האזנה בספוטיפיי (נפתח בחלון חדש) · האזנה באפל פודקאסטס (נפתח בחלון חדש) · צפייה ביוטיוב (נפתח בחלון חדש)
בגיל 16 איבדתי את גל, אהבת הנעורים שלי, בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי. נשארתי עם כאב גדול ועם ריב קטן שלא הספקנו לפתור. בפרק הזה אני מספרת על הבדידות ועל האשמה שליוו אותי במשך שנים.
אני משתפת גם במסע להודו ובמפגש שעזר לי להרפות, בעמותת "הותיר אחריו חברה" שבה מצאתי בית, ובבחירה שלי ללוות נערות שחוו אובדן דומה. אני מזמינה אתכם להאזין לפרק על אהבה, אובדן ועל האפשרות לבחור בחיים, גם כשהכאב נשאר.
על מה אני מדברת בפרק
- ההיכרות שלי עם גל והאהבה הראשונה שלנו
- הריב שלא הספקנו לפתור והאובדן כשהייתי בת 16
- הבדידות, האשמה והקושי לחיות עם האובדן
- המסע להודו והמפגש שעזר לי להרפות
- העמותה "הותיר אחריו חברה" והבית שמצאתי בה
- הבחירה שלי ללוות נערות שאיבדו את אהובן בשירות הצבאי
- לחיות לצד הכאב ולבחור בחיים שוב ושוב
כמה משפטים מהפרק
"אין כזה דבר מידה של כאב שהיא גדולה מדי. אנחנו יכולים, יש לנו את היכולת והכוח בסופו של דבר לחיות, לצמוח מכל דבר, מכל משבר."
- אלינה גרינשפון יעקב, על היכולת לצמוח מתוך משבר
"הכאב הזה, הצער הזה, הוא לא מכלה אותי יותר, אבל אני גם לא חייבת להיפטר ממנו, כי הוא חלק ממה שישנו, ומותר שהוא יהיה."
- אלינה גרינשפון יעקב, על חיים לצד האבל
"אני זכיתי שהאהבה הראשונה שלי תהיה הכי מתוקה, הכי יפה, הכי רומנטית, הכי כנה שבחורה יכולה לבקש, או שמישהו יכול לבקש."
- אלינה גרינשפון יעקב, על אהבת הנעורים שלה
"המורשת שגל השאיר לי היא לא לקחת שום רגע כמובן מאליו, ולאהוב בכל הכוח."
- אלינה גרינשפון יעקב, על המורשת שהותיר לה גל
עוד פרקים אישיים, כמו איך הגעתי ליוגה אחרי התמוטטות, מחכים בעמוד הפודקאסט.
תמלול הפרק
לקריאת התמלול המלא
התמלול נוצר אוטומטית ונערך לקריאה, וייתכנו בו אי-דיוקים.
שיחות על יוגה, הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב
יוגה שקטה לראש עמוס
שלום וברוכות וברוכים הבאים לשיחות על יוגה. אני כל כך מעריכה את זה שהגעתם לכאן גם היום. אני אלינה גרינשפון יעקב, מורה בכירה להאטה ראג'ה יוגה ומייסדת יוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה. בפודקאסט הזה יוצא פרק פעם בשבועיים: פעם אחת מתארחות ומתארחים כאן מורות ומורים ליוגה, ופעם אחת עולה פרק אישי שלי, שבו אני משתפת אתכם מתובנות חיי.
את הפרק הזה הקלטתי בשיא מלחמת חרבות ברזל, בינואר 2024, מתוך רצון לתת עוגן לנשים ולנערות שאיבדו את עולמן ברגע אחד, כשאיבדו את אהובן בשירותו הצבאי. היום אני מספרת לכם על גל, אהוב הנעורים שלי, שנהרג בתאונת דרכים צבאית כשהייתי בת 16. בפרק הזה אני משתפת בנקודות שעיצבו את מי שאני היום: הרגע המטלטל שבו העולם עוצר, והחרטה על ריב טיפשי של נערים שנשאר פתוח לנצח.
אני מדברת על הבדידות שבשכול, ועל איך זה מרגיש להיות נערה בלי כלים, כשכולם מסביב אומרים לך: "תהיי חזקה, תמשיכי, יאללה", בזמן שאת רק רוצה להיעלם. אני מספרת על המסע להודו ועל השחרור, בעקבות המפגש המטאפיזי שהיה לי עם גל עשור אחרי מותו ואפשר לי להרפות מהאשמה ולהתחיל לאהוב מחדש. אני מספרת גם על עמותת "הותיר אחריו חברה", המקום שבו מצאתי בית לשכול הלא רשמי שלי, ועל כך שהיום אני מלווה נערות שעוברות את אותו מאבק.
זה פרק על הכאב שהופך להיות חלק מאיתנו, אבל מפסיק לכלות אותנו. בואו נתחיל.
כשהכאב מציף
לפעמים יש כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה צער וכל כך הרבה מכות שמגיעות בבת אחת, שנדמה שאי אפשר יהיה לעבור את זה בחיים. לפעמים כל מה שמרגישים הוא פשוט רע כל כך. והיום הוא אחד מהימים האלה. היום אני הולכת לדבר איתכם על איך איבדתי את בן הזוג שלי כשהייתי בת 16, בזמן שהוא היה בצבא.
אני הולכת לדבר עליו היום, ולא להמשיך את הנושא של הפרק הקודם, למרות שאני יודעת שאמרתי שאענה על שאלות. אתמול זכיתי - למרות שמוזר להשתמש במילה הזאת - ללוות חברה שכולה בת 16, שאיבדה את בן הזוג שלה עכשיו, במלחמה. היא כל כך צעירה, ובגלל שגם אני הייתי כל כך צעירה, ביקשו שאעזור לה. אני יודעת שכבר אמרתי כל מיני דברים, ואני מבטיחה שלאט לאט הם ייבנו ויהיה פה משהו יותר קוהרנטי.
אני פשוט מאוד מתרגשת, והלב שלי פועם. הסיבה שאני בוחרת היום לדבר איתכם על גל ועל החוויה שלי כחברה שכולה, ולא להמשיך את הנושא של הפרק הקודם על היציאה שלי ממערכת יחסים נרקיסיסטית, היא שהבוקר התעוררנו לחדשות שעשרים ואחד חיילים נהרגו ברצועה. הלב פשוט כל כך כואב. ההרגשה שאי אפשר להכיל יותר חזקה כל כך.
אני יודעת שאנחנו יכולים. לכולנו יש יכולת להכיל רגשות, והיא אינסופית במובן הזה שכשאנחנו לומדים איך ליצור חוסן רגשי, הרגשות לא מנהלים אותנו. ובו בזמן, ברגע הזה, כל כך קשה וכל כך כואב, ונדמה שאין אוויר ושאנחנו נטבע עוד רגע. אני רוצה לדבר היום על גל, גם כי חשוב לדבר על גל וגם כי חשוב לי לספר לכם את הסיפור של החברות השכולות.
מתחילת המלחמה הצטרפו אלינו כבר משהו כמו 200 חברות שכולות חדשות. אולי חשוב גם להראות ברגע הזה שאין מידה של כאב שהיא גדולה מדי. אנחנו יכולים, ויש לנו את היכולת והכוח בסופו של דבר לחיות ולצמוח מכל דבר ומכל משבר. אני אומרת את זה וצוחקת קצת, כי דיברתי עם עדי, מורה רוחנית בחסד שמלווה אותי כבר הרבה שנים, ודיברנו על כמה חשוב לי להיות חזקה.
כשאני מדברת בפומבי על הכאבים שלי ועל החוויות שעברתי, אני תמיד מראה איך יצאתי מזה חזקה. זה מאפיין אופי, אבל מעבר לזה אני חושבת שבשל התפקיד שלקחתי על עצמי כמורה לחיים טובים יותר, באמצעות כלים של יוגה ורוחניות, זו בעצם החובה שלי, או השירות שלי: להראות איך אנחנו חיים בתוך כל הרגשות, ואיך אנחנו גם ממשיכים וצומחים מהם.
אני מדברת כבר כמה דקות ועדיין לא הצגתי את עצמי, אז אני אעשה את זה. אני אלינה גרינשפון, מורה לחיים טובים יותר, ויש לי סטודיו ליוגה בראש העין וקהילות בשם "חיים טובים יותר" בוואטסאפ ובפייסבוק. "חיים טובים יותר" פירושם חיים של מודעות, בריאות, נחת ורווחה. כולם שזורים זה בזה, וכולם צומחים מתוך האחריות שאנחנו לוקחים על החיים שלנו.
איך הכרתי את גל
גל, הלב שלי פועם ממש חזק. הכרתי את גל כשהייתי בת 15, דרך חברים משותפים. זה היה קיץ, ואני הייתי בין כיתה י' לכיתה י"א. גל בדיוק סיים ללמוד בתיכון והיה לפני הגיוס לצבא.
הוא היה בחור כל כך מצחיק וטוב לב, שטותניק אמיתי. היה לו עור בצבע זית, עיניים ירוקות ענקיות והמון נמשים מכל הזמן שבילה בים. היה לו שיער אדום עם גלח כזה בצדדים, והוא כל הזמן הסתובב עם גופיית סבא לבנה ובנדנה אדומה שקשורה לג'ינס שלו. אבל היה לי חבר, וגל ואני התחלנו לאט לאט לדבר יותר ויותר ולתקשר.
בגלל שהיה לי חבר, כמובן שלא הייתה בכלל אפשרות שמשהו יקרה, עד שהתקרבנו עוד ועוד. בסופו של דבר, יום אחד היינו בפארק, חבר'ה צעירים שמבלים בפארקים של פתח תקווה, וגל נישק אותי. אני חייבת לשתף אתכם שמאוד קשה לי להקליט את זה. אני רואה את עצמי רוצה לעצור ולהתחיל מחדש, אבל הבטחתי שכדי שזה יהיה אותנטי, כן ולא מהוקצע, אני עושה את הדברים האלה בוואן שוט.
אם צפיתם בפרק הקודם, ראיתם שהיו כמה רגעים שאפילו קצת הסתבכתי בלשוני. קשה לי מאוד לשתף את הסיפור הזה, ואני לא יודעת למה, למרות שכבר שיתפתי אותו הרבה פעמים. משהו פה מרגיש מאוד חשוף. אז אני נושמת איתכם ולא נותנת למיינד שלי, שמספר לי המון סיפורים, לעצור אותי.
גל שלי היה בחור נפלא, טוב לב ומצחיק, והוא חיזר אחריי בעדינות רבה. כמובן, הוא לא רצה לכפות את עצמו ולא רצה להיכנס למקום שלא ראוי להיכנס אליו. התחלתי לאט לאט לשים אליו יותר ויותר לב. יום אחד היינו כל החברים בתל אביב, בגינת צ'ארלס קלור, פארק על הים, בלילה.
הריקוד הראשון
זה היה כמו סצנה מסרט רומנטי: ירח מלא, עגול וענק. אני הייתי בחורה נמרצת וצבעונית ואמרתי: "אני רוצה לרקוד, אני רוצה לרקוד", אבל לא הייתה מוזיקה. גל פשוט קם בשקט, לקח דיסקמן והניח את האוזניות הגדולות על האוזניים שלי. הדיסקמן היה על החגורה שלו, והוא רקד איתי.
רקדנו סלואו לצלילי השיר "And I Love Her" של הביטלס. עוד לא היינו ביחד. במחוות הקטנות האלה, בעדינות וברוח שלו, תשומת הלב שלי הלכה והתמקדה בו ובמה שסביבו. עד שיום אחד הוא נישק אותי בפארק. יום אחרי זה הוא בא אליי הביתה, והיינו פשוט יושבים, צופים בסדרות ואוכלים פיצה במשך יממה, צמודים-צמודים.
אבל היה לי חבר, נכון? עדיין הייתי איתו, והרגשתי מאוד אשמה ומאוד רע. התלבטתי מה לעשות והחלטתי שאני נשארת איתו. ואז באתי לגל ואמרתי לו שאני בוחרת להישאר עם החבר שלי, ושאני מאוד מודה לו על הזמן שבילינו ביחד. הוא פשוט אמר לי תודה על הזמן שלנו ביחד, בלי לנסות לשכנע אותי ובלי להתנגד. הוא נתן לי את החופש להיות אני ולהחליט.
לא הצלחתי להתרחק ממנו. לא עבר יותר מיום עד שהבנתי שעשיתי טעות, והתקשרתי אליו שוב. ביקשתי שיבוא לפגוש אותי בבית הספר אחרי הלימודים, ובינתיים נפרדתי מהחבר הקודם שלי. גל בא לפגוש אותי בבית הספר. הוא היה לבוש, כמו תמיד, בגופיית הסבא שלו, עם הבנדנה האדומה שקשורה לו למותניים.
כשאמרתי לו שאני בוחרת בו ושנפרדתי מהחבר שלי, הוא כל כך התרגש. הוא חיבק אותי, חיבוק חזק ואמיץ.
ונשארנו ככה, לדעתי איזה חמש דקות, פשוט עומדים. זכיתי שהאהבה הראשונה שלי תהיה הכי מתוקה, הכי יפה, הכי רומנטית והכי כנה שבחורה יכולה לבקש, או שמישהו יכול לבקש. אני באמת בת מזל במובן הזה.
גל ואני נהיינו בלתי נפרדים. רצה היקום וסידר לי את השביתה הגדולה. ב-2007 הייתה שביתה גדולה במערכת החינוך, ואנחנו ישבנו בבית חודשיים, אולי שלושה. פשוט היינו כל הזמן ביחד, ושיתפתי אותו בסודות הכי גדולים שלי. הוא שיתף אותי במחשבות הכי כמוסות שלו.
היינו כל כך מאושרים שזכינו זה בזו. כל כך נהנינו ביחד, כל כך שמחנו ביחד, וזה היה כל כך מרחיב לב. ההורים שלי קיבלו אותו כבן בית, וההורים שלו קיבלו אותי כבת משפחה. זמן קצר אחרי שהתחלנו לצאת, נסעתי איתו ועם כל המשפחה שלו לסוף שבוע בקיבוץ.
אהבה ראשונה ופרידה
החיים ממש חייכו אלינו. זאת הייתה חוויה של מפגש כל כך קרוב. מכירים את זה שאתם פוגשים בן אדם ומרגישים כאילו הכרתם מאז ומתמיד? ככה זה היה לי עם גל, וככה זה גם עכשיו, במובן מסוים, עם בן הזוג הנוכחי שלי. זה חיבור נשמתי כל כך עמוק, שהתחושה היא שכבר הייתם שם ביחד.
ואז גל התגייס לצבא. הגיוס לא היה מאוד קשה לו, אבל הוא היה קשה מאוד לזוגיות שלנו. בסופו של דבר היינו צעירים והתרגלנו כל כך להיות ביחד. אני זוכרת שהוא היה בטירונות, והיה לי יום הולדת 16. הוא היה צריך לסגור שבת, אבל שלח לי מתנה דרך חברים.
גל החמוד דאג שיהיו איתי אנשים, ודאג שיהיה לי טוב ושאהיה מוקפת גם כשהוא לא נמצא. עם הזמן הדברים בינינו תפסו כיוון אחר. הוא השקיע יותר ויותר בצבא, ואני חזרתי ללימודים, עבדתי והייתי בתנועת נוער. התקשינו לפנות זמן אחד לשנייה, ובאיזשהו יום היה לנו ריב טיפשי של נערים, וגל ואני נפרדנו.
אהבנו כל כך אחד את השנייה. החברים שלנו כל הזמן שיגעו אותנו שנפסיק עם השטויות, אבל היה שם הרבה אגו. ביום ההולדת של גל רציתי כל כך לברך אותו, ורציתי להגיד לו מזל טוב. פתאום התחלתי להבין איזו שטות זאת שאנחנו דבקים באגו ולא ביחד. שלחתי לו הודעה ולא קיבלתי עליה מענה, וכעבור כמה ימים זה עדיין הציק לי.
אמרתי לעצמי: "טוב, אני הולכת לנקוט צעד. אני אלך אליו הביתה, אני אכתוב לו מכתב". כל הלילה לא הצלחתי לישון. התרגשתי, כי ידעתי שהנה אנחנו עושים את זה, אנחנו הולכים לחזור, די עם הטיפשיות הזאת. למחרת הייתי אמורה לעשות חזרות להצגה בבית הספר, ופתאום קיבלתי הודעה בטלפון מחבר משותף. היו בה שלוש מילים: "גל נפטר היום".
האובדן
הדבר הראשון שחשבתי היה: מה זאת אומרת גל נפטר? ממה הוא נפטר? הרי "נפטר" אומרים כשמישהו מת ממחלה או משהו כזה, אבל הכול היה בסדר לפני שנייה. הדבר השני שחשבתי היה שזאת איזושהי בדיחה גרועה, כי כל החבורה שלנו היו בנים והם אהבו לעשות שטויות.
התקשרתי לחבר ששלח לי את ההודעה ופשוט התחלתי לצרוח עליו שזה לא מצחיק. אבל הוא אמר לי שזאת לא בדיחה, והתעקש על כך. התיישבתי על הכיסא והרגשתי כמו שאני מרגישה עכשיו כשאני מספרת את זה, רק שעכשיו כבר קצת נרגעתי. הרגשתי כאילו הלב עומד לצאת לי מתוך החזה.
לא הצלחתי לחשוב או להאמין, ולא הבנתי מה קרה. לא היה לי שום מידע, חוץ מזה שהוא נהרג. התלבשתי והלכתי לפגוש את החברים שלנו, וכולנו התכנסנו וחיכינו לחדשות. ידענו לפני המשפחה שלו, כי אחד החברים שלנו שירת איתו בצבא.
הוא סיפר לנו שגל היה בנסיעה. הוא היה נהג צבאי במרכז תובלה, סטה מהנתיב שלו, ומשאית אחרת התנגשה בו בנתיב הנגדי. כל הזמן אמרתי לעצמי שזה לא קרה, שזה לא יכול להיות, שזאת פשוט הזיה. חשבתי שתכף נקבל הודעה שהכול שטויות, ושהוא אולי רק נפצע.
עוד דמיינו וצחקנו איך נלך לבקר אותו בבית החולים ונכעס עליו שהדאיג אותנו כל כך. אבל בשמונה בערב הידיעה הגיעה למהדורת החדשות. אז ידענו שהודיעו למשפחה שלו, ושזה אמיתי. כבר למחרת התקיימה ההלוויה.
אחרי ההלוויה
לא הצלחתי לעמוד על הרגליים, ואני לא אומרת את זה כמטפורה. אחותי הייתה צריכה להחזיק אותי מתחת לכתפיים, כי לא יכולתי לעמוד. איבדנו את אחד האנשים הכי נהדרים שיצא לי לפגוש אי פעם, ולא הספקתי לתקן את הטעות שעשינו.
אבא שלו ניגש אליי, חיבק אותי ואמר שהוא מצטער מכל הלב, שגל כל הזמן רצה להתקשר ולא הספיק, ושהוא מבקש שאסלח לו. זה הצחיק אותי, כי ברור שאני סולחת לו. סלחתי כבר מזמן. לא, זה לא היה מצחיק; זה בכלל לא היה אישיו, אבל זה מה שהיה חשוב.
סבתא שלו ניגשה אליי ואמרה לי תודה רבה שגל הספיק לחוות אהבה בחיים שלו, ושהיא תזכור לי את זה תמיד. היא גם עמדה בזה. אני בקשר טוב מאוד עם המשפחה של גל, המשפחה השנייה שלי, גם 16 שנים אחרי. הם תמיד זכרו אותי לטובה, ואני תמיד זוכרת אותם לטובה.
אחרי ההלוויה התחיל מסע מאוד בודד, שבו הייתי בעצם נערה בת 16 בלי כלים להתמודד עם הסיטואציה. לצערי הרב, לא קיבלתי במקום הזה שום עזרה אמיתית. מה נערה בת 16 יודעת על עיבוד רגשי? לא קיבלתי טיפול נפשי או רגשי, ולמעשה כמעט שלא הייתה שום התייחסות לנושא.
ההתמודדות לאורך השנים
ההורים שלי התמודדו עם זה בדרך הכי טובה שהם ידעו: בעיקר ביקשו, דרשו או אמרו לי להפסיק להיות עצובה ולהמשיך הלאה. נטרתי להם טינה על זה המון שנים. היום, כאדם מבוגר, אני מבינה שהם כל כך כאבו והיו כל כך אבודים, שהם לא ידעו מה לעשות. זה היה הדבר הכי טוב שהיה להם להציע לי: להגיד לי, "תהיי חזקה, אל תהיי עצובה".
בשנה שאחרי שגל נהרג, כשהצלחתי באמת להפנים שהוא לא חוזר, רק רציתי להתאבד ולהצטרף אליו. היו לי ממש תוכניות מפורטות איך אני הולכת לעשות את זה. זה כל מה שעניין אותי. אני לא יודעת לשים את האצבע על מה היה הדבר שהציל אותי מזה. יש פה איזו קרן שמש שמציקה לי, ואני לא יודעת... זה לא משנה, היא עדיין ככה. אני באמת לא יודעת מה הציל אותי.
כנראה שהחיים חזקים מהכול, אבל השריטה הייתה מאוד גדולה. בשלוש מערכות היחסים הבאות שלי עם גברים, אחרי שגל נהרג, התנהלתי כאילו בגדתי בהם אחד אחרי השני, כאילו אחד עם השני. לא הייתה לי שום יכולת להכיל או להתמודד עם הדברים שהגיעו ועם מערכות היחסים. כל דבר שקשור לפרידה התחבר אצלי למוות, וזה הוביל להרבה מאוד שנים של מערכות יחסים די שרוטות עם גברים.
אולי כבר הייתי לא כל כך מאוזנת; דיברתי על זה קצת בפרק הראשון של "מהתעללות להתעלות", ואני אקדיש לזה עוד פרקים בעתיד. אבל היכולת שלי לחוות פרידה אחרי הדבר הזה הייתה כמעט אפסית, כי כל פרידה הפכה מבחינתי לאקוטית, ברמה של מוות. בגלל ששם לא הצלחתי לתקן ולא הייתה לי עוד הזדמנות, זה ההקשר שנוצר אצלי.
כבר בגיל 17 התחיל השיער שלי להאפיר, שנה אחרי שגל נהרג. התחלתי לחוות הרבה קושי לשחרר דברים. היה לי קשה לשחרר דברים, גברים, וגם דברים שפגעו בי או לא היו נכונים לי. ממש האמנתי שקיבלתי את מנת אהבת האמת שלי בגיל 16, ושבחיים שלי לא אהיה מאושרת יותר.
כאילו חייתי, אבל לא חייתי; העברתי את הזמן בלחיות. זה לא שלא היו הרבה רגעים של שמחה ואושר. היו הרבה דברים נפלאים: היו אהבות, היו חוויות, היו מלא צחוקים והיו מלא דברים.
אבל כל הזמן, איפשהו מאחור, האמנתי שזהו, בעצם קיבלתי את חלקי ופגשתי את האחד שלי, ושם זה נגמר. לא האמנתי שאי פעם יהיה משהו אחר. גם הרגשתי מאוד אשמה: אם אי פעם אוהב כמו שאהבתי את גל, אני בעצם בוגדת בזיכרון שלו, נכון? היו לי כל מיני אמונות כאלה.
זה לא השתנה עד שהגעתי להודו, כמעט עשר שנים אחרי שגל נהרג, והסכמתי לעבור שם איזשהו מסע סביב הדבר הזה. היה לי שם מורה שהכניס אותי לסוג של מסע אסטרלי, למפגש עם גל. זו הייתה הפעם הראשונה. יכול להיות שזה לא מדבר אל חלקכם; אפשר להתייחס לזה כדמיון של התת-מודע, ואפשר להתייחס לזה כמפגש נשמתי. זה לא ממש משנה לצורך הבנת החוויה.
פגשתי שם את גל בפעם הראשונה. לא חלמתי עליו, לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו כל הזמן הזה. גם הייתי מאוד אתאיסטית ולא האמנתי שזה אפשרי, אבל פגשתי אותו בחוויה שהייתה מאוד, מאוד ממשית. ישבנו לדבר, וגל אמר לי שהוא סולח לי ואוהב אותי, אבל ממש ביקש שאֶרפה ממנו, כי הוא מתקשה להמשיך הלאה כשאני מחזיקה אותו כל כך חזק.
הוא כבר היה כמעט עשר שנים אחרי. ברגע שהוא ביקש את זה ממני בצורה כזאת, פשוט קיבלתי ואמרתי: "אה, תכלס. איך בן אדם, או נשמה, או כל דבר אחר, יכול להמשיך כשמחזיקים אותו כל כך חזק?" החלטתי שאני מתחילה להרפות ומאפשרת לעצמי לחיות, כי אני כאן.
למצוא את הקהילה
חזרתי לארץ ופרסמתי פוסט. אני לא זוכרת בדיוק על מה הוא היה, אבל כתבתי שם משהו על גל, ולפתע מישהי תייגה אותי או תייגה בפוסט שלי עמותה שקוראים לה "הותיר אחריו חברה". כך גיליתי, עשר שנים אחרי, בפעם הראשונה בחיי, שיש עמותה שעוזרת לחברות שכולות. עשר שנים הייתי לבד, ואף אחד לא הבין אותי.
עשר שנים חשבתי שאני כל כך דפוקה, כל כך התביישתי וחוויתי קושי גדול. ואז גיליתי שקיימת עמותה ושיש עוד נשים כמוני. בעמותה היו בהלם שהם פספסו אותי, כי יש להם מערכים מדהימים לאיתור חברות שכולות ולעזרה בזמן אמת. אבל אתם יודעים, טעויות קורות ודברים נופלים בין הכיסאות.
בפעם הראשונה שפגשתי את החברות בעמותה היה ביום כיף שעשו לנו באיזשהו ספא בהרצליה. באתי לשם, והיה כיף: אווירה נחמדה ונעימה, אבל אני פשוט לא הפסקתי לבכות. הרגשתי הקלה גדולה מהחיבוק ומהליטוף, מהיכולת לדבר על זה בלי שאנשים ירגישו לא בנוח או ירצו שאפסיק לדבר, אלא עם חבורה של נשים שמבינות אותי.
מאז אני חברה בעמותה. העמותה מעניקה טיפול נפשי לחברות השכולות, מקיימת קבוצות תמיכה ומארגנת לפעמים ימי כיף. היא מהווה מקום של חיבוק ושל חיבור. היום העמותה נתמכת גם על ידי משרד הביטחון ומקבלת ממנו תקציבים, ויש נהלים שמחייבים להודיע לחברה.
לחיות לצד הכאב
המפגש עם הנשים האלה, ובהן נשים מבוגרות ממני שחוו את הדבר הזה שנים רבות לפניי וחיות לצד הכאב ולא בצילו - שזה גם המוטו של העמותה - הראה לי שאפשר לחיות. הריפוי שלי קרה בזכות הדבר הזה: בזכות זה שאפשרתי לעצמי לפגוש בכאב ולהכיר אותו, ובזכות שפגשתי נשים שמבינות את החוויה שלי ועטפו אותי באהבה.
היום אנחנו עוטפות, לצערי, עוד ועוד חברות. אני לא יודעת מתי תקשיבו לזה או תצפו בזה, אבל אנחנו עכשיו בעיצומה של המלחמה בעזה. לפני שהמלחמה התחילה היינו 500 חברות שכולות, ועכשיו אנחנו כמעט 700. בגלל הכמות הבלתי נתפסת הזאת, מערך החירום של העמותה התרחב מאוד.
גם אני הצטרפתי אליו כחברה מלווה, וזה חתיכת הזיה. אני לא יכולה לתאר לכם את זה; בחיים לא חשבתי שאעשה את זה, שאפגיש את עצמי עם הכאב של חברות חדשות. אבל הצורך עלה, והיום אני מלווה ארבע חברות. אני יודעת שיש נשים מדהימות שמלוות הרבה יותר, ויש גם מטפלות שמעורבות בעניין. היום יש מערכים שעוזרים גם להורים של החברות, שגם הם צריכים עזרה.
לעמותה קוראים "הותיר אחריו חברה". מי שרוצה ללמוד ולהכיר יותר את העמותה, או לתרום, מוזמן לעשות זאת. הן זקוקות כמובן לתרומות, במיוחד עכשיו, עם כמות החברות החדשות.
גל תמיד יהיה חלק ממני, כל עוד אני חיה בגוף הזה, כמובן. גל היה איתי כבר לאורך הרבה חיים, וגם כאן היינו צריכים להיפגש. המוות שלו ביגר אותי מאוד, חיזק אותי מאוד ושרט אותי מאוד. אבל מתוך השריטה הזאת, מתוך השברים והאיחוי, הוא בסופו של דבר נתן לי, ועדיין נותן לי, כוחות חזקים יותר בתוך החיים.
המורשת של גל
הוא מאפשר לי להעריך את החיים ואת האהבה שלי הרבה יותר, כי אני לא לוקחת שום רגע כמובן מאליו. הכול זמני, וכל האנשים שבחיינו - צריך לאהוב אותם עכשיו הכי חזק שאפשר. זה הרגע היחיד לאהוב, להיות בנוכחות ובשיא הפתיחות במערכות היחסים שלנו, בשיא הבהירות ובשיא שמחת החיים, כל עוד זה מתאפשר.
הכאב והצער כבר לא מכלים אותי, אבל אני גם לא חייבת להיפטר מהם, כי הם חלק ממה שיש, ומותר להם להיות. זה חלק מהשפע שיש לחיים להציע לנו. המשפחה המדהימה שלו עדיין המשפחה שלי, ואני מקווה שבכל רגע של מעשה נדיבות, ובכל רגע שאני או מישהו מביטים בירח המלא, גל נוכח ונמצא.
מבחינתי, לאהוב, לפתוח את הלב ולהיות טובה לאנשים - זאת המורשת שלו. זו המורשת שלו שאני חיה.
אלה דבריי להיום. אני ממש אשמח שתכתבו לי אם תרצו לשמוע עוד, ואם עלו שאלות בנושא הזה. כתבו לי בתגובות. באופן כללי, אנא הגיבו - זה ממש מעודד ומרים. שתפו ביוטיוב; אני חושבת שאולי אעלה את הפרק גם לספוטיפיי, נראה.
באשר לכל השאלות על נרקיסיסטים ועל מערכת היחסים המתעללת שעברתי, אני מקווה לגשת לזה בפרקים הבאים. החלטתי שהפרקים האלה יבואו מתוך השראה ומתוך הרגע, והם פחות מתוכננים, אז אנא התאזרו בסבלנות. אגש לזה בהמשך ובעתיד.
אני מאחלת לכולנו בשורות טובות, ושהשלום יגיע במהרה למחוזותינו. שהחיילים והחיילות יחזרו הביתה לשלום, בריאים ושלמים, ושכל החטופים והחטופות ישובו הביתה. אנחנו מחכים ומחכות לכם. תודה שהייתם איתי היום. מחבקת אתכם ואוהבת אתכם. להתראות.
על הפרק
תודה שהייתם איתי היום בפרק אישי של "שיחות על יוגה". לפעמים, כדי להגיע לשקט שאני מלמדת היום בבית הספר ליוגה שקטה, הייתי צריכה לעבור דרך הסערות הכי גדולות שיש לחיים להציע. הסיפור של גל הוא לא רק סיפור על מוות; הוא סיפור על הבחירה בחיים, שוב ושוב.
אני מודה לכם שביקשתם ממני להחזיר את השיחות האלה. בכל פעם שעצרתם אותי בקורסים, בסדנאות ובשיעורים וביקשתם שהפודקאסט הזה יחזור, נתתם ערך לנוכחות שלו כאן ברשת. המורשת שגל השאיר לי היא לא לקחת שום רגע כמובן מאליו ולאהוב בכל הכוח, ואני מקווה שהמסר הזה עבר גם אליכם היום.
אם אתן חברות שכולות שזקוקות לתמיכה, או אם מישהו מהמאזינים או מהמאזינות מרגיש שהפרק הזה עורר בו צורך בתמיכה, אני מזמינה אתכם לפנות לעמותת "הותיר אחריו חברה" או לשלוח לי הודעה אישית. בפרק הבא מחכה לנו שיחה עם דריה איל, מורה ליוגה ולצ'י קונג ומאמנת הוליסטית. נגלה מה גרם למדענית ולאימא לשניים לעזוב את המעבדה ולהגיע אל המזרן, וניגע בשאלה מה קורה כשמפגישים את עולם היוגה עם החוכמה של הצ'י קונג.
תודה שהייתם איתי ברגע הזה. מוזמנים לשתף חבר או חברה בפרק הזה ולשתף אותי במה חשבתם ומה עוד תרצו לשמוע כאן, באינסטגרם שלי, yogalina_yoga, או בכל פלטפורמה אחרת. חפשו יוגאלינה בגוגל. אל תשכחו לעקוב אחרי הפודקאסט כדי לא לפספס אף פרק. זה גם ממש נעים לי בכל פעם שאתם מצטרפות או מצטרפים.
אני אלינה גרינשפון יעקב מיוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה. מאחלת לכם שקט בין גלי ההמולה.
"שיחות על יוגה" - הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב, יוגה שקטה לראש עמוס.
