה גרינשפון, מורה לחיים טובים יותר. היום נדבר על הכלים הפרקטיים שנעזרתי בהם ביציאה ממערכת היחסים האלימה והנרקיסיסטית שחייתי בה במשך חמש שנים. הפרק הראשון שצילמתי בוולוג הזה, שעסק בנושא הזה בדיוק - "מהתעללות להתעלות" - קיבל כבר יותר מחמשת אלפים צפיות.

למה אני מספרת את הסיפור שלי

אני מודה שלא ציפיתי לזה, ואני עדיין כל כך מתרגשת. אני מעלה תכנים ליוטיוב, לפייסבוק ולאינסטגרם כבר שבע שנים, מאז שנעשיתי מורה ליוגה. המטרה של התכנים שלי ושל כל הנוכחות שלי ברשת היא להיות לעזר לאנשים, ועד היום לא היה לי אף סרטון שקיבל חשיפה עוצמתית כזאת. הוא גם הביא יותר ממאה תגובות.

נראה שהרבה נשים וגברים מתחברים לתוכן הזה ופונים אליי. יש מי שכותבים על כך שאני מעלה ומציפה נושא שרבים מאיתנו מסתירים בחדרי חדרים, ויש גם מי שמבקשים לשמוע עוד על המסע, על התהליך ועל הצעדים שעשיתי. לזה יוקדש הפרק היום. הוולוג נקרא "נופלת וקמה - ולוג אופטימי", וההתכווננות שלי היא שתמיד נהיה באופטימיות.

לא משנה מה קורה בחיים, אופטימיות תמיד מנצחת פסימיות. הפסימיות בכל מקרה תהיה שם; זה תפקוד דפוק של ההכרה ההישרדותית שלנו. כשאנחנו מביאים אופטימיות לתוך החיים, נפתחות כל מיני אפשרויות: הפסימיות סוגרת, והאופטימיות פותחת. אני רוצה להקריא לכם כמה מהתגובות שהגיעו לפרק הראשון, "מהתעללות להתעלות", כי זה היה ממש מדהים.

מישהי כתבה: "אני עוברת את ההתפקחות כבר חצי שנה, אחרי עשרים שנים של תהליכים זהים למה שעברת. רק לאחרונה למדתי לזהות את המושגים האלה, כמו נרקיסיזם וחרדת נטישה, והתמכרות לאהבה. הסרטון שלך נותן לי תקווה, ותודה על זה". מישהי אחרת כתבה: "אני גם במסע הזה. לפני שנה יצאתי מזוגיות רעילה, פסיכולוגית ונפשית, עם מי שהיה בעלי. המסע הזה לא פשוט. הזדהיתי עם כל הנשימות שלך. אני יוצרת הרבה לנשום. אני בתהליך ארוך של החלמה".

היו עוד המון תגובות, יותר ממאה, בנוסחים האלה. הגיעו גם תגובות שביקשו ממני לספר עוד: "היה מדהים, אותנטי וחזק. אני אשמח לעוד סרטונים גם על מה שהיה וגם על תהליך ההחלמה". הפרק השני בוולוג עסק בהתמודדות שלי כחברה שכולה, אחרי שבן הזוג שלי, גל, מת כשהייתי בת 16. דווקא הפרק הזה קיבל קצת פחות חשיפה, וכרגע הוא עומד על 230 צפיות. הוא מעורר פחות הזדהות.

בכל מקרה, הוולוג הזה הוא המקום שבו אני מביאה את האני האותנטי שלי. במקומות אחרים אני מביאה יותר מסרים כלליים, הרבה מתוך עולם היוגה והרוח, וכאן אני ממש מדברת על המסע האישי שלי. חשוב לשים על השולחן שכל מה שאספר היום הוא חלק מהמסע האישי שלי. אפשר לקחת ממנו חלקים להשראה, אבל לא כל דבר מתאים לכולם.

בקצב שלי ובדרך שלי

אני אזיז פה את המחשב, כי לא כיף לי שהוא מסיח את דעתי. עוד אחת מההחלטות שקיבלתי לגבי הוולוג הזה היא שאני מצלמת את הסרטונים בוואן שוט. גם אם אני מתבלבלת, נתקעת או אומרת משהו שלא במקום, חשוב לי שזה יהיה מאוד אותנטי.

אחת התגובות שהגיעה לסרטון "מהתעללות להתעלות" הייתה: "למה את מדברת כל כך לאט?" זה נורא הצחיק אותי. כתבתי לה: "ככה אני מדברת, ואפשר תמיד לשים על מהירות אחת וחצי". אז גם כאן, אם תרצו לשמוע אותי מהר יותר, שימו על מהירות אחת וחצי. למרות שלדעתי חלק מהחוויה של להיטמע בסיפור הוא להיות איתי גם בהפוגות שאני לוקחת כדי לנשום, לחשוב ולשהות.

אז איך יצאתי ממערכת יחסים שבה עברתי אלימות פסיכולוגית ורגשית? בתוך זמן קצר לא רק שעמדתי שוב על הרגליים, אלא גם חיזקתי את העסק שלי, חזרתי להרוויח כסף, חיזקתי את הביטחון העצמי שלי ואת הבריאות שלי, ואת היכולת שלי להיות במערכת יחסים בריאה ומבריאה. נורא מרגש אותי לשבת מול מצלמה ולדבר על החיים שלי.

לזהות מה קרה ולקחת אחריות

הכול התחיל כשהתחוור לי מה קורה. כשהבנתי שחייתי במצב שלא הייתי מודעת אליו לגמרי, לקח לי רגע להתייצב בתוך הבלאגן, כי בהתחלה זו הייתה סערה מאוד גדולה. הוא יצא מהבית, ובהתחלה לא הבנתי שנפרדנו, כי הפרידות האלה קרו הרבה. לאט לאט התחלתי לאסוף פיסות של מראה, ועוד ועוד פיסות התחילו לשקף לי שאני בתוך לופ, שאני נמצאת בצד השני של אלימות שמופעלת כלפיי, ושמה שקורה אצלי בבית אינו נורמטיבי ואינו תקין.

להבין את זה היה הדבר הראשון. נכון, המודעות לדבר היא מה שמאפשר לנו ריפוי, אבל זה לא נעצר שם. כשהתחלתי לחבר את פיסות הפאזל, הבנתי שלדבר שעברתי יש שם, ושהשם הזה הוא התעללות. כששמעתי את זה, רק רציתי לדחות את המילה הזאת ולהדוף אותה ממני, כי אם עברתי התעללות, זה אומר שאני קורבן, ואני לא מסכימה להיות קורבן.

זה היה דיסוננס של ממש. מצד אחד הייתה בי הקלה גדולה מכך שיש שם למה שעברתי, וזה עזר מאוד לתחושת האשמה הכבדה שהייתי בתוכה. מצד שני, לא רציתי להיות בתוך ההגדרה הזאת. ראשית, אני לא אוהבת לשים על עצמי הגדרות, כי אני חושבת שהן מגבילות את החופש שלי להיות כל מה שאני רוצה. שנית, אני ממש לא מסכימה להיות בעמדת הקורבן.

כל עוד לא הסכמתי לתת לזה את השם הזה, רק העמקתי את הסחרחרת של חוסר ההבנה. ואז אמרתי: אוקיי, זה כן מה שקרה. עברתי התעללות נרקיסיסטית, ואולי הייתי קורבן במשך זמן מה, אבל מרגע זה סיימתי. היכולת לתת לזה שם ולהגיד, "אלה הדברים שהיו", אפילו בצורה הכי אובייקטיבית, ולנתק אותם לרגע מהרגש האישי שלי, אפשרה לי לומר: "זה מה שקרה". לקחתי נשימה ואמרתי: "אוקיי, מה הלאה?"

היה מאוד קל להתבצר בתוך עמדת הקורבן. למה זה קל? כי זה מוריד ממני את האחריות: אם עשו לי, אז אני לא אשמה ולא אחראית. ואז אמרתי לעצמי: "אוקיי, אני אמנם לא אשמה, אבל אני כן אחראית. בואי נראה, אלינה: למה הסכמת להיות בתוך מערכת היחסים הזו? למה לא רצית לראות את האלימות שעברת? למה אני לא רציתי לראות?"

אני רוצה לשנות את הניסוח, כי זה ממש חשוב - השפה שבה אנחנו בוחרות. שאלתי את עצמי: למה לא רציתי לראות את האלימות שעברתי? למה לא רציתי לתת לה שם? למה לא רציתי לדבר עליה ולספר עליה? מה בתוכי משך את מערכת היחסים הזאת ואת האדם הזה לחיי?

כי כל דבר בחיים שלנו הוא ויברציה, ואיך שאנחנו רוטטות - התדר שלנו - הוא בדיוק מה שנמשוך לחיינו. לא אמרתי את זה לעצמי מתוך האשמה, כלומר, בהתחלה כן. אני שמה את הכול על השולחן: כמובן שבהתחלה הייתה הרבה האשמה. איך עשיתי את זה לעצמי? איך אהיה שוב בזוגיות? איך אני יכולה לסמוך על עצמי?

ואז הסערה נרגעה ואמרתי: אוקיי, זה קרה, בואי נעבוד עם זה. התחלתי לשאול את עצמי את השאלות הכי קשות: למה הסכמתי לזה? למה לא רציתי לראות? למה לא רציתי לשמוע? יש לי אנקדוטה קטנה על כמה לא רציתי לשמוע: אחרי שנפרדנו, שתי חברות שלי סיפרו לי שהן דיברו איתי על זה, אבל אין לי שום זיכרון מהשיחות האלה.

אני מאמינה להן במאה אחוז שזה קרה. פשוט ההכרה שלי כל כך לא רצתה לשמוע, שהיא כאילו חסמה את המידע הזה.

לפגוש את חרדת הנטישה

כדי להבין למה הסכמתי, למה משכתי ולמה נשארתי שם, החלטתי לפגוש את המקומות שחמקתי מהם הרבה מאוד שנים. המקום המרכזי היה חרדת הנטישה. חרדת נטישה היא חוויה קיומית מאוד נורמטיבית, שקיימת אצל הרבה מאוד אנשים וגם אצל הרבה בעלי חיים. אנחנו יצורים שתלויים זה בזה כדי לשרוד, ולכן טבעי ומובן שתהיה לנו חרדה מנטישה.

זה הפחד שאם לא יהיו לצידי, אני בעצם אמות - שם זה נמצא. לא רציתי לראות את חרדת הנטישה שלי, עד לרמה שבה הייתי מוכנה לעשות כמעט הכול כדי לא להינטש ולא להישאר לבד. הייתי מוכנה לספוג הכול ולסלוח על הרבה מאוד דברים שפגעו בי בצורה אקוטית. כדי לפגוש את חרדת הנטישה הזאת עברתי ממש מסע, וקצת נדבר עליו עכשיו.

הדבר הראשון שעשיתי היה להתחיל סדרה של מדיטציות בדמיון מודרך, של סליחה לעצמי. הן כללו מפגש עם זיכרונות מוקדמים שהיו לי, שאת חלקם לא ידעתי שיש לי עד אז. אני באה מיוגה, ויוגה ככלל לא עוסקת בעבר או בעתיד - היא עוסקת בכאן ועכשיו. ובו בזמן, אני מאמינה שכאשר יש לנו שימוש בזה בהווה כדי לעבור ריפוי, אנחנו יכולות להשתמש גם בטכניקות של עבודה עם זיכרון.

זה לא יהיה הדבר היחיד שנעשה, אבל הייתי חייבת לעבור דרך השער הזה כדי לאפשר לעצמי את החופש. כשהתחלתי להיכנס למסע הזה, עשיתי ממש מדיטציה יומית. אולי המדיטציה הזאת נמצאת ביוטיוב שלי, אני לא בטוחה. אם תרצו שאעלה אותה, תכתבו לי בתגובות - אשמח להקליט אותה עבורכן. זאת מדיטציית ריפוי לילד או לילדה הפנימית שלנו.

זיכרונות ילדות והקשרים שנוצרו

התחלתי לפגוש יום-יום זיכרונות ילדות מוקדמים שעזרו לי להבין איך למדתי שאלימות כלפיי היא דבר נורמטיבי, ושאני צריכה לשתוק לגביה. זה הלך ממש אל הילדות המוקדמת. הזיכרון הכי מוקדם שהגעתי אליו היה מגיל ארבע: עברתי אלימות מינית מאדם זר, וכשסיפרתי לקרובת משפחה שלי, היא אמרה לי לא לספר לאף אחד. אפילו לא ידעתי שיש לי את הזיכרון הזה בתוך המערכת שלי.

וזה המשיך לעוד ועוד גילויים. מצאתי שמערכות היחסים שלי עם גברים או עם בנים אלימים התחילו בגיל מאוד צעיר; הלכתי אחורה עד גיל שמונה. כבר בילדות ובנעורים המוקדמים התרגלתי לכך שאהבה היא אלימות, ושאני חייבת לעשות הכול כדי שלא יעזבו אותי, כי אני לא מספיק טובה בפני עצמי. זה השפיע כחוט השני על הרבה מאוד מערכות יחסים שלי - עם גברים, עם לקוחות אחר כך, כבעלת עסק, עם חברות וגם עם המשפחה.

ואז גל נהרג, כשהייתי בת 16, ונוצר עוד חיבור: פרידה שווה מוות. גל ואני נפרדנו, ואז זמן קצר אחר כך הוא נהרג, לפני שהספקנו לתקן את היחסים. זה העמיק את הנטייה שלי להתחפר בתוך מערכות יחסים, ולהיות מוכנה לעשות הכול, לשנות הכול ולהקריב הכול רק כדי להישאר שם. עשיתי את כל ההתבוננות הזאת לא כדי לחפור בעבר, להישאר בו, להאשים או להסביר, אלא כדי לדעת איך אני מביאה ריפוי לחיים שלי עכשיו.

אחרי סדרת המדיטציות הזאת, או תוך כדי, התוודעתי למושג הילדה הפנימית. בסופו של דבר, חוויות הילדות המוקדמות שלנו הן מה שמעצב את ההכרה שלנו ואת התגובות וההתנהגויות האוטומטיות שלנו בחיים. ואם אלה התגובות והפעולות האוטומטיות שלנו, יש לנו גם יכולת לעבור לשליטה ידנית ולבחור במסלולים חדשים, לא במסלולים שהתרגלנו אליהם. רציתי להבין איך לעשות את זה.

ללמוד לבחור מסלולים חדשים

עכשיו, כשהבנתי מה מניע את הגלגלים שלי מאחורי הקלעים, רציתי לדעת איך לקחת את המושכות לידיים שלי. התחלתי להאזין לפודקאסט שנקרא The Inner Child Podcast, ובעברית: פודקאסט הילד או הילדה הפנימיים. למי שעשתה אותו קוראים גלוריה, אבל את שם המשפחה שלה שכחתי כרגע. אם תחפשו The Inner Child Podcast, תוכלו למצוא אותו.

אם אשקיע בזה, אולי אעשה את מה שעושים לפעמים ביוטיוב עם כתוביות כאלה - נכון, הם תמיד מצביעים. אז אולי אני יכולה לתייג אותה; אני אבדוק את זה. היא התחילה להראות שם ולהרכיב עבורי את הפאזל, ולהסביר איך חוויות ילדות מוקדמות מנהלות את הפעולות שלנו כאנשים מבוגרים. היא גם הסבירה איך אנחנו יכולות לבחור בהתנהגויות אחרות כדי לבנות מערכות יחסים יציבות שאינן מבוססות על הקרבה - הרי הקרבה באה מהמילה קורבן - ואינן מבוססות על טראומה, אלא בריאות.

הדבר המרכזי שהפודקאסט הזה שיקף לי הוא שכשאנחנו פוגשות או פוגשים בן או בת זוג פוטנציאליים, ומיד יש לנו התרגשות מטורפת - וואו, פיצוצים, ניצוצות - זאת תגובה טראומטית של הגוף שלנו לפצע נטישה מהילדות. רגע, אני בודקת שהמיקרופון מחובר, כי צילמתי את הפרק הזה ביום ראשון שעבר במשך 48 דקות וגיליתי שהוא לא היה מחובר. עכשיו אני רואה שהוא מחובר, ונראה לי שהכול בסדר.

גיליתי שכאשר אנחנו פוגשים אדם ונמצאים בוואו של התאהבות מטורפת, זו תגובה טראומטית של המערכת שלנו לפצע נטישה מהילדות. חבר'ה, זה דפק לי את המוח. פשוט הייתי בשוק, כי ככה הייתי מתאהבת בגברים: הייתי פוגשת גבר ונכנסת לסחרחרה מטורפת, ותמיד ההתחלה הייתה מאוד סוערת וההתאהבות הייתה גדולה. וכמו שהכול התחיל בסערה, ככה זה גם דעך.

כמובן שכל הזמן חיפשתי את התחושה הזאת, כי זאת התרגשות מאוד ממכרת. ללמוד שזה לא מעיד שום דבר על אהבה ולא מעיד שום דבר על החיבור האמיתי היה עבורי ממש משנה חיים. הבנתי שההתרגשות הזאת שאני מחפשת לא מובילה לאהבה ולא מובילה ליציבות - שני דברים שרציתי מאוד בתוך מערכות היחסים שלי. במקום זה, היא אומרת שמה שראוי לעשות כדי לאפשר לעצמנו מערכות יחסים בוגרות ומתפקדות, שיש בהן כנות ותקשורת, הוא להיכנס למערכות יחסים שנבנות בהדרגה.

לבנות קשר בהדרגה

לבנות קודם כול אינטימיות רגשית, ורק אחר כך, למשל, אינטימיות פיזית - זה משהו שלא הכרתי. אינטימיות פיזית הייתה מגיעה אצלי מאוד מהר, לא ממקום שמישהו כפה את זה עליי; פשוט ככה הייתי מתנהלת וזה היה לי בסדר. להבין שאפשר לשחרר את החיפוש אחרי ההתרגשות המפעימה, המטלטלת והסוחפת, ולאפשר לדברים להיבנות בהדרגה - זה היה ממש משחרר. כשהפסקתי לחפש את ההתרגשות הזאת, הבנתי שזה כמו היי של סמים: זה עולה וזה יורד, והירידה מרסקת.

אני לא רוצה יותר להיות בתוך ההתרסקויות האלה. אני מוכנה לרוגע, לנחת, למשהו שבא עם נשימה. זה היה שינוי של 180 מעלות ביחס שלי לעולם ההיכרויות ולאופן שבו מתחילים לבנות מערכות יחסים עם גברים. עד כאן דיברתי על שני צעדים שעשיתי. הצעד הראשון היה שבמשך חודש עשיתי מדי יום מדיטציה של סליחה לילדה הפנימית.

כדי להשלים את החלקים בתוכי ולהכיר אותם, את כל הדברים שלא רציתי לראות והתחבאתי מהם, הייתי צריכה להתחיל לראות אותם ולהסתכל להם בעיניים. דבר שני, התחלתי להשכיל את עצמי בנושא הילדה הפנימית. מתוך כל זה צמחה ידיעה נוספת, הבנה נוספת.

אני מפחדת - ליתר דיוק, פחדתי - פחד משתק מלבדות. זה עוד היבט של חרדת נטישה, אבל קצת שונה. לא הסכמתי לחשוב בכלל שפעם אהיה לבד, ואם אהיה לבד - אמות. עוד צעד, עוד היבט של אותה חרדת נטישה.

אז איך אנחנו מתמודדים עם לבדיות? בסופו של דבר, הפחד מבדידות הוא גם מרכיב חיוני בתוך ההוויה שלנו, כי הוא שומר על ההישרדות שלנו כשאנחנו נצמדים לאנשים. התחלתי להקשיב למישהו שקוראים לו סוראן. סוראן הוא ישות שמתוקשרת על ידי שי גרבוז, ומי שלא מתחבר לתקשורים - אני באמת לא חושבת שזה משנה, כי להקשיב למהות של מה שהוא אומר לא קשור לשאלה אם שי בעצמו מדבר או שזו הדמות שהוא מתקשר.

יש לו סקשן שלם שמדבר על לבדיות. בבסיס, הוא אומר שהגענו לבד ונעזוב לבד. לא משנה את מי נפגוש בדרך, הלבדות היא מרכיב חיוני בתוך החיים שלנו כאן. כדי שנוכל לייצר מערכות יחסים מיטיבות שאינן מונעות מתלות, אנחנו צריכים להכיר את הלבדות ולתת לה להיות החברה הכי טובה שלנו.

ללמוד לחיות עם הלבדות

איך מתחילה ההיכרות עם הלבדות? היא מתחילה באבל על הלבדות, ממש ככה. התחלתי להזמין את הלבדות לחיים שלי ולעשות עם עצמי מעין מדיטציות שבהן פגשתי אותה כעובדה קיימת, מוגמרת ובלתי משתנה בחיים שלי. חוויתי את כל הכאב, הפחד, חוסר האונים והמצוקה שמחשבה כזו - שאני תמיד לבד - מביאה איתה.

הבאתי את המחשבה הזו אל הרגע הנוכחי בעוצמה רבה, כדי לחוות את כל הקשת הרגשית שמגיעה איתה. בסוף הקשת הרגשית הזו שוככת, ונשארים עם השקט וההשלמה שככה זה יהיה. אני מספרת לכם את זה בשתי שניות, אבל האמת היא שזה היה תהליך שכלל הרבה מאוד בכי, כאב ודמעות. זו הייתה הבנה לא פשוטה, וקבלה לא פשוטה של הדבר הזה.

ועם זאת, דווקא מתוכה, מתוך זה שהשלמתי עם עובדת הלבדות המוחלטת שלי בחיים האלה, נפתח פתח. הפתח הזה אומר שמעכשיו כל בן אדם שאזמין לחיים שלי, לא משנה לאיזה תפקיד הוא יגיע, אני לא תלויה בו יותר. אם התאבלתי על עובדת היותי לבד תמיד, אין בי יותר את האיום מהלבד. כל בן אדם שמגיע ומצטרף לחיי מוזמן להצטרף אליהם, אבל הוא לא חייב להיות שם.

זאת יציאה לחופש. חשוב לי לומר שזה לא אומר שאנחנו צריכים להיות לבד בחיים האלה. אני מוקפת בחברות נהדרות ובמשפחה אהובה, והיום גם בזוגיות מדהימה. כמובן, אני אדבר גם על מה שהוביל אותי אליה בפודקאסט הזה, אבל הלבדות הפכה להיות חברה ממש טובה בחיים שלי.

זה לא רק שהתחלתי להוציא את עצמי לדייטים, לבתי קפה ולטיולים, ולכל מה שבא לי, כי התמלאתי מהיותי החברה הכי טובה של עצמי. זה גם השקט הזה, בידיעה שלא משנה מה קורה, יש לי אותי. זאת לא קלישאה, זה דבר מהותי להבין. בכל יום, כשאנחנו מסתכלים במראה, כדאי שנראה שם את הבן אדם הכי חשוב בסביבה: אנחנו הבן אדם שנהיה איתו תמיד.

היום אני הרבה יותר תומכת בי, מחזיקה אותי ונוכחת איתי. זה באמת מאפשר לי חופש: כל בן אדם שמצטרף לחיים שלי מוזמן לצעוד לצידי לאורך הדרך, אבל הוא לא משלים בתוכי שום חורים. אני לא צריכה יותר שאף אחד ישלים בתוכי שום דבר, ולכן אין לי תלות באנשים. אני שלמה ומלאה מתוך עצמי, ואני מאחלת לכל אחד ואחת מאיתנו להיות במקום הזה.

לזהות את דפוסי התלות

אם אני כבר מדברת על תלות, אחד הדברים שהגיעו אליי - ואני באמת לא יודעת איך זה קרה - הוא ספר שצץ לי בספרייה. קוראים לו "התמכרות לאהבה" מאת פיה מלודי, והוא עוסק באיך להתמודד, להיגמל ולבנות אהבה בריאה. הספר צץ לי בספרייה, ואני לא יודעת מאיפה הוא הגיע. הכותרת שלו תפסה אותי, פתחתי אותו והתחלתי לקרוא.

בין דפי הספר גיליתי דבר שהדהים אותי: הוא תיאר אחד לאחד את מערכת היחסים שהייתה לי עם הגרוש שלי. מלודי טוענת שהתמכרות לאהבה, כמו כל התמכרות, היא תוצר של פצע מוקדם שיש לנו, שאותו אנחנו רוצים לרפא ולמלא באמצעות מושא ההתמכרות שלנו. מי נעשים מכורים לאהבה? אנשים עם פצע נטישה מהילדות המוקדמת.

ההתמכרות לאהבה מייצרת התנהגות כמעט אובססיבית כלפי הבן אדם שנכנס לחיים שלנו. את מי מושכים המכורים לאהבה? הם תמיד מושכים מכורים להימנעות - אנשים שפצע הנטישה שלהם גורם להם להיכנס למערכת יחסים ולבסס את עצמם בה, וברגע שהם מרגישים נחוצים, אהובים ומוקפים, לברוח.

זה היה בדיוק דפוס היחסים בזוגיות שהייתה לי, אותה זוגיות אלימה ונרקיסיסטית שיצאתי ממנה. הייתי מגיעה, מתקרבת ומתאהבת. הוא היה נותן את הכול, ואז, ברגע שהיה מרגיש קרוב מדי, זה היה מאיים עליו והוא היה בורח. אני הייתי מתחילה בכל מיני התנהגויות, אפילו מניפולטיביות, כדי לגרום לו להישאר, אבל ברגע שהייתי מוותרת ומשחררת, הוא היה חוזר.

מעניין, אני יכולה למצוא בשלוף את המעגל הזה כדי להראות לכם, אף על פי שלא הכנתי את זה לפני הפרק. הנה, זה המעגל, ואני יכולה להקריא מתוכו. המכור להימנעות נמשך להזדקקות ולפגיעות של המכור לאהבה. המכור להימנעות יוצר קשר עם המכור לאהבה באמצעות פיתוי, ומרגיש התרוממות רוח בשל ההערצה של המכור לאהבה.

אחר כך המכור להימנעות מרגיש נסחט ונשלט בידי הצרכים של המכור לאהבה. הוא נוטש את מערכת היחסים ועובר להתמכרות אחרת כדי להקל את הפחד שבהיותו נשלט, ובהחלט היו שם מאפיינים כאלה. ואז הוא חוזר על המחזור כולו וחוזר למערכת היחסים מתוך פחד נטישה או אשמה. היינו כלואים בתוך הלופ הזה.

לקיחת אחריות ושחרור האשמה

אמרתי בתחילת הפרק שהיה לי חשוב מאוד לא להיות בהאשמה, אלא להיות בתוך לקיחת אחריות. זה בוודאי לא מסיר את האחריות גם מהצד השני, אבל היה לי חשוב לראות גם איך אני יצרתי את הסיטואציות שהיינו בהן. הספר מציע לזהות את הדפוסים האלה בתוכנו ובמערכות היחסים שלנו, ולזהות את המניפולציות שאנחנו עושים עם אנשים אחרים כדי לקבל מהם אהבה ואיך להשתחרר מהדבר הזה.

כמו תלמידה טובה, ישבתי ועשיתי את כל התרגילים ואת כל הדברים שהיא מציעה בספר. לימדתי את עצמי לזהות את הדפוסים האלה ואיך לבחור בהתנהגויות חלופיות. היו לנו מדיטציות של הילדה הפנימית, הפודקאסט של Inner Child Podcast, שקיבלתי ממנו הרבה כלים, המעגלים של סוראן והעבודה שלי על לבדיות. היה גם הספר "התמכרות לאהבה", שנתן לי שיקופים והרבה מאוד כלים להכיר את ההתנהגות שלי.

אז איפה הדרך עברה? קודם כול, היא עברה בלתת שם למה שקרה, עבר והתחולל בחיים שלי. אחר כך היא עברה דרך שחרור האשמה, גם מעצמי וגם ממנו. בשלב מאוד מוקדם בחרתי לא להיות בהאשמה. זה לא אומר שאני לא כועסת, וזה לא אומר שסלחתי.

זה אומר שאני מבקשת מאוד לשחרר את הכעס, ואני מבקשת מאוד לסלוח. אני לא כופה את זה על עצמי, ואני גם לא - אם אתם מכירים אותי, אתם יודעים שאני ממש לא חסידה של חיוביות מזויפת. החיים הם מה שהם. וואלה, כעסתי נורא.

המיינד שלי כל הזמן היה בהאשמה, ובו בזמן הייתה לי כל הזמן התכווננות לסלוח: לסלוח לו, לסלוח לי, לסלוח על הסיטואציה. מההתחלה, גם כשהייתי בשיא הבלבלה, לא הסכמתי להעניש את עצמי בכך שאהיה בהאשמה כלפי אדם אחר. כשאנחנו בהאשמה, אנחנו הופכים את עצמנו לקורבנות. לא רוצה.

לא רציתי את זה. כל הזמן, גם אם לא סלחתי, רציתי לסלוח. לקחתי אחריות מלאה על חיי והתמודדתי עם הלבדות ועם פחד הנטישה, תוך התבוננות בהם ממש מקרוב. חוויתי את כל האיכסה הרגשית שזה מעלה, הסתכלתי לה בעיניים ובכיתי אותה בדמעות אמיתיות, עד שהיא התנקתה מהמערכת.

כל החיים ניסיתי לברוח מהלבדות, מפחד הנטישה ומההשלכות שלהם, אבל הם מצאו אותי וניהלו לי את החיים. אז הסתכלתי להם בעיניים. האם אני היום נקייה לחלוטין מחרדת נטישה ומפחד מלבדות? אני לא יודעת אם אי פעם אפשר לנקות את הדברים האלה מתוך המערכת שלנו, כי הם יושבים בתוך התכנות ההישרדותי.

בו בזמן, הם כבר לא מנהלים אותי. גם אם הם עולים, אני יודעת לשייך אותם ולבחור בפעולות שמיטיבות עם החיים שלי, גם אם הן מכאיבות לי. הכול בסדר. אני מסוגלת היום לחוות את כל הקשת הרגשית ולהמשיך בחיי.

כשהפסקתי לחפש זוגיות

משהו מאוד מעניין קרה תוך כדי התהליך הזה. כשבחרתי להתמקד בניקוי ובריפוי שלי, ובכלל לא הייתי מעוניינת במערכות יחסים רומנטיות, התחילו להגיע לחיי גברים נהדרים. הם פשוט הגיעו. לא נכנסתי אפילו לרגע לאפליקציות ולא חיפשתי שום דבר.

מעצם השינוי באנרגיה שלי, שהוצאתי לעולם, התחילו להגיע לחיי גברים מדהימים. תקשיבו, זה פשוט היה מדהים. ממש צחקתי מול הדבר הזה, כי כל החיים השתוקקתי כל כך לזוגיות ולגבר מדהים, אבל משכתי לחיי, אחד אחרי השני, בחורים מבולבלים ומפוחדים, שלא היו סגורים על עצמם ופחדו מאינטימיות - כמובן, הם שיקפו את המצב שאני הייתי בו אז.

וכשכבר לא חיפשתי, לא הייתי צריכה ולא הייתי זקוקה, זה התחיל להגיע אליי. כשאני אומרת "גברים נהדרים", אני מתכוונת לגברים מדהימים, מוערכים, מחזרים וכנים. יכולתי לשוחח איתם בכנות רבה, אף על פי שלא הייתי אז במקום שבו רציתי זוגיות. הכול היה על השולחן, והכול היה כל כך קל, מתוק ונחמד.

פתאום למדתי והבנתי איזה יחס אני ראויה לקבל מגברים בחיים שלי. ראויה. התחלתי לכבד את עצמי, לאהוב את עצמי ולראות את הערך שלי, וזה בדיוק מה שהגיע אליי: גברים שראו את זה גם, ובאו בלב פתוח ובמוכנות להעניק.

הקשר עם יותם

וככה הגיע לחיי יותם. כשפגשתי אותו, לא היה את הפיצוץ הרגשי המטורף שאני רגילה אליו כשאני פוגשת גבר שאני מעוניינת בזוגיות איתו. הייתה נחת. בפעם הראשונה שראיתי את יותם, בנסיבות חברתיות, הוא נכנס לחדר ואני לא הכרתי אותו. היה לי רגע שבו כל מה שמסביב נצבע באפור ורק הוא נשאר בצבע.

זה היה חמוד ונחמד, ולא נתתי לזה יותר מדי חשיבות. אני בן אדם עם תקשורת מאוד פתוחה, שמאפשרת לי לקבל ידע שלא בא ממידע, והבנתי שיש פה משהו מעניין - אולי יש לנו קשר מגלגולים קודמים. הכול היה מאוד בנחת: גישה דרך חברים פה, גישה דרך חברים שם. זה לקח הרבה זמן, ובכלל לא היה ברור לאן זה הולך.

אפילו חשבתי שאולי אנחנו מכוונים לחברות. נבנתה בינינו אינטימיות חברית וידידותית, ואפילו בפעם הראשונה שהיינו במה שאני יכולה היום לכנות דייט, לא היה בינינו שום מגע - רק שיחה נעימה וקלילה. הקשר נבנה לאורך זמן, ויותם חיזר אחריי בנועם, בעדינות וברכות.

הייתי חופשייה לבחור, כי היה לי חשוב להישאר נאמנה קודם כול לעצמי. כבר לא הייתי בהזדקקות ולא הייתי בפחד, ועם הזמן נבנתה בינינו אהבה מאוד גדולה. התקשורת שלנו מבוססת על כנות רדיקלית. וחבר'ה, כשאני אומרת כנות רדיקלית, אני מתכוונת לכנות רדיקלית: אין הסתרות, אין לחפף, אין להחליק פינות ואין שקרים לבנים.

כנות וחופש בתוך זוגיות

הכנות הרדיקלית בינינו מאפשרת לנו להעלות הכול על השולחן ולנקות גם את השיט הזה. כשאנשים רואים אותי ואת יותם - אנחנו כבר שנה וחצי ביחד, מאוד מתוקים וקרובים - הם הרבה פעמים בטוחים שאצלנו הכול תמיד מושלם. זה לא ככה, כי דברים קורים בחיים. העניין הוא שאנחנו מתקשרים את עצמנו.

הכנות נמצאת תמיד בשלב הראשון, וזה מתאפשר כי אין איום ואין פחד. אני לא צריכה לרצות את יותם כדי שהוא יישאר איתי. כל אחד מאיתנו בא כאדם שלם; גם יותם עבר עליו, וואו. אולי יום אחד יותם ירצה להיות אורח בפודקאסט ולספר על המסע שלו, אבל כל אחד מאיתנו עבר דרך הביצה וצמח לו פרח לוטוס משלו.

כשכל אחד מאיתנו מגיע שלם לתוך הזוגיות, אנחנו יכולים להיות שותפים. אף אחד לא זקוק לכך שהאחר ישלים בו חורים; כל אחד שלם, ואנחנו יכולים להתלוות זה לזה. זה מאפשר לנו חופש בתוך הזוגיות שלנו: חופש להיות בכל מצב שהוא, וחופש לתקשר כל דבר. האהבה מאוד גדולה, עצומה וכנה, ועכשיו אנחנו גם בונים את הזוגיות, את מערכת היחסים ואת כל הדברים שנלווים אליה.

זוגיות שהופכת לשותפות לחיים כוללת עוד דברים מעבר לאהבה, נכון? יש שיחות על כסף, על כלכלה ועל ילדים. אני, למשל, לא מביאה ילדים לעולם, ויותם רואה בזה רעיון חדש בחיים שלו. אנחנו מדברים על זה כל הזמן, ומשאירים את זה על השולחן - איפה זה פוגש אותו ואיפה זה פוגש אותי. אלה לא השיחות הכי פשוטות, ושיחות על כסף יכולות להיות מאוד מאיימות.

אנחנו מביאים הכול אל השולחן, וזה מתאפשר כי הסכמתי - וגם הוא הסכים, בנפרד - לפגוש את המקומות הכי אפלים שלנו, להגיד להם שלום, "ברוכים הבאים, אתם חלק ממה שיש", ולהיות שלמים מאוד עם הלבדות שלנו. כשאנחנו שלמים עם עצמנו, אין יותר תלות, ואז יכולה להיות אהבה אמיתית. אני חושבת שעל זה מדברים כשמדברים על אהבה שאינה תלויה בדבר.

אנשים תמיד ישתנו, ולפעמים הם יפגעו בנו או יעשו דברים שלא מוצאים חן בעינינו. אבל כל עוד הפנימיות שלנו חזקה מספיק, זה לא ישבור אותנו. אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד. חייתי מספיק שנים ועברתי מספיק דברים כדי לדעת שהחיים דינמיים ודברים משתנים כל הזמן, אבל ברגע זה ממש - וואו, כמה אני מאושרת וגאה בזוגיות שאני נמצאת בה, וגאה בעצמי על הדרך שעברתי כדי להגיע אליה.

אנחנו שנה וחצי ביחד ולא רבנו אפילו פעם אחת. אחת. אין מה לריב כשאפשר לדבר, כי התקשורת שלנו מאפשרת לנו לדבר על הדברים הכי נעימים והכי לא נעימים, לנשום, להקשיב ולשחרר. אין ריבים, יש שיח, יש דיבור ויש בנייה משותפת. גם האגו יכול לצאת מהתמונה, כי אין לנו על מה להגן.

לסיום

זה היה המסע שלי. אני מקווה שלקחתם מכאן דברים שדיברו אליכם, ואני בטוחה שהיו גם דברים שפחות דיברו אליכם. אני מקווה שאולי דיברתי קצת פחות לאט, כי מסתבר שדיברתי מאוד לאט בפרקים הקודמים. זה הוולוג - נופלת וקמה, וולוג אופטימי.

אני אמשיך לספר לכם על החיים שלי. אני מספרת ועושה את הפרקים האלה מתוך השראה, ולא בצורה מתוכננת. אני מאוד אשמח לשמוע מכם בתגובות איך היה, מה תיקחו מכאן ומה עוד תרצו לשמוע ממני בפרקים הבאים. תודה רבה רבה שהייתם איתי.

אני אלינה גרינשפון, מורה לחיים טובים יותר, באה מעולם היוגה והרוחניות, ואני אוהבת אתכם מאוד מאוד מאוד מאוד. אני מאחלת ומייחלת שתאהבו את עצמכם עד הסוף.

עד כאן עוד פרק אישי ב"שיחות על יוגה". המסע הזה, מחרדת נטישה ומלבדות לזוגיות שמבוססת על כנות ואהבה אמיתית, הוא מסע שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים לעבור. העבודה עם הילדה הפנימית וההבנה של הדפוסים שניהלו אותי הן שאפשרו לי להגיע לשקט שאני חווה היום.

ואל תטעו, זה לא מושלם ואני בוודאי אינני מושלמת, אבל זה שלם. אני מודה לכם על כך שאתם מבקשים ממני להמשיך ולשתף את התכנים האלה. הידיעה שהדיבור והשיח על מה שעברתי עוזרים לאנשים למצוא את הדרך שלהם היא בעלת משמעות מדהימה עבורי.

ואם הפרק הזה נגע בכם, אל תחששו להסתכל לשיט שלכם בעיניים, כי שם בדיוק מתחילה הלמידה האמיתית. בפרק הבא מחכה לנו שיחה עם נעמה הנגבי.

מורה ליוגה טנטרה ומייסדת טנטרה מרגה, טנטרה מסורתית כדרך רוחנית. אנחנו ניגע במסע המרתק שלה בדרך היוגה, שאליה נחשפה עוד מבטן, עם אמה היוגית. הדרך שלה כללה מגורים באשרם במזרח במשך שנים רבות, ונגיעה בנבכי היוגה הטנטרית ובקשר שלה, או בהיעדר הקשר שלה, למיניות.

תודה והמשך האזנה

תודה שהייתם איתי היום. אתם מוזמנות ומוזמנים לכתוב לי תובנות, הערות ובקשות באינסטגרם שלי, יוגאלינה_יוגה, או בכל פלטפורמה אחרת. חפשו יוגאלינה עם א' בגוגל. וכמובן, זכרו לעקוב אחרי הפודקאסט כדי שלא תפספסו אף פרק.

אני אלינה גרינשפון יעקב מיוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה. מאחלת לכם שקט בין גלי ההכרה.

שיחות על יוגה - הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב, יוגה שקטה לראש עמוס.

לכל פרקי הפודקאסט