שיחות על יוגה · פרק סולו

עזבנו את ישראל - האמת על חיי נוודות

הרבה זמן חלמנו לחיות מחוץ לישראל, אבל החלום נשאר בגדר דיבורים. אחרי שסבתא שלי נהרגה במלחמה באוקראינה ובן דוד של יותם נחטף ונרצח בעזה, הבנו שאנחנו כבר לא מחכים.

בפרק הזה אני מספרת איך יצאנו לדרך, מה הפחיד אותי ומה עזר לי לפעול גם בלי לדעת בדיוק מה מחכה לנו. אני משתפת גם במה שאף אחד לא תמיד מספר על חיי נוודות - הקושי, הבלבול והגעגוע.

ומעל הכול, אני מדברת על היוגה שהפכה לבית ולעוגן שלי בכל מקום. מזמינה אתכם להאזין ולשמוע איך החיים עצמם נעשו חלק מהמסע שלי בדרך היוגה.

על מה אני מדברת בפרק

  • החלום לחיות מחוץ לישראל וההחלטה לצאת לנוודות
  • חוויית ההגירה שלי כילדה והפחד לעבור שוב שינוי גדול
  • הדרך שבה יותם ואני תכננו את היציאה, והאתגרים בדרך
  • החרדה, האשמה והצורך לוותר על ודאות
  • איך תרגול היוגה נעשה בית ועוגן בתוך שינויים
  • דרכים ליצור תחושת בית גם במקומות משתנים
  • המציאות של חיי נוודות - לצד החופש יש גם קושי, בדידות וגעגוע

כמה משפטים מהפרק

"אומץ זה לא כשלא מפחדים. אומץ זה כשיש את הפחד ועושים עם הפחד ועושים בכל זאת."

- אלינה גרינשפון יעקב, על אומץ מול פחד

"העוגנים האלה שהיוגה נותנת הם ששומרים על היציבות בעין הסערה, ולא משנה מה קורה."

- אלינה גרינשפון יעקב, על התרגול כעוגן בתוך טלטלות

"אני צריכה לדעת שחייתי את החיים שלי ולא את החיים של אנשים אחרים."

- אלינה גרינשפון יעקב, על בחירה לחיות את החיים שלך

"פחד וחרדה הם מופעים של אהבה. הם קיימים רק על דברים שיקרים לי בחיים שלי, הם לא קיימים על דברים שלא אכפת לי מהם."

- אלינה גרינשפון יעקב, על פחד וחרדה בתהליך שינוי

עוד פרקים אישיים, כמו איך הגעתי ליוגה אחרי התמוטטות, מחכים בעמוד הפודקאסט.

תמלול הפרק

לקריאת התמלול המלא

התמלול נוצר אוטומטית ונערך לקריאה, וייתכנו בו אי-דיוקים.

שיחות על יוגה - הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב

יוגה שקטה לראש עמוס

שלום וברוכים וברוכות הבאים ל"שיחות על יוגה", הפודקאסט שלי. אני אלינה גרינשפון יעקב, מורה בכירה להאטה רג'ה יוגה ומייסדת יוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה. אני לוקחת אתכם היום ללופ של זמן. אם אנחנו שוחרי יוגה, אנחנו בוודאי יודעים שהזמן הוא קונספט כזה - קיים ולא קיים, מי יודע.

היום אתם בפרק הראשון בפודקאסט, אבל הוא גם בכלל לא הראשון, כי הפודקאסט הזה התקיים בפורמט אחר, בגלגול אחר, אם תרצו. למען האמת, לא תכננתי להחזיר אותו, אבל אתם פניתם אליי. פניתם אליי בשיעורים ובסדנאות, מצאתם אותי בטיולים ובמסעות שלי בחו"ל, ושאלתם מתי הפודקאסט חוזר. ואז חברתי היקרה ענת הנקין, שמפיקה את הפודקאסט הזה, אמרה: "בואי נחדש".

אז הנה אנחנו, בחידוש של "שיחות על יוגה". אנחנו הולכים להיפגש פעמיים בחודש, אחת לשבועיים. בפרק אחד אני אראיין אחת ממורי ומורות היוגה הנפלאים ביותר שיש לנו היום. כבר בפרקים הקרובים תפגשו את שאקטי מאי, את גלית לוין, את דריה איל ואת נעמה הנגבי, מהמורות הנפלאות ביותר ליוגה שיש בישראל.

בפרק אחר יהיה פרק אישי שלי, שבו אשתף אתכם במסע שלי ואספר איך היוגה שזורה כחוט השני בכל דבר שלמדתי וצמחתי ממנו בחיי. אני מאוד מתרגשת שאתם כאן, ומאוד מתרגשת להיות כאן. היום יהיה פרק אישי, ואנחנו הולכים לדבר על היציאה שלי לנוודות, ממש בשלהי המלחמה הראשונה עם איראן, ועל האופן שבו היוגה נותנת לי בית מחוץ לבית.

לצאת לנוודות

מי שלא יודע, נוודות היא צורת חיים שבה עובדים מרחוק ובין לבין נוסעים בין מדינות בעולם, כך שאין לי בית ואין לי בסיס. היה לי מאוד קשה לצאת לזה. ובכל זאת, אזרתי אומץ, והיוגה היא זו שנתנה לי את הכלים לעשות את הדבר הזה. מוכנים? בואו נצא לדרך.

ההתחלה לא ידועה לי. אני לא יודעת איך החלטתי לצאת ולהיות נוודת שאין לה בית, שאין לה קרקע, שרחוקה מהחברים ומהמשפחה שלה. אני יודעת שבמשך הרבה מאוד שנים הייתה בי סקרנות עזה לחיות תקופה מסוימת מחוץ לישראל. הסקרנות הזאת ליוותה אותי בצורה מאוד חזקה מאז המסע שלי בהודו בשנת 2017, וכבר אז ידעתי שמשהו מחכה לי שם בחוץ.

המשהו הזה לא חייב להיות שינוי חיים שמוחק את כל מי שהייתי, כי אני לא חושבת שזה אפשרי, ואני גם לא מחפשת את זה. אבל הדבר הזה לא עזב אותי במנוחה במשך הרבה מאוד שנים. אחרי שחזרתי מהודו, החיים התחילו לקחת אותי לכל מיני מקומות. הגעתי אל המורה שלי, שאקטי מאי, עשיתי קורס מורים ליוגה והתגלגלתי להוראת יוגה - אולי נדבר על זה בפרק אחר.

נכנסתי גם לזוגיות שנמשכה הרבה מאוד שנים ולא אפשרה לי לצאת למסע הזה. אתם תשמעו על זה באחד הפרקים הקרובים. לפני כמה שנים הכרתי את בעלי, אהובי ויקירי המקסים, יותם. כשפגשתי את יותם, מהר מאוד הסתבר שבשנינו קיימת סקרנות ורצון לבלות תקופה מחיינו מחוץ לישראל, שבה שנינו גדלנו.

אני חושבת שאחת הסיבות לכך שנרתעתי מאוד מהחוויה של לעזוב את ישראל ולצאת למסע מחוץ לה היא העובדה שכבר עברתי הגירה אחת. בגיל חמש הגעתי למדינת ישראל. נולדתי באוקראינה וגדלתי בה עד גיל חמש. כשהייתי בת חמש, נתלשתי מהבית שלי והגעתי לישראל, ואני אומרת "נתלשתי" כי לא הייתה לי שום זכות בחירה.

אני לא אומרת את זה כהאשמה כלפי הוריי. הייתי ילדה, והם עשו את מה שהם היו צריכים לעשות. עזבנו את אוקראינה בנסיבות לא חיוביות ולא חמודות - עזבנו את ישראל, אמרתי אוקראינה. אני קצת מתרגשת, ומקווה שתסלחו לי אם אני מתבלבלת מדי פעם במילים. אני כל כך מתרגשת מהמעמד הזה, מהחזרה לפודקאסט ומהאפשרות לדבר על הנושא הזה, אז ניקח רגע נשימה.

תודה ליוגה שלימדה אותי להתרכך. חוויתי כבר הגירה אחת כילדה. ההורים שלי בחרו לעזוב את אוקראינה כשהייתי בת חמש, בגלל אירוע אנטישמי: אבא שלי היה חולה, והרופא אמר לו שעם שם המשפחה היהודי שלו הוא לא יקבל טיפול באוקראינה. כך מצאנו את עצמנו מגיעים לישראל.

ההורים שלי היו פחות או יותר בגילי היום - אני בת 34 - ואני חושבת שהם היו מעט צעירים יותר. הם הגיעו עם שתי ילדות קטנות, בלי שפה ובלי עבודה, ועם קושי מאוד גדול. אני הייתי ילדה קטנה וחסרת אונים. נלקחתי מחיים שמאוד אהבתי.

אהבתי לגדול שם. אהבתי שאימא שלי הייתה איתי בבית וגידלה אותי, ולא הלכתי לגן כילדה באוקראינה. אהבתי לחיות לצד סבא וסבתא שלי, ההורים של אימא שלי, שנשארו באוקראינה. סבא וסבתא מצד אבא הגיעו איתנו לישראל.

אהבתי את החיים שלי שם כילדה, ובבת אחת הכול השתנה ולא הייתה לי שום ברירה. כשהגענו לישראל, הכול בחיים שלי פשוט התהפך. אף אחד לא שאל אותי על זה. הגעתי למדינה זרה, עם שפה זרה, חוקים אחרים ותנאים אחרים, וזאת הייתה חוויה מאוד מכווצת.

ילדות והגירה

בשנות הטיפול שלי הבנתי שזאת הייתה אחת החוויות הכי מעצבות עבורי. אלינה הילדה התחילה ללמוד שהעולם הוא לא מקום בטוח, להכיר מהו חוסר אונים ולהבין מה קורה כשהחיים לוקחים אותי למקומות שלא ביקשתי להגיע אליהם. הגעתי לכאן ונשלחתי לגן, שהייתה חוויה ראשונית בשבילי. היו ילדים שהיו בריונים אליי בגן.

אני קצת סוטה מהנושא, אני רואה, אבל אולי נחזור לכל הסיפור הזה בפרק אחר. בכל מקרה, בתור ילדה שעברה חוויית הגירה מאוד מטלטלת וראתה את ההורים שלה מתקשים ובונים את עצמם מחדש, וגם בונים מחדש בסיס כלכלי, הרעיון של לעזוב את ישראל קסם לי מאוד. מצד שני, הוא גם הפחיד אותי ברמות.

ואז פגשתי את יותם, אהובי המקסים. ליותם היו רעיונות משלו. הוא בחור סקרן ויצירתי, שלא נותן לפחד לנהל את החיים שלו כל כך. גם אם הפחד קיים, הוא עדיין עושה את מה שחשוב לו.

כשיותם ואני הכרנו, הייתה לו תוכנית לעבור לפורטוגל, לעבוד מרחוק ולפתח את עצמו כצלם. אבל אז יותם התאהב בי, ובאותו זמן זה לא התאים. התוכנית לעבור לפורטוגל התבטלה, ונשארנו בישראל. אבל בכל פעם שיצאנו לטיול ביחד, הצורך הזה, הכמיהה והרצון החזק מאוד עלו.

בטיול הראשון שלנו מחוץ לישראל היינו בפורטוגל היפהפייה. אני זוכרת שישבנו בדירה ששכרנו במדיירה, אחד המקומות הכי נפלאים שהייתי בהם. זה מקום יפהפה עם הרים עצומים, וכל נוף יפה מקודמו. החצרות של התושבים צבעוניות, והלב נפתח כשנמצאים שם.

האנשים נדיבים, כי רואים שטוב להם בחיים. שם ראינו שהצורך הזה, הגירוד הזה, חזק מאוד אצל שנינו. התיישבנו והתחלנו לחפש דירות ביוון. אמרנו: "יאללה, צריך פשוט להכות בברזל", ככה אומרים, ולצאת לדרך.

חוזרים לשגרה - והכמיהה נשארת

ואז חזרנו לישראל, חזרנו לשגרה שלנו ולחיים שלנו. אני חזרתי לסטודיו שכל כך אהבתי, ויותם חזר לעבודה שלו, והחיים פשוט המשיכו כסדרם. השגרה שלנו לא הייתה רעה, דרך אגב: לשנינו היו משפחה וחברים, עבודות שהיו טובות לנו ודירה שמאוד אהבנו.

אבל גם אחרי שבעה באוקטובר, שטלטל אותנו כחברה וכאינדיבידואלים, לא יצאנו החוצה. האירועים האלה והתאריכים שסביבם ממש נכנסו אצלנו אל הבית - נדבר על זה בפרק אחר. פתאום הרגשנו שאנחנו צריכים להיות שם, עם המשפחה שלנו ועם החברים שלנו.

אחרי כמה חודשים, כחצי שנה אחרי שבעה באוקטובר, טסנו לתאילנד ופגשנו את אחותי. טיילנו עם המשפחה שלי, ושוב היינו מחוץ לישראל. ושוב הגירוד הזה לא עוזב: מגרד, מגרד, אני אומרת לכם, בגרון, בחזה, בבטן. כל הגוף כמה.

עכשיו, זה דבר לא רציונלי, נכון? זה לחלוטין מטורף. אולי חלק מכם יושבים בבית ואומרים: מצד אחד, ברור שרציתם לעזוב...

אתם צעירים, לכו על זה. וחלק מאיתנו אומרים: "מה פתאום, לא עוזבים את הבית, זאת המולדת". תאמינו לנו, כל הקולות התערבבו בתוכנו בבת אחת. נוסף על החרדה שלי מלעבור עוד חוויית הגירה, כי חוויית ההגירה שלי כילדה הייתה כל כך קשה והשאירה כל כך הרבה משקעים כואבים, היו כל הבלגן של עכשיו והצורך לסגור את הסטודיו שאהבתי כל כך.

הייתה בי אשמה על זה שאני אנטוש את התלמידים שלי, כי זה היה משהו שעבר לי בראש מאוד. הייתה אשמה על זה שההורים שלי יישארו לבד בישראל, כי גם אחותי לא גרה בישראל. אשמה, ואשמה, ואשמה, ופחדים. ועדיין, כל זה לא היה חזק יותר מהידיעה הברורה של שנינו שאנחנו צריכים לצאת, ולחוות איזושהי תקופת חיים מחוץ למדינת ישראל.

זה היה לנו ברור. לא היה שום צורך בהיגיון או בהסבר, ושום פחד לא יכול היה לצעוק חזק יותר מהרצון ומהצורך הזה. אנחנו הולכים לעשות את זה. שאלנו את עצמנו: איך אנחנו עושים את זה? איך עושים מהפך כל כך משמעותי?

כיוון שאנחנו אנשים שאוהבים תוכניות, יצרנו לעצמנו תוכנית. אמרנו שקודם כול אנחנו צריכים ליצור מציאות, ואז להתחיל להבין איך עושים את זה. אז פשוט בחרנו תאריך וקנינו כרטיס טיסה, כלומר, קבענו עובדה בשטח. הודענו לבעל הבית שאנחנו עוזבים תוך כמה חודשים - אני חושבת שהיו לנו שלושה או ארבעה חודשים - והודעתי לתלמידים שלי מה קורה.

קובעים עובדה בשטח

יותם התחיל לחפש עבודה. התוכנית שלנו התבססה על כך שיותם יעבוד מרחוק, אנחנו נחיה במזרח, במדינות שבהן הכנסה אחת יכולה לספק את שנינו, ואני אתחיל לבנות מחדש את העסק שלי מרחוק. אני חושבת שזה היה אחד הדברים הכי אמיצים שעשינו בחיים שלנו: פשוט קבענו עובדה בשטח. כל שלב בזה לווה בפרפרים בלב, בהתרגשות, בפחד, ובמעשה אמיץ אחרי מעשה אמיץ.

לעשות את הדבר הזה לא אומר שלא פחדנו. אומץ הוא לא כשלא מפחדים. אומץ הוא כשיש פחד, ועושים עם הפחד, ועושים בכל זאת. אז זה מה שעשינו. יותם פנה למקום העבודה שלו ושאל אם ירשו לו לעבוד מרחוק - מעשה ראשון של אומץ.

הם אמרו לא. התבאסנו מאוד, כי יותם אהב את מקום העבודה הזה, היה טוב בו ועבד בו הרבה שנים, אבל גם ידענו שזאת אחת האפשרויות שיש לפנינו. אוף, מרגש לדבר על הדברים האלה ולשחזר את כל זה. כבר הודענו לכולם, והנה מגיעה הבשורה שאנחנו לא יוצאים עם העבודה הקיימת של יותם, ושהוא הולך לחפש עבודה.

יותם פשוט התיישב, הבין הכול ויצר לעצמו את כל הפרופילים - אני אפילו לא מבינה מה עושים שם בהייטק - והתחיל לחפש עבודה מרחוק. יותם הוא מתכנת, עוסק ב-QA ובאוטומציות, כלומר בבדיקות תוכנה. החודשים עוברים, החיפוש לא מתקדם, ויותם עייף ונעשה מתוסכל. אנחנו מבינים שקביעת העובדות בשטח לא הולכת לעבוד.

משנים כיוון וממשיכים בדרך

לוקחים נשימה עמוקה ולא עושים אחורה פנה, כי מה שנעשה כבר נעשה, אבל עושים פיבוט, איזושהי החלפת כיוון. מבינים שעכשיו זה לא קורה. מודיעים לבעל הבית שאנחנו נשארים, מודיעים לתלמידים שאנחנו נשארים, ומודיעים להורים שלי - שהיו מאוד לא מרוצים מזה בהתחלה - שאנחנו נשארים. נותנים לזה זמן להמשיך.

בעצם החלטנו שכדי לא להפעיל על יותם לחץ גדול כל כך, קודם נוודא שהוא מוצא עבודה ומסתדר בה, ואז יוצאים לדרך. הבנו שאת ההתחלה כבר עשינו, שתלנו את הזרעים ושמנו את זה כעובדה במציאות. זה כבר לא חלום שהיה לכל אחד מאיתנו רק בתוך הראש במשך מיליון שנה. הגלגל התחיל לנוע, ויצרנו פעולות במציאות.

זה כבר לא רק רעיון ולא רק חלום. אנחנו רוכשים את הידע, מבינים מה הצעדים שנדרשים לעשות ומשקיעים בזה את האנרגיה. והדבר יגיע. הדרך ממשיכה, ויותם מחפש עבודה, ואני בינתיים בסטודיו שלי ומנסה להבין איך אתחזק את העסק הזה גם אונליין.

אני מנסה כל מיני רעיונות ושום דבר לא הולך לי. כאילו, קיר. בכל פעם שאני מנסה להבין מה אעשה בתור עבודה, מה אעשה בתור עסק ואיך אפרנס את התא המשפחתי הקטן שלנו, שום דבר לא מגיע, ויש הרבה מאוד תסכול ואשמה.

אחד הדברים שמאוד מנהלים אותי הוא הצורך ביציבות והצורך בעצמאות. זה אחד הדפוסים שחוזרים הרבה פעמים באישיות שלי. אני מבינה שזה לא יעבוד: אני לא יכולה, מתוך המקום שבו הייתי, תוך כדי ניהול הסטודיו והחיים השוטפים, כשיש לי קליניקה מלאה כעוסקת ביוגה תרפיסטית, להבין מה הרעיון הבא. אני אצטרך לקפוץ אל הלא נודע.

ללמוד לחיות עם אי-ודאות

מאוחר יותר, ממש בחוכמת בדיעבד, אני מבינה - היום אני כבר כמעט שנה לתוך הנוודות - שהתמודדתי עם כל כך הרבה השלכות של מה שקרה לפני וב-7 באוקטובר, ושל כל מה שקרה בשנתיים שבאו אחר כך, שברור שלא היה לי שום מרחב ליצירה. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי מעל המים, אבל אלה תובנות שהגיעו רק אחר כך. תוך כדי, רק ידעתי שאני לא יכולה לספק את הצורך של המיינד שלי ביציבות ובידיעה של הכול מראש.

כדי לעשות את זה, אנחנו צריכים תוכנית שתתמודד עם הפחדים אם הם יגיעו ויתממשו, אבל אני לא יכולה לדעת הכול לפני שאצא לדרך. וואו, אני לא יודעת להסביר לכם איזה מעשה של אומץ זה מבחינתי: להבין שאני לא יכולה לדעת, להבין שאין לי שליטה בעניין, אבל באמת. כשמדובר בנושא ספציפי וקונקרטי, כרעיון באוויר, אני מבינה את זה יופי.

להבין שאני לא יודעת במה אעבוד ושאני לא יודעת איך אתפרנס - זה כבר משהו אחר. אני יודעת שאנחנו מסוגלים לצאת לזה, ויש פה את הפן האחראי עם התוכנית, אבל אני עוד לא יודעת איך אני הולכת לתרום לכלכלת הבית. אשמה. אפילו לספר לכם את זה, אני מרגישה את הבושה והאשמה עולות לי בגרון, מהצורך להיות בן אדם יצרני.

הבנתי שזה אחד הדברים שאצטרך להניח להם כדי להגשים את השאיפה הזאת ולעשות את הדבר הזה. אני צריכה להניח את הצורך שלי בוודאות. השנה ממשיכה, ואני בינתיים לצידו של יותם ותומכת בו בתהליך חיפוש העבודה. הוא כזה כוכב, הבחור הזה: הוא גם עושה מילואים ומשרת ביחידה לחיפוש נעדרים, בזמן שעדיין יש לנו חטופים בעזה, ותוך כדי ממשיך לחפש עבודה.

הבחור הזה הוא בן אדם מרהיב. אנחנו גם עושים הפסקות יזומות כדי שהוא לא יישחק. מגיע פברואר 2025, וסוף סוף מישהו שולף את קורות החיים של יותם המוכשר ואומר: "אתה הבן אדם שחיפשנו". זה קורה אחרי שנה של חיפושים, אחרי שחשבנו שזה כבר לא יקרה, אחרי שפחדנו ובכינו, רצינו לוותר ולא רצינו לוותר, והתמודדנו עם כל כך הרבה דברים שקרו לנו ולמשפחה שלנו בדרך.

החלום מתגשם, והפחדים עולים

החוליה החסרה מתמלאת, ועכשיו הדרך פתוחה בפנינו. אנחנו הולכים לצאת לדרך, לצאת לנוודות ולהגשים את החלום המופרך הזה. ואני, בבת אחת, כאילו מישהו פתח דלת של חדר שבו התחבאו כל הפחדים וכל החרדות שלי. פשוט בבת אחת, פאף, ואני נשטפת בכל הדבר הזה.

מה עשינו לעצמנו? אוי ואבוי, לא תהיה לי עבודה ולא יהיה לי כסף, אנחנו נריב, אני לא יכולה להיות תלויה, אנחנו לא יכולים לעזוב, ואני לא אוכל לעזוב את ההורים שלי. כמה ימים אני בסחרחרת מטורפת עם עצמי, ואני בכלל לא מצליחה לצאת ממנה. הדבר הזה שחלמתי עליו כל כך הרבה זמן, שתכננתי ובנינו עבורו תוכניות ועבדנו כל כך קשה כדי שיקרה - ואני פתאום מבינה מה עשיתי.

מה עשיתי לעצמי? אני לא יכולה לעשות את זה? אני בבלבלה מטורפת, בסחרחרת מטורפת, מאבדת את זה? אני לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות את זה, שהכול היה טעות, שאני מתחרטת על הכול. ואני מרימה טלפון לחברה שלי דריה, אחת ממורות היוגה הנפלאות שתפגשו.

היא הולכת גם להתראיין בפודקאסט הזה, ואתם תכירו אותה ב"שיחות על יוגה" באחד הפרקים הקרובים. אני מתקשרת אליה כי דריה היא אחד האנשים הכי אמיצים שאני מכירה. היא חיה בדרך שלה, ואני מרגישה שהיא בן אדם שלא חי בתוך המיינד שלו ולא מופעל רוב הזמן מהפחדים ומהמגבלות שהוא מדמיין. היא פשוט חיה בפלואו של החיים.

אני מרימה טלפון לדריה, והיא חוזרת אליי ומבקשת להפעיל שיחת וידאו. אנחנו מדברות בווידאו, ודריה בדיוק מעבירה קורס מורים בתאילנד. מהרגע שהיא פותחת את המצלמה ואני רואה את כל הירוק מסביבה ושומעת את הציפורים, אני כבר מרגישה שמפלס הפאניקה מתחיל לרדת. אני אומרת לה: "דריוש, התקשרתי כי את הבן אדם הכי אמיץ שאני מכירה, ואני בסחרחרה מאוד מאוד גדולה."

"קיבלתי החלטת חיים משמעותית, ועכשיו, כשאני יודעת שהיא הולכת לקרות ולהתגשם, אני ממש מרגישה אבודה. אני ממש בבלבלה. אני חושבת שאני עושה טעות, ושזה יפיל אותי על הקרשים." דריה החכמה והמבריקה עושה איתי תרגיל מחשבתי. היא אומרת לי: "כשאת מדמיינת את עצמך כאישה זקנה, שמסתכלת אחורה על החיים שלה, את רואה את עצמך עושה את מה שאת עושה עכשיו - את הסטודיו שלך בראש העין - לשארית חייך? את רואה את עצמך מלמדת באותו סטודיו כל החיים?"

אמרתי לה לא. היא שואלת אותי: "אני יודעת שאת מרגישה שאת נוטשת את התלמידים שלך. האם את יודעת בוודאות שהעזיבה שלך הולכת להזיק להם? האם קיימת האפשרות שדווקא הם יפרחו? האם קיימת האפשרות שזה יפתח להם את האפשרות לפגוש מורים מדהימים אחרים, לעמוד על הרגליים שלהם ולקחת את הידע שנתת להם אל תוך חיים מרהיבים ויוצאים מן הכלל?" אמרתי לה: "בטח שקיימת אפשרות. אני לא יודעת. אני רק שלב במסע שלהם בחיים שלהם."

הבנתי שאני יוצרת לעצמי תסריט בתוך הראש, ושאין לי מושג מה הקשר שלו למציאות. הבנתי שאני רואה נחש במקום שיש בו חבל, ושאני מדמיינת את התסריט הגרוע ביותר במקום למקד את תשומת הלב שלי בתסריט הטוב ביותר. דריה כנראה שאלה אותי עוד כמה שאלות, ודיברנו הרבה זמן, אבל שתי השאלות האלה הספיקו. פתאום ראיתי למה היא מתכוונת, וראיתי על מה היא מדברת.

לבחור בחיים שלי

הבנתי שאני בן אדם אחראי, ושיצרנו תוכנית ממשית, חכמה ונבונה לדבר הזה. אני לא יכולה להבטיח את הכול, ואני לא יודעת מה יהיה, ואני צריכה להיות בסדר עם זה. אני צריכה, רוצה ומחויבת, מבחינתי, לחיות את החיים שלי. כשאהיה זקנה ואסתכל אחורה על החיים שלי, אני צריכה לדעת שחייתי את החיים שלי ולא את החיים של אנשים אחרים.

היה לי ברור בעקבות שתי השאלות שהיא שאלה אותי, שאני צריכה גם להסכים לאכזב אנשים שאני אוהבת מאוד כדי לחיות את החיים שלי. אני חושבת שאולי אחד הדברים שגרמו לי לסחרחרה כל כך גדולה היה שאני עושה פה שינוי שאף אחד לא מאלץ אותי לעשות. הרבה מאוד דברים שעברתי בחיים, ונקודות שבהן גדלתי, צמחתי והתפתחתי, היו מקומות שבהם החיים הכריחו אותי וכפו עליי את השינוי. לא הייתה לי ברירה, אף אחד לא שאל אותי; החיים פשוט גרמו לי לנוע בכיוון מסוים, ואני הייתי צריכה להשלים עם זה.

אבל פה קורה משהו שונה. מבחירה ומרצון אני משחררת את העסק שלי, שבניתי במשך הרבה מאוד שנים בשתי ידיים. זה לא היה פשוט. מרצון אני מוותרת על דירה - אמנם היא לא הייתה שלי, היא הייתה בשכירות, אבל גרתי בה הרבה שנים וטיפחתי אותה. היא הייתה יפהפייה ומדהימה, מדהימה, מדהימה. אני עדיין מתגעגעת אליה כל כך.

מרצוני ומבחירה שלי אני מתרחקת מהמשפחה שלי ומהחברות שאני כל כך אוהבת. אף אחד לא כופה עליי לעשות את זה; אני עושה בחירה. בחירה אומרת מאה אחוז אחריות. לא שחוסר בחירה לא הופך אותי לאחראית על החיים שלי, אבל איכשהו זה אפילו עוד יותר חזק, כי הכול מבחירה שלי והכול מאחריות שלי. זה חתיכת דבר מפחיד לקחת עומק כזה של אחריות על החיים שלי, אבל הסכמתי.

הסכמתי, אבל אמרתי לעצמי: אוקיי, זה לא אומר שאני צריכה להתנהג כאילו אין לי פחדים ולהתעלם מכל החרדה שהציפה אותי. אני יודעת שפחד וחרדה הם חברים שלי, כי הם מופעים של אהבה. הם קיימים רק סביב דברים שיקרים לי בחיים; הם לא קיימים סביב דברים שלא אכפת לי מהם. הם שם כדי לשמור עליי.

לבנות בית בדרך

אמרתי: אוקיי, איך אני עובדת עם זה? איך אני עושה את השינוי, יוצאת לדרך הזאת ולא מוותרת על ההזדמנות המדהימה שקיבלנו? בכוכבית אני אגיד שכשהייתי לחוצה ושיתפתי בזה את יותם, הבן אדם המדהים הזה אמר לי: "הכול בסדר. אם לא נצא עכשיו, נצא בעוד שנה. הנה, את העבודה כבר יש לי." רק כוכבית, כדי להראות לכם איזה בן אדם נבון הוא. וואו, אין לי מילים.

אמרתי שאני צריכה לבנות תוכנית, ולא רק תוכנית לכל הפחדים שלנו - מה נעשה אם זה יקרה ומה נעשה אם ההוא יקרה. איזה מענה אני נותנת לעצמי? למשל, לחרדה שהציפה אותי סביב זה שלא יהיה לי בית, כשאני בן אדם כל כך ביתי. איך אני יוצרת לעצמי בית מחוץ לבית? איך אני מחזקת את עצמי עכשיו, ואיך אני מבטאת את כל מה שאני צריכה בלי להשתלח?

ישבתי והשתמשתי בכל הכלים שעשור של תרגול יוגה נתן לי. הדבר הראשון שאני יכולה להגיד לכם, עשרה חודשים אל תוך המסע, הוא שמה שנותן לי בית מחוץ לבית זו היוגה. במשך הרבה מאוד שנים, ולא משנה מה השתנה בחיים שלי - שיניתי מדינות, כבר החלפתי בני זוג, למדתי כל כך הרבה דברים ועזבתי כל כך הרבה דברים - היוגה כל הזמן שם.

לקום בבוקר, להתיישב למדיטציה, לפרוס את המזרן ולתרגל יוגה. לא משנה איפה אני בעולם, לא משנה באיזה מצב רוח אני ולא משנה מה משתנה במציאות החיצונית - בכל יום יש את התרגול. התרגול הופך לבית. התרגול הוא העוגן. יש הרבה מאוד דברים בחיים האלה שלא בשליטה שלי, והרבה מאוד דברים שמשתנים שכן בשליטתי.

העוגנים שהיוגה נותנת הם ששומרים על היציבות בעין הסערה, ולא משנה מה קורה. אי אפשר לטלטל ואי אפשר לטבוע כשיש את הסירה השקטה של היוגה. אז בוקר בוקר. זה לא קרה סתם: אני לא סתם יודעת היום לטייל בעולם, ובוקר בוקר לשבת למדיטציה ולתרגל יוגה. זה אימון שטיפחתי במשך הרבה מאוד שנים.

לא לזנוח את התרגול כשקשה - זה מה שרוב האנשים עושים, ובגלל זה רוב האנשים לא מצליחים להתמיד בתרגול שלהם ולא באמת נהנים לקטוף את הפירות של היוגה. כי כשנעשה קשה, רוב האנשים פורשים. ממש לא. כשנעשה קשה, קמים בבוקר, פורסים את המזרן, יושבים למדיטציה, מתרגלים יוגה ומתרגלים נשימות.

זה הבסיס. לא משנה מה עוד קורה ולא משנה איזה בלגן יש, זה הדבר. זה המצפן, זה מה שמנווט אותי בדרך. זה ניווט אותי לפני שיצאנו לנוודות, וזה שמר עליי בתוך הנוודות. תאמינו לי, המסע הזה לא היה פשוט. אנשים מדמיינים נוודות כלשבת כל היום על חופים עם קוקוסים, וזה נכון, אבל זה לא כל מה שקורה.

לפעמים מגיעים לדירות נורא מבאסות, לפעמים ממש בודד ולפעמים עצוב, לפעמים נתקעים, ויש בירוקרטיות. יש הרבה מאוד קשיים בללמוד כל הזמן משהו חדש. זה מאמץ, וזה העניין. מה שנותן לי את היציבות הפנימית בתוך כל השינויים ובתוך כל הטלטלות הוא התרגול.

ליצור תחושה של בית

לא משנה מה, אני קמה בבוקר, פותחת את המזרן: מדיטציה, יוגה, פראניאמה. זה הסדר האישי שלי; אולי אתם עושים את זה אחרת. דבר נוסף שלקחתי איתי היה להבין איך אני יוצרת לעצמי תחושה של בית בתוך בתים משתנים שהם לא הבית שלי. אמרתי: אוקיי, מה יש בבית שלי? הסתכלתי על הבית שהיה לי, הבית המדהים שהיה לנו בראש העין, ואמרתי: אחד הדברים שהכי מאפיינים את איך שאני מעצבת את הבית שלי...

יש לי לדים ויש לי צמחים. אנחנו מסתובבים עם שרשרת לדים יפה ועם תמונות פולארויד שלנו, של המשפחה ושל אנשים שאנחנו אוהבים. כשאנחנו מגיעים לבית חדש ורוצים ליצור תחושה של בית, אנחנו תולים אותן. אנחנו גם קונים איזה צמח, מקשטים את הבית ונותנים לעצמנו תחושה של בית בכל מקום שאנחנו נמצאים בו.

זה אחד הכלים הכי נפלאים שלקחנו איתנו לדרך. יש לנו כל מיני אמצעים שבעזרתם אנחנו יוצרים את הבית הזה, בתוך הדרך ובתוך ההשתנות של החיים.

יציבות בתוך השינויים

עכשיו, בואו נודה באמת: גם אם אתם יושבים בישראל ולא זזים לשום מקום, החיים עדיין משתנים ומטלטלים. הרבה דברים שאנחנו רוצים שיישארו אותו דבר מתהפכים עלינו, ודברים שאנחנו לא רוצים שילכו - הולכים. אם אנחנו לא הופכים להיות אי של יציבות בתוך הדבר הזה, אנחנו פשוט נסחפים כמו עלים בסערה.

זה קורה להרבה מאוד אנשים. אנחנו צריכים למצוא את העוגן שלנו, את שורשי האוויר שלנו, שילכו איתנו לא משנה מה קורה בחיים. כרגע, בחיים שלי כנוודת דיגיטלית, השינוי החיצוני מאוד מאוד ניכר. אני חושבת שזה מדהים כמה היוגה עוזרת לי להישאר באלמנט שלי, בזכות שורשי האוויר האלה שפיתחתי באמצעות היוגה.

הנופים משתנים, האנשים משתנים, אבל היציבות שלי נשמרת ונשארת ממש בזכות הדבר הזה. היא נשארת בזכות הפירות שהיוגה נותנת לי ובזכות האיכויות שטיפחתי ביוגה. יש שם שקט, ואני לא אדם שקט באופי שלי בשום צורה. יש הרבה מאוד פחדים שעד היום מלווים אותי, אבל הם כבר לא מנהלים את חיי, ואי השקט הזה כבר לא מנהל אותי.

החופש שהיוגה מאפשרת

ותראו איזה חופש בא עם הדבר הזה. החופש שהתרגול של היוגה נותן לי בחיים, ואני מקווה שהוא נותן גם לכם, מאפשר לעשות שינויים, לנוע עם המציאות ולהיות גמישים. הוא מאפשר להיות כמו מים, להתאים את עצמי לכלי שבתוכו אני נמצאת, לצד הפחדים, לצד הדאגות ולצד כל הדברים הבלתי נמנעים שההכרה מייצרת, כי היא רוצה לשמור עליי.

מבחינת ההכרה, יציבות שווה ביטחון. לא שהדבר הזה מחזיק מים במציאות, אבל אלה האוטומטים. בזכות התרגול של היוגה ובזכות הדרך שאני צועדת בה כבר יותר מעשור, יש לי חופש ומסוגלות לפעול לצד כל הפחדים וכל הקשיים. כך אני יכולה לבחור את החיים שאני רוצה לעצמי.

האם הדרך הזו היא הדרך שלי לתמיד? לא, כי אני לא מאמינה שיש דרך אחת לתמיד. אבל היום הנוודות היא המרחב שבו אני חיה. היא מאפשרת לי ללמוד הרבה ולהתפתח המון, והיא כל כך בריאה למוח.

לנוע עם החיים

נכון, סיפרתי שמאוד התלבטתי מה אעשה ובמה אעסוק מרחוק. גם אם הדרך הייתה ארוכה והיה מסע, ועד שבית הספר ליוגה שקטה נולד עברתי הרבה, בית הספר ליוגה שקטה היום עדיין בתהליכי בנייה. הוא טרי וחדש, ועדיין לא מספק לי פרנסה יציבה, אבל הוא עוד יספק, אני אומרת ושמה את הדברים על השולחן.

אבל גם את הקפיצה הזו אל הלא נודע עשיתי. אני לא יכולה לתאר לכם כמה זה לא באופי שלי לנהוג ככה. אם הייתי פועלת לפי האופי שלי, הייתי רק יושבת בבית ונשארת עם מה שיש, ולא זזה לשום מקום, כי אני כל כך מפחדת מהלא נודע. מרוב פחד לא הייתי זזה לשום מקום.

זה מה שהיוגה נתנה לי: לנהוג עם החיים ולהרשות לעצמי להשתנות כשצריך. היא נתנה לי להרשות לעצמי להיפתח, להתנסות ולהיות נוכחת בתוך כל המצבים, נעימים או לא נעימים. היא מאפשרת לי להרגיש את כל הקשת הרגשית מבלי שתנהל לי את החיים.

לצאת אל המסע המופלא הזה, לראות עולם, להכיר תרבויות ואנשים, ומדי פעם לשבת עם קוקוס על חוף הים, כשהלפטופ שלי פתוח. תודה רבה שהייתם איתי היום בפרק הראשון של "שיחות על יוגה" המחודשת. שיתפתי אתכם היום בהרבה דברים מנימי ליבי על היציאה לנוודות דיגיטלית, ממקום של הרבה פחד וחרדה שלא נפתרו ולא נעלמו. סיפרתי איך היוגה עזרה לי לצלוח אותם בכל זאת, להגשים את מציאות חיי לפי בחירתי ולאפשר לי כל כך הרבה חופש מתוך לקיחת אחריות.

תודה ונתראה בפרק הבא

זה הכול מה שהיוגה נתנה לי. בפרק הבא אנחנו הולכים לפגוש כאן את שאקטי מאי, המורה שלי - דמות ססגונית, מרהיבה ומעוררת מחלוקת. היא לא בשביל כולם, והשיחה איתה הייתה אחת השיחות הכי מרתקות שקיימתי בחיים שלי, ויש למה לחכות. אני ממליצה לרוץ להאזין, לטוס להאזין, כי פשוט אין על שאקטי מאי.

אני אשמח לשמוע מכם: איך היה לכם הפרק, ומה עוד תרצו לשמוע כאן בפודקאסט? חפשו אותי באינסטגרם, זה יוגאלינה_יוגה. אל תשכחו לעקוב אחרי "שיחות על יוגה" בכל פלטפורמה שאתם מאזינים לנו בה. ואם אתם רוצים לדבר איתי בפלטפורמות אחרות, פשוט תכתבו "יוגאלינה" בגוגל ותמצאו אותי בכל מקום.

תודה רבה שהייתם איתי. אני אלינה גרינשפון יעקב, מיוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה. מאחלת לכם שקט בין גלי ההכרה. "שיחות על יוגה", הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב. יוגה שקטה לראש עמוס.

לכל פרקי הפודקאסט