שיחות על יוגה · פרק סולו

למה נשים חזקות מתמוטטות - ואיך יוצאים מזה

הייתי אישה עסוקה מאוד. עמוסה עד הקצה, מחזיקה את כולם - את העבודה, את האנשים, את הציפיות - ותמיד שמה את עצמי אחרונה. עבדתי המון, ישנתי מעט, ומילאתי את עצמי בקפה וברעש.

ואז הכול קרס. התמוטטות עצבים, חרדות, דיכאון. ובתוך השבר הזה הבנתי משהו שהיה לי קשה להודות בו: שאני חיה חיים שהם לא באמת שלי.

בפרק הזה אני מספרת איך זה קרה, איך יצאתי מזה, ולמה דווקא היוגה השקטה, זו שלא התאימה לי בכלל, היא זו ששינתה אותי.

על מה אני מדברת בפרק

  • איך הישגיות ושליטה מחזיקות אותנו, עד שהן כבר לא מחזיקות.
  • הלילה שבו נפתחה לי "הדלת" - והתקפי החרדה שבאו אחריו.
  • לבקש עזרה מחברות, ממטפל, ולהודות שאני לא יכולה להחזיק את עצמי לבד.
  • למה "לחזור לעצמי" לא הספיק, והרגע בבר שבו הכול נהיה אפור.
  • השאלה ששינתה לי את המסלול: "אני עדיין רוצה את מה שאני עושה?"
  • משל החמור, ולמה כל עוד חיים לפי מבט חיצוני, תמיד סובלים.
  • למה אי אפשר למצוא שקט מתוך עוד רעש.

כמה משפטים מהפרק

"זה היה אחד הדברים הכי אמיצים שעשיתי בחיים שלי, זה קודם כל להודות בפני עצמי שאני חיה חיים שכבר לא מתאימים לי."

- אלינה גרינשפון יעקב, על האומץ לשנות מסלול בחיים

"דווקא היוגה האיטית, דווקא היוגה המאוד קשובה אל הגוף, דווקא היוגה מבוססת נשימה, מעברים ומדיטציה, היא שתעזור לי להשתנות."

- אלינה גרינשפון יעקב, על היוגה האיטית כדרך להשתנות

"אני יודעת שהיוגה לא תיקנה אותי, היא לימדה אותי להיות עם עצמי, להתבונן, לבחור ולהמשיך לצעוד גם כשאני לא יודעת בדיוק לאן."

- אלינה גרינשפון יעקב, על מה שהיוגה לימדה אותה

"ומבחינתי היוגה היא דרך החיים שלי, וכשצועדים בדרך, לפעמים יש יבלות ברגליים וצריך לנוח."

- אלינה גרינשפון יעקב, על התמדה בדרך היוגה לאורך זמן

אם הנושא קרוב אליכם, כתבתי גם על למה נשים חזקות מסתדרות לבד, ואיך לומדים להישען. ואת הסיפור על שקטי מאי, המורה שלי, אפשר לשמוע בשני הפרקים איתה בעמוד הפודקאסט.

תמלול הפרק

לקריאת התמלול המלא

התמלול נערך קלות לקריאה.

פתיחה

שלום לכולם, וברוכים וברוכות הבאים ל"שיחות על יוגה". אני כל כך שמחה שחזרתם, ואם זו הפעם הראשונה שלכם כאן - כיף שבאתם. אני אלינה גרינשפון יעקב, יוגאלינה, מורה בכירה להאטה ראג'ה יוגה, והיום אני הולכת לספר לכם איך הדרך שלי עם היוגה התחילה.

לא הגעתי ליוגה מתוך סקרנות. הגעתי אליה במקרה, בחדר הכושר, ואז הגעתי אליה בכוונה, מרגע בחיים שלי שבו הכול קרס. עברתי התמוטטות עצבים, חרדות ודיכאון, ובתוך השבר הזה הבנתי משהו שהיה לי קשה להודות בו: שאני חיה חיים שזרים לי, חיים שהם לא באמת שלי.

משם יצאתי למסע - לגלות מה השלב הבא, מי אני ולאן אני הולכת. זה היה מאוד אמיתי, וזה היה מאוד מפחיד. בפרק הזה אני משתפת אתכם איך התחלתי בחדר כושר, ואיך מכל המקומות סיימתי במדיטציה. איך השתניתי בדרך היוגה, ואיך אני עדיין ממשיכה להשתנות. כי מבחינתי ליוגה אין קו סיום. זה מסע לכל החיים. בואו נצלול פנימה.

הייתי צריכה להתמוטט כדי להגיע ליוגה

הייתי צריכה לעבור התמוטטות עצבים כדי להגיע ליוגה. אבל כזאת אמיתית, כזאת שחשבתי שנשבר לי משהו במוח, שאני בחיים לא אצליח לחזור לתפקד. מבן אדם עם שליטה מאוד גדולה, אולי גדולה מדי, בכל היבט בחיים שלי, הפכתי לבן אדם שלא מסוגל להחזיק את עצמו.

וזה קרה כל כך מהר, ובעוצמה כל כך גדולה, שפחדתי פחד אמיתי שהשבר הזה גדול מכדי לחזור ממנו. אמרתי על עצמי שהשתגעתי. חשבתי שאצטרך טיפול פסיכיאטרי כדי לצאת מזה. ולא היו לי לא האמצעים, לא המונחים, ובאותו רגע גם לא האנשים שיעזרו לי להבין איך להתמודד עם זה.

אבל אולי התחלתי קצת מהאמצע. שווה לקחת כמה צעדים אחורה.

גיל 14: החלטתי להיות עיתונאית

אני חושבת שכדאי להתחיל מרגע בגיל 14, שבו החלטתי שאני הולכת להיות עיתונאית. וכשאני מחליטה משהו, אני עושה אותו. או לפחות זה היה נכון אז.

רגע, אני אזוז קצת, כי אני רואה שאני לא באמצע. וזה גם יסביר לכם קצת איך המיינד שלי עובד: מיינד שחייב שהדברים יהיו מאוד מסודרים, ואם הם לא מסודרים - הוא לא נח.

אז מגיל 14 התחלתי לתכנן את זה, כי תכננתי את העתיד שלי לפרטי פרטים. הצטרפתי לעיתונים של בית הספר, כתבתי וערכתי, גם בעיתון של התנועה. וכשהגיע הזמן להתגייס, ניסיתי להתקבל ל"במחנה", העיתון של חיילי צה"ל.

תהליך המיון היה מאוד קפדני, עם הרבה שלבים, והיה ממש קשה להתקבל. במיוחד למישהי כמוני, שלא היו לה שום קשרים, והייתה צריכה להסתמך רק על הכישרון והעבודה הקשה שלה. זה משהו שליווה אותי כל החיים, כמישהי שעלתה לישראל בגיל חמש. למשפחה שלי לא היו לא אמצעים ולא קשרים, וכל דבר ידעתי שאני חייבת להשיג בעצמי.

עבדתי מאוד מאוד קשה כדי להתקבל, והתקבלתי. התקבלתי להיות כתבת צבאית. התגייסתי עוד לפני שמלאו לי 18, וההורים שלי היו צריכים לבוא ולחתום. לא היה מאושר ממני. הרגשתי שהגעתי להישג הכי גדול של החיים שלי.

הפעם הראשונה שעבודה קשה לא הספיקה

כשהגעתי לקורס אחרי הטירונות, הסתבר שלא כולנו הולכים להיות כתבים של "במחנה". עדיין ממיינים אותנו. חלק לא יעברו את הקורס, חלק ימשיכו לעיתונים קטנים יותר של הצבא. התחרות לא הפסיקה.

היום אני יכולה להגיד את זה מנקודת מבט של אישה מבוגרת, אבל אני חושבת שגם אז ידעתי: אני משגשגת מתחרות. אני אוהבת להוכיח את עצמי, אני אוהבת את הדחיפה הזאת. ועד אותו שלב זה גם מאוד השתלם לי. כמעט כל דבר שרציתי, הצלחתי בסוף להשיג.

ושם, בקורס הזה, נתקלתי אולי בפעם הראשונה בחיים שלי במקום שבו עבדתי מאוד קשה, עשיתי כל מה שצריך - ולא השגתי מה שרציתי. לא קיבלתי את התפקיד. אני זוכרת שמאוד כעסתי. כי מה זה הדבר הזה? אני רגילה שאם עובדים קשה, מגיעים לאן שרוצים.

בתור בן אדם מאוד הישגי, מוכוון תוצאה, זה היה הכוח שהניע אותי. ושם, בצבא, משהו התחיל להתערער בתוך המבנה שבניתי לעצמי. בתוך ארמון הנייר הזה. כי לא משנה כמה קשה עבדתי, כמה חכמה וכמה מוצלחת הייתי - הדברים לא הסתדרו כמו שרציתי. זה היה מאוד קשה לקבל.

שם גם התחלתי להתמודד עם המיגרנות שמלוות אותי מאז. ההתקפים היו מאוד קשים בהתחלה. כשעוברים דברים קשים בפעם השנייה, המערכת כבר מכירה. אבל המערכת שלי לא הייתה רגילה לזה. לא הייתי ילדה מפונקת, ממש ההפך. אבל דווקא בגלל שידעתי לעבוד קשה, העולם שלי התערער, כי הבנתי שלא תמיד מה שאעשה יביא לתוצאה שאני רוצה.

ועדיין, צורת החשיבה לא השתנתה. עדיין עבדתי מאוד קשה, עדיין היה לי מסלול מובנה, ועדיין מאוד רציתי להיות עיתונאית.

עורכת חדשות, שש כוסות קפה ביום

בסוף השירות התקבלתי לעבוד באחד העיתונים הגדולים בישראל. זה היה הישג גדול, כי עוד הייתי במדים, וכבר התחלתי להיות עורכת. זה התאים מאוד להישגיות שלי, לרצון להיות הכי טובה, הכי מיוחדת, הכי ראשונה. הייתי הכי צעירה במערכת, אחת מדוברות הרוסית הבודדות שם, וזה היה מאוד מחמיא.

שנה אחרי השחרור התחלתי גם תואר. ואורח החיים שלי נראה ככה: לימודים בבוקר, שעה-שעתיים בחדר כושר - אז גיליתי את העולם הנפלא של הרמת משקולות, שמאוד אהבתי - ואז, עם הפסקה או בלי, לעבודה בערב, עד בערך חצות. לפעמים עוד יציאה לבלות, כי צריך לפרוק איפשהו את כל העבודה הקשה הזאת. לישון קצת, וחוזר חלילה. הייתי שותה שש כוסות קפה שחור ביום.

אז גם גיליתי את הקנאביס, שהפך לחבר מאוד קרוב. זו הייתה ההתחלה של התקופה שבה דיברו עליו כצמח רפואי, היו הפגנות, ואני הרגשתי שגיליתי משהו טוב. כי זה היה מרחב שבו היה בטוח לי לשחרר את השליטה הגדולה כל כך, שהייתי צריכה להחזיק כל הזמן.

החיים שלי היו מוטרפים, והייתי מתבדחת ואומרת שבסוף אסיים בבית משוגעים. אני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט, אבל ככה אמרתי על עצמי. כבר אז חלק בי הבין שזה לא תקין. לא תקין לעבוד כל כך קשה, לישון כל כך מעט, ולמלא את עצמי בכל כך הרבה קפה ובהורמונים הממריצים של האימונים.

הלילה שבו הדלת נפתחה

בתקופת המבחנים של השנה השנייה, ביום שסיימתי את המבחן האחרון, הלכנו לחגוג במסיבת צהריים. היה אז אופנתי בקרב סטודנטים להסניף ריטלין. אני לא מדברת על מי שצריך ריטלין ולוקח אותו כדי ללמוד, ולא באה לפתוח את הדיון הזה. אני מדברת על שימוש בו כתחליף לממריצים אחרים.

ועשינו את זה, ושתינו אלכוהול, וערבבנו הכול במסיבה שנמשכה ונמשכה ממקום למקום, עד שבערך באחת-שתיים לפנות בוקר הציעו לי אקסטזי, משהו שלא ניסיתי אף פעם. וכשלקחתי אותו, חטפתי את התקף החרדה הראשון בחיים שלי.

זה היה אחד הדברים הכי מפחידים שעברתי. הייתי במועדון, הרבה רעש, מוזיקת טראנס שתמיד הלחיצה את מערכת העצבים שלי, ועוד הכדור, ועוד העובדה שמעולם לא היה לי התקף חרדה. היה בי פחד עצום, חשבתי שזה נתקע ושזה לתמיד. אחרי זמן מה הצלחתי להגיד את זה לחברה שלי, שלקחה אותי החוצה. ישבנו ברכב, והבנתי שגם אחרי שנרגעתי אני לא מסוגלת לחזור פנימה, ונסענו אליי הביתה.

מאותו רגע משהו נפתח בהכרה שלי. דלת שהשקעתי את כל האנרגיה שלי בלהחזיק סגורה נפתחה לרווחה. וכל מה שזרקתי לחדר האטום הזה במשך כל השנים התחיל להישפך החוצה ולהציף אותי, ולהציף, ולהציף.

התקפי החרדה גדלו בעוצמה ובמשך שלהם, ולצידם התחלתי לפתח תסמינים של דיכאון. היו ימים שלא יכולתי לצאת מהחדר. הייתי צריכה לשכב עם הדלת נעולה, הפנים צמודות לקיר, מכוסה בשמיכה, כי רק ככה הרגשתי בטוחה. התקשיתי לדבר עם גברים, בעיקר כאלה שלא הכרתי - משהו בהם היה מאוד מאיים עבורי.

מה שכן הצלחתי לעשות היה כל מה שקשור לתפקוד. החלק הזה היה כל כך מאולף אצלי: הולכים לעבודה, הולכים ללימודים. אבל הכול היה על אוטומט, גוף ריק.

כשהייתי צריכה להציג סמינריון מול הכיתה, אמרתי למנחה שאני לא מסוגלת לדבר מול הכיתה. זה היה כל כך שונה מכל מה שידעתי על עצמי. אני אוהבת קהל, אוהבת לעמוד על במה ולהציג, אף פעם לא היה לי פחד קהל. אבל לא הייתי מסוגלת.

לבקש עזרה

למזלי, הצלחתי לבקש עזרה. פניתי לחברות שלי ואמרתי להן: אני עוברת את זה, ואני לא יכולה עכשיו להחזיק את עצמי. תעזרו לי. תחזיקו אותי. והן התקשרו לשאול מה שלומי, הוציאו אותי מהבית ועזרו לי עם הלימודים. ובסוף הן גם עזרו לי להבין שאני צריכה עזרה מקצועית.

חשבתי שקרה לי משהו פסיכיאטרי, אז הראשון שפניתי אליו היה פסיכיאטר. הוא שמע אותי, והדבר הראשון שעשה היה לכתוב לי מרשם לתרופות. ואני הולכת עם המרשם הזה וחושבת לעצמי: לא יכול להיות שאני ישר צריכה תרופות. עוד לא ניסיתי דברים אחרים. החלטתי קודם לנסות לדבר עם מישהו.

הגעתי לפסיכולוג. הוא היה מאוד חמוד, ממש הכיל אותי וראה אותי. הוא ראה שאני במצב מאוד קשה, והיה מאוד זמין ונוכח בשבילי. ובהתמדה, בדרך איתו, הצלחתי לאט, לאט, לאט לצאת מהבור הזה.

אני לא מסתירה שמדי פעם נעזרתי גם בתרופות. כי לא תמיד היו לי האמצעים, ובטח לא הידע, איך להתמודד עם זה, ולפעמים ההתקפים היו כל כך עוצמתיים שהייתי חייבת. הטיפוס החוצה מהבור נראה לי בלתי אפשרי, ועדיין עשיתי אותו. ואני מאוד גאה בעצמי על זה. גאה שגם מתוך אחת החשכות הכי גדולות שחוויתי, אמרתי: לא. אני אצא מזה.

חזרתי לעצמי - והכול היה אפור

שלב אחרי שלב טיפסתי החוצה. התקפי החרדה פחתו, תסמיני הדיכאון נעלמו. חזרתי לתפקד, לדבר עם גברים, לצאת, להיות בחברה. ולא שיניתי שום דבר בחיים שלי. כלום. המשכתי לעבוד בקדחתנות, ללכת לחדר כושר, ללמוד. חזרתי לאותו קצב.

אמרתי לעצמי: אוקיי, חזרתי לעצמי. כל מה שרציתי היה לחזור לעצמי המוצלחת הזאת - הלומדת, העובדת, ההתגלמות של ההצטיינות שתמיד דמיינתי לעצמי. בדיוק לאותן פעולות שקדמו להתקפים, שקדמו להתמוטטות. או לשחיקה, ה-burn out, אם קוראים לזה באנגלית.

ואני זוכרת את עצמי יושבת עם חברים בבר. מישהו אמר משהו מצחיק, וצחקתי. וקלטתי שאני צוחקת החוצה, אבל יש כאילו מסך, ואני מסתכלת והכול אפור. לא ראיתי את הצבעים. צחקתי, ולא הרגשתי את הצחוק. הייתי בעולם, הגוף שלי עשה דברים, אבל לא הייתי מחוברת לכלום. זה היה ריק, חסר כל משמעות.

ואז הבנתי שהמסע שלי לא נגמר. שזה שחזרתי לעצמי - לא מספיק. אז עוד לא הבנתי שהעצמי שניסיתי לחזור אליה היא כבר לא מי שרציתי להיות, ולא החיים שרציתי לחיות.

"את צוחקת עליי עם הנשימות, נכון?"

בחיפושים אחרי עזרה הגעתי למטפלת שעבדה בשיטת סאטיה. אם אתם לא מכירים, שווה לחפש - שיטה נפלאה שעובדת גם עם הגוף וגם עם ההכרה.

בפעם הראשונה היא נראתה לי כמו הזיה מוחלטת. באתי מהעולם הכי קונפורמיסטי שיש. הייתי אתאיסטית לוחמנית. הכול בחיים שלי היה מתוכנן וברור, אמיתות של שחור ולבן. ובאתי אליה, והיא הייתה כזאת רכה, ואמרה לי לשים לב לגוף ולנשימה. חזרתי הביתה ואמרתי: מה זאת ההזיה הזאת? על מי נפלתי?

אבל היא הכילה אותי. ובגלל שאני עקשנית, ופעם אחת זה לא מספיק, באתי שוב. ושאלתי אותה ישירות: תגידי, העניין הזה של הנשימות - את צוחקת עליי, נכון? היה לה הרבה מאוד סבלנות לחוסר האמון שלי. היא ענתה על כל השאלות, והמשכנו לעבוד.

ובפעם הראשונה בחיים שלי, היא הציעה לי לשאול את עצמי: אני עדיין רוצה את מה שאני עושה?

אני מזכירה לכם שאת ההחלטה להיות עיתונאית קיבלתי בגיל 14. זה כבר היה עשור אחר כך. כבר הייתי אישה צעירה שעברה כל כך הרבה. אם לא הקשבתם לפרק שלי על גל, שבו אני מספרת איך איבדתי את אהובי הראשון בתאונה בצבא, אני ממליצה להאזין. הייתי בן אדם כל כך אחר, ועדיין התמדתי בהחלטה שקיבלתי כנערה. כי עבדתי כל כך קשה כדי להגיע לנקודה הזאת - אז איך אפשר לוותר?

כבר הייתי לקראת סוף התואר הראשון, ורציתי ללכת לתואר שני, כי זה מה שעושים. הייתה לי קריירה, רציתי להרוויח כסף. והפחד לוותר על המקום שלי בתור עורכת חדשות, בתור האישה המצליחה הזאת, היה פחד מצמית. בכלל לא ידעתי שיש בי את הפחד הזה, כי לא היה לי מושג שאפשר אחרת.

כשהיא שאלה את השאלות האלה, זה נראה לי מטורף. אם עבדתי כל כך קשה כדי להגיע לכאן, אני לא יכולה לשנות. זו לא הייתה אופציה. ופתאום נפתחו לי אופציות. הבנתי שזה לא רק או-או. יש מגוון של אפשרויות, מגוון של צבעים, מגוון של דרכים.

להתפטר ולטוס להודו

הבנתי שאני כבר לא רוצה לעבוד כעורכת חדשות, בטח לא איפה שעבדתי. שאני רוצה לשנות מסלול. וזו הייתה הבנה מאוד מפחידה, כי אף פעם לא חשבתי על האפשרות לעשות משהו אחר, והערך העצמי שלי נמדד כל כך בהישגים המקצועיים שלי.

זה היה אחד הדברים הכי אמיצים שעשיתי בחיים: קודם כל להודות בפני עצמי שאני חיה חיים שכבר לא מתאימים לי. ועוד יותר אמיץ - להתחיל לעשות עם זה משהו.

ומה שהחלטתי היה להתפטר ולטוס להודו. היום, כשאתם מכירים אותי כמורה ליוגה, זה נשמע סופר לגיטימי, נכון? הודו, יוגה. אבל לאלינה שהייתי אז, זו הייתה האנטיתזה הכי גדולה לאופי שלי. הודו נראתה לי מקום מלוכלך ורועש, שאני לא מתאימה לו ולא מסוגלת להתמודד איתו. ואני חושבת שבאותו רגע, מה שהייתי צריכה זה בדיוק לעשות את הדבר הכי הפוך לאופי שלי.

אני זוכרת שעוד ניסיתי לתת לבוס שלי דרך מילוט. חודשיים לפני שהתפטרתי באתי אליו ואמרתי: לא קיבלתי העלאה מאז שהתחלתי, ואני מבקשת אותה לא בפעם הראשונה. אם לא אקבל, אני מתפטרת בעוד חודשיים. הרי ידעתי שהוא לא ייתן. אבל משהו בי עוד ניסה להיאחז בחיים האלה, למצוא כל תירוץ לא להשתנות. כי כולם רוצים להשתנות, אבל אף אחד לא באמת מוכן לשנות את עצמו, נכון?

הוא כמובן לא נתן לי את ההעלאה, ואני התפטרתי. היה לי כרטיס להודו, וסיפרתי להורים שלי, והם חשבו שיצאתי מדעתי. בשבילי, לעשות משהו כל כך נוגד את תפיסת העולם שלהם - אין לי מילים לתאר מה זה היה. ביליתי כל כך הרבה שנים בניסיון להרשים אותם ולזכות בהערכה שלהם. אבל זה נושא לשיחה אחרת.

הודו: הפעם הראשונה שפשוט הייתי

אני חושבת שהיופי בהודו, לפחות ככה אני רואה את זה, הוא לא משהו בהודו עצמה. יש גם הרבה ביקורת להגיד עליה. מה שקורה שם הוא המרחק שהיא מאפשרת מהחיים היומיומיים.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שפשוט יכולתי להיות. לא הייתי צריכה להרוויח כסף, כי כבר חסכתי. לא הייתי צריכה לתכנן, כי אף אחד לא חיכה לי ולא היה לי לו"ז. לא הייתי צריכה להתעסק בקטנות של היומיום. כל מה שיכולתי זה להיות אני, ואף אחד שם לא הכיר אותי. ולא ידעתי בכלל מה זה "אני". החליפה הישנה כבר לא התאימה, ולא ידעתי מה החליפה החדשה.

מיוגה של חדר כושר ליוגה כתורת חיים

באותו זמן כבר תרגלתי יוגה בחדר הכושר. רציתי לפתח גמישות בשביל המשקולות, ויוגה בשבילי הייתה אימון. הייתי מורידה את החולצה כדי שיראו את הקוביות, ועושים תנוחה, תנוחה, תנוחה. יוצאת מזיעה, מאושרת, מרגישה גמישה וחזקה, מרגישה שעשיתי יוגה. לא ידעתי שיש משהו אחר.

אז בהודו חיפשתי יוגה ויניאסה, כי זה מה שהכרתי. והגעתי למורה שאצלו התחלתי ללמוד שליוגה יש היסטוריה, יש לה פילוסופיה מעשית, היא תורת חיים. גיליתי שיוגה היא לא אימון כושר, ושמה שעשיתי בחדר הכושר היה וריאציה חיוורת ומדוללת שלה.

למדתי לנשום ביוגה, לשבת בשקט ביוגה. למדתי שיוגה היא אמצעי להרגיע את ההכרה. ושם נתקלתי לראשונה במושג "מיינד" כמו שמשתמשים בו ביוגה. לא הייתה לי שום הבחנה כזאת. היה "אני". לא הבחנתי ביני לבין הגוף שלי, ביני לבין ההכרה שלי. הכול היה מקשה אחת.

המשל על החמור

היה שם גם דוקטור ליוגה - בהודו באמת לומדים דוקטורט ביוגה - שבחן אותי וראה שצ'אקרת הלב שלי סגורה. הוא סיפר לי משל.

אבא ובן הולכים עם החמור שלהם, והאבא נותן לבן לרכוב. עובר אורח אומר: מה זה חוסר הכבוד הזה? תן לאבא שלך לרכוב. אז הם מתחלפים, והאבא רוכב. עובר אורח אחר אומר: אתה מתעלל בבן שלך, איך אתה על החמור והוא הולך? אז גם האבא יורד, והם הולכים ברגל. ואז מגיע עוד אחד ואומר: אתם לא רואים שקשה לחמור? תתביישו, אתם סתם מנצלים חיה. אז הם לוקחים את כל המשא על הגב שלהם, ובסוף החמור הולך חופשי.

מה שהוא ניסה להגיד לי הוא שלאנשים תמיד יהיה מה להגיד. וכל עוד אנחנו חיים לפי מבט חיצוני, תמיד נסבול ותמיד ננסה להרשים.

אני מודה שזה דפוס שחוזר אצלי עד היום - כמה הערך העצמי שלי נשען על הישגים ועל איך רואים אותי. אבל אז זה היה כל מה שהיה. לא שאלתי את עצמי אם יש לי רצון אותנטי, אם הרצונות שלי יכולים להשתנות, אם אולי הערך שלי בכלל לא תלוי במה שאני עושה. זה לא היה בעולם המושגים שלי. ומאוד אהבתי שהיוגה התחילה לעזור לי לשאול את השאלות האלה.

באתי עם סבל מאוד גדול. היוגה לא שחררה אותי ממנו, עד היום. אבל היא נתנה לי כלים מאוד משמעותיים להתמודד איתו.

רישיקש, ואז שקטי מאי

המשכתי לטייל בהודו, והמסע שלי לא היה בעקבות היוגה. כשהגעתי אחרי כמה חודשים לרישיקש רציתי ללמוד קורס מורים, ולא מצאתי. כל מה שעושים שם, אני קוראת לזה white people yoga. הרגשתי שהכול בא רק למכור: תשלמו, נעשה לכם הכשרת בזק, תצאו מורים ליוגה. זה לא מצא חן בעיניי. רציתי ללמוד יוגה, להיות מתרגלת. לא רציתי תעודה.

רק כשחזרתי לישראל, אחרי חמישה חודשים בהודו, גיליתי לשמחתי שחמש דקות מהבית שלי יש מרכז יוגה אותנטי ומחובר לדרך: המרכז של שקטי מאי בתל אביב, "פראנה יוגה קולג'". שקטי הייתה המרואיינת הראשונה בפודקאסט הזה - לכו תקשיבו לשני הפרקים איתה. היא אחת הנשים הכי מרתקות שיצא לי לדבר איתן.

השיעור הראשון שלי שם בכלל לא היה אצל שקטי, אבל מאוד התחברתי לסגנון. האטה יוגה מאוד קשובה לגוף, מבוססת נשימה, מעברים מתנוחה לתנוחה עם תשומת לב וריכוז - בעצם תרגול התנוחות כמדיטציה בתנועה. זה היה כל כך שונה מהיוגה הספורטיבית של חדר הכושר. התאהבתי.

אי אפשר למצוא שקט מתוך עוד רעש

זה בכלל לא התאים לאופי שלי. אופי לוהט, פעלתני. כשהגעתי למורה שלי בהודו לא יכולתי לשכב בשבאסנה. הייתי יוצאת מדעתי, זה העלה בי זעם, לפעמים דמעות, לפעמים רעד. ותוך כמה חודשים הבנתי שזה בדיוק מה שאני צריכה.

כל כך חיפשתי להמשיך את האינטנסיביות. חיפשתי ויניאסה, יוגה קשה, מעברים, קצב. ואז הבנתי שזה רק מלבה את האש ששורפת אותי ממילא. ודווקא היוגה השקטה, הקשובה לגוף, מבוססת הנשימה, המעברים והמדיטציה - היא זו שתעזור לי להשתנות. להגיע לאני החדשה, לגלות אותה, לנקות את הרעש.

אי אפשר למצוא שקט מתוך עוד רעש. וזה מה שרוב היוגה היום עושה: לוקחת את המיינד שלנו, שהוא סוער ובבלגן ועובד כל כך קשה, מביאה אותו למזרן, וממשיכה תרגול קשה ומזיע. כי לעבור מיומיום כזה לתרגול שקט זה מאוד מורכב. אז רוב האנשים מעדיפים להמשיך ככה, ואז אי אפשר להשתנות בתוך היוגה.

אותי הדרך הזאת שינתה לחלוטין. היא גילתה בי, דרך האימון וההתמדה, יכולות שלא ידעתי שיש בי. גילתה לי - בן אדם כל כך סוער וכל כך אינטנסיבי - את הרוגע, את הנחת, את השהייה. ומשם פתאום אפשר לראות אפשרויות. אפשר לבחור איך לפעול בחיים, איך להגיב. והשאר, מה שנקרא, היסטוריה.

יוגה לא נותנת. היא לוקחת

המשכתי הרבה שנים ללמוד אצל שקטי ולעשות אצלה את קורסי המורים. רק באמצע קורס המורים הראשון גיליתי שאני רוצה ללמד. ועכשיו אני כבר כעשור בדרך הזאת: מלמדת יוגה, חיה אותה, עוברת איתה משברים וחוסר אמון, וחוזרת אליה.

מבחינתי היוגה היא דרך החיים שלי. וכשהולכים בדרך, לפעמים יש יבלות ברגליים וצריך לנוח. היו רגעים שהלכתי קדימה ואחורה, אבל תמיד חזרתי. כי זו המחויבות שלי לעצמי - לצעוד בדרך היוגה.

כשהתחלתי, בשבר הכי גדול של החיים שלי, חשבתי שהיוגה תביא לי עושר ובריאות. היום אני מבינה שהיוגה לא ממש מביאה לי כלום. היא בעיקר לוקחת. לוקחת ממני עוד ועוד ציפיות, עוד מדידה, עוד רעש. ומה היא נותנת? היא נותנת לי דרך לצעוד בה. וזה מה ששינה לי את החיים, ומשנה לי אותם כל יום. ובגלל זה אני מתכוונת לצעוד בדרך הזאת עד סוף חיי. ואתם?

סיום

כשאני מסתכלת אחורה על הדרך הזאת, מההתמוטטות ועד השקט היחסי שיש לי היום, אני יודעת שהיוגה לא תיקנה אותי. היא לימדה אותי להיות עם עצמי, להתבונן, לבחור, ולהמשיך לצעוד גם כשאני לא יודעת בדיוק לאן. וההשתנות הזאת לא נגמרה. היא ממשיכה כל יום.

תודה שהייתם כאן, שהקשבתם ושאתם מאפשרים לי לשתף את הסיפור שלי. הידיעה שמשהו מהמסע שלי עוזר לאנשים למצוא את הדרך שלהם היא המשמעות הכי גדולה עבורי. בפרק הבא יתארחו כאן, כמו תמיד, מיטב מורי ומורות היוגה בישראל. ואם משהו מהדברים שלי היום הדהד בכם, אשמח לשמוע - אפשר לכתוב לי באינסטגרם, yogalina_yoga, או פשוט לחפש "יוגאלינה" עם א' בגוגל.

אני אלינה גרינשפון יעקב, יוגאלינה, ומאחלת לכם שקט בין גלי ההכרה.

לכל פרקי הפודקאסט