האזנה בספוטיפיי (נפתח בחלון חדש) · האזנה באפל פודקאסטס (נפתח בחלון חדש) · צפייה ביוטיוב (נפתח בחלון חדש)
בפרק הזה אני משוחחת עם שאקטי מאי, מייסדת פראנה יוגה קולג' ומורה שחיה ופועלת בדרך משלה. השיחה שלנו נוגעת בסיפור חיים לא שגרתי, וגם בשאלות לא פשוטות על יוגה ורוחניות.
זה החלק הראשון מתוך שיחה ארוכה שחילקתי לשני חלקים. שאקטי מספרת על עזיבת הבית בגיל 14, על הדרך שבה הגיעה ליוגה, ועל תפיסותיה לגבי סבל, הוראה והטרדות מיניות בעולמות הרוח.
על שאקטי מאי
שאקטי מאי היא מייסדת פראנה יוגה קולג' ומורה ליוגה, שחיה לפי פילוסופיית חיים עצמאית ולא שגרתית. אחרי שנים שבהן חיה ולימדה מחוץ לישראל, היא שבה לארץ ומלמדת בתל אביב.
על מה מדברים בפרק
- עזיבת הבית בגיל 14 והחיים בלי מסגרת
- הספר שהוביל את שאקטי לתרגול יוגה
- הקשר בין סבל לחיפוש רוחני
- הוראת יוגה, הטלת ספק ושוויון בין מורה לתלמידים
- הטרדות מיניות ואחריות בעולמות הרוח
- יוגה שקטה, מדיטציה ותנועה
- פציעות ביוגה והקשבה לגוף
מה עלה בשיחה
הדרך אל היוגה
שאקטי סיפרה לי שכבר בגיל 14 עזבה את הבית ואת מערכת החינוך. בירושלים היא מצאה מקום לישון ולאכול בבית של חוזרות בתשובה, ובהמשך שוב יצאה לדרך בלי מקום קבוע להיות בו.
היא הייתה קוראת שעות בספרים שמצאה בחנויות יד שנייה, עד שספר על יוגה הגיע לידיה. היא התחילה לתרגל לבדה, ובהמשך הצטרפה למרכז יוגה ולשיעורי מדיטציה. כך, מתוך סקרנות ובדידות, נפתחה בפניה דרך שנמשכה שנים.
סבל כחלק מהחיפוש
כששאלתי מה הביא אותה ליוגה, שאקטי ענתה בפשטות: סבל. היא דיברה על בדידות ועל תחושה שהחיים מציפים, ועל כך שבהמשך הבינה שיוגה יכולה להיות כלי לשחרור סבל.
דיברנו גם על חוסר וריקנות, ועל הרעיון ששפע חומרי לא בהכרח פותר את הכאב הפנימי. שאקטי תיארה את המיינד כרעב תמידי, והבחינה בינו לבין תודעה שאין בה תחושת חוסר.
הוראה בגובה העיניים
שאקטי סיפרה שהיא אוהבת במיוחד ללמד מורים. בקורסים שלה, לדבריה, התלמידים מתחילים ללמד כבר בשיעור השלישי, והיא מביאה את הפילוסופיה אל שאלות מחיי היום-יום ולא משאירה אותה רק ברמת הרעיונות.
היא מעודדת להטיל ספק בכתובים, ביוגה, במורה וגם בעצמנו. מבחינתה, אין מורה שמחזיק באמת מוחלטת ואין צורך בהיררכיה רוחנית. גם העובדה שהיא מנקה את השירותים במרכז היא חלק מהתפיסה הזאת.
כוח, גבולות והטרדות מיניות
דיברנו על הטרדות מיניות בעולמות הרוח ועל הפער בין דמות של מורה רוחני לבין התנהגות פוגעת. שאקטי הציגה את עמדתה שלפיה תרגול שמעצים אנרגיה בלי ללמוד לנהל אותה עלול, בעיניה, להוביל להתנהגות מזיקה.
היא גם הדגישה את חשיבות העמידה על גבולות ואת האחריות של תלמידים ותלמידות לזהות מגע לא מתאים ולבחור לא לחזור למורה. זו עמדה נחרצת ומעוררת מחלוקת, ובשיחה העליתי גם את האחריות והכוח שיש למורה בתוך הקשר הזה.
יוגה שקטה והקשבה לגוף
שאקטי הסבירה שיוגה שקטה, כפי שהיא רואה אותה, קשורה למדיטציה וליכולת להתבונן בתנועות התודעה. היא תיארה את התנוחות כתרגול שנעשה ברוח המדיטציה, ולא כמטרה בפני עצמה.
דיברנו על הפער בין הגישה הזאת לבין תרגולים מהירים ואינטנסיביים, ועל הפציעות שהיא פוגשת אצל תלמידים ומורים. שאקטי הציעה לוותר על השוואה לאחרים ולבדוק מה מתאים לגוף, גם אם פירוש הדבר לתרגל פחות תנוחות או לבחור בגרסה פשוטה יותר.
כמה משפטים מהפרק
"אז אפשר לומר באופן כללי שמה שהביא אותי ליוגה זה סבל. זה סבל, זו תחושה של בדידות, תחושה של הצפה, החיים הציפו אותי."
- שאקטי מאי, על הסיבה שהגיעה ליוגה
"אם יש פילוסופיה שלא נוגעת באופן ישיר בחיי היום-יום שלנו, היא לא מעניינת אותי."
- שאקטי מאי, על הפילוסופיה בחיי היום-יום
"אם אין לי תלמידים, אני לא יכולה להכריז על זה שאני מורה. זאת אומרת, האפשרות והפריבילגיה שיש לי ללמד תלמידים, זה בגלל התלמידים שלי, שבחרו בי כמורה."
- שאקטי מאי, על משמעות ההוראה ותלמידיה
"מבחינתי יוגה ופציעות זה לא הולך ביחד, כי יוגה זה תרגול רוחני, לא נפצעים ביוגה."
- שאקטי מאי, על פציעות בתרגול יוגה
זה החלק הראשון של השיחה. את ההמשך אפשר לשמוע בחלק השני עם שאקטי מאי.
עוד שיחות עם מורות ומורים ליוגה מחכות בעמוד הפודקאסט.
תמלול הפרק
לקריאת התמלול המלא
התמלול נוצר אוטומטית ונערך לקריאה, וייתכנו בו אי-דיוקים.
אלינה: שלום לכולם ולכולן, וברוכים הבאים לשיחות על יוגה. אני אלינה גרינשפון יעקב, מורה בכירה להאטה-ראג'ה יוגה ומייסדת יוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה. הפודקאסט הזה התחיל בכלל במתכונת יוטיוב לפני כמה שנים. מאז קיבלתי מכם שוב ושוב הודעות ובקשות להחזיר אותו, והנה הוא עטוף בשמיכה חדשה ומלטפת, במתכונת שמאפשרת להאזין גם בפלטפורמות נוספות. אז מה הולך להיות כאן? פודקאסט דו-שבועי, כלומר עולים שני פרקים בחודש. בפרק אחד נכלול ראיונות עם מורות ומורים מעולים ליוגה, שיחות על החיים עצמם, על הדרך שלהם, על מה שהיוגה שינתה עבורם ואיך זה נראה מבפנים. הפרק השני הוא פרק סולו שלי, שבו אני משתפת מהסיפור האישי שלי דרך העיניים של היוגה. ורק חשוב לדעת: הפרק הזה וכמה מהפרקים הבאים הם פרקים שהוקלטו אז ליוטיוב, והם מקבלים כאן חיים חדשים, כדי שאפשר יהיה להאזין להם מחדש בצורה נוחה ופשוטה. והיום אני גאה להביא לכם שיחה מדהימה, ובגלל שהיא כל כך עמוקה ומלאת השראה, החלטתי לחלק אותה לשני חלקים כדי לא לפספס שום דבר. ובואו גם נודה באמת: גם אני וגם המרואיינת שלי ממש אוהבות לדבר, אז היה לא פשוט לעצור את השיחה. אורחת הפרק היא דמות שאין שנייה לה בנוף היוגה בישראל: שאקטי מאי, מייסדת פראנה יוגה קולג'. שאקטי חיה לגמרי מחוץ לקופסה, עם כוח רצון ופילוסופיית חיים מרתקת, כזו שלפעמים ממש מעוררת מחלוקת. בחלק הראשון של השיחה שלנו, שנאזין לו היום, אני לוקחת אתכם למסע אל תוך הסיפור המוקדם של שאקטי: ההחלטה האמיצה של ילדה בת 14 לעזוב את הכול ולחיות לבד. איך היא מצאה את עצמה בלי כסף בבית של חוזרות בתשובה, רק כדי לשרוד, ממש לא מתוך אמונה? מה הקשר בין סבל בחיים ובין היוגה, ומה התפיסה שלה לגבי הטרדות מיניות בעולמות הרוח? אני מזמינה אתכם להאזין. בואו נתחיל.
אלינה: שלום, שאקטי מאי, מיי שקטי יוגה סנטר בתל אביב. מה שלומך?
שאקטי: נפלא.
אלינה: כיף להיות פה. כיף שאת המרואיינת הראשונה שלנו בפודקאסט החדש הזה, שבו מורות יבואו ובעצם יספרו לנו איך זה להיות יוגי או יוגינית מודרניים בשנות האלפיים. אפשר למצוא את הפודקאסט הזה ביוטיוב של "יוגה כדרך חיים עם יוגאלינה", או בפודקאסט עם אותו שם שיהיה בספוטיפיי. ועד שאתם תאזינו לזה, אולי הוא כבר יהיה בעוד הרבה מקומות, אבל תחפשו אותנו: "יוגה כדרך חיים עם יוגאלינה".
אלינה: אז, שאקטי, את מאוד נדירה בנוף של היוגה הישראלי. התחלת לתרגל יוגה בגיל 14. אני לא חושבת שאני מכירה עוד הרבה אנשים שהתחילו לתרגל יוגה בגיל 14. איך הגעת לזה בכלל, בזמן שזה היה כל כך לא נפוץ ולא מקובל?
שאקטי: אוקיי, אז קודם כול, זה באמת היה לפני כ-46 שנה. בארץ, היוגה לא הייתה נפוצה - היוגה לא הייתה קיימת. יוגה הייתה קיימת... אי אפשר להגיד אפילו באחוז קטן של האוכלוסייה. בדרך כלל אנשים מוזרים עשו יוגה בתקופה ההיא, והם היו אנשים מבוגרים יותר, בני 50-60. אז אני, בגיל 14, נפלטתי ממערכת החינוך. הייתי קצת ילדה או נערה בעייתית, עם הרבה כעסים, ולא הסתדרתי עם המערכת. אחרי שנפלטתי ממערכת החינוך ועזבתי את הבית, לא היה לי לאן ללכת, אז הגעתי לירושלים. אני תל אביבית במקור, ולא היה לי איפה לישון או לאכול, אז באותה תקופה היו ישיבות של חוזרים בתשובה. פשוט הצטרפתי לישיבה של חוזרות בתשובה, כי זה סיפק לי מיטה ואוכל, בתמורה לכך שהייתי מחויבת כמובן להשתתף בשיעורי תורה, ובסופי שבוע להתארח אצל משפחת הרב שלי. לא היה לי שום קשר לדת, זה לא כל כך עניין אותי, אבל זה פשוט היה מקום מחסה. ואז, באיזשהו שלב, כבר קלטתי מה קורה שם. זה היה קצת כמו בית חרושת: בנות הגיעו, אחרי כמה חודשים שידכו להן מישהו, ואז חיתנו אותן, ואז הן הביאו ילדים, ולא הייתה דרך חזרה. נמלטתי על נפשי, ושוב אני ברחובות. לא כל כך היה לי מה לעשות עם עצמי, כי כל בני גילי היו במסגרות. הייתי גם אדם מאוד בודד, לא היו לי חברים ולא היו פעילויות חברתיות, אז המפלט שלי היה ספרים. קראתי מהבוקר עד הערב. בתל אביב באותן שנים - הנה, עכשיו אני מרגישה זקנה - בכל פינה הייתה חנות של ספרים יד שנייה. תל אביב הייתה מפוצצת בספרים יד שנייה, שהיו ממש זולים, אפשר היה לקנות אותם בגרושים. הייתי שם, חיה מהבוקר עד הערב, קונה ספרים וקוראת ספרים. יום אחד נפל לידיי ספר, ודווקא רציתי להראות אותו כאן. אני מאוד אשמח להראות לכם את הספר שהכניס אותי לעולם היוגה. הוא כנראה היה מתורגם לעברית, כי אז לא ידעתי לקרוא באנגלית. הספר הזה נקרא "28 ימים של יוגה". לא היה לי שום מושג, כמובן, מה זה יוגה. אז אני אנסה לראות אם אני יכולה להראות לכם אותו. פתחתי אותו, ובכל יום היו שם תרגילים די פשוטים, שהרגשתי שאני יכולה לעשות. לא צריך קבוצה ולא צריך מורה, אז קניתי את הספר הזה והתחלתי לתרגל את התרגילים האלה. לא היה לי מושג שיוגה היא פילוסופיה, לא היה לי מושג בכלום. אבל כל יום תרגלתי, כי הם חילקו את זה לפי ימים, אז זה היה לי קל. כל יום תרגלתי את הרצף שהיה שם. עם הזמן פתאום משהו קרה. אפילו לא ידעתי מה קורה, אבל זה כבר לא היה סתם תרגילים. הרגשתי שמשהו קורה, ולא היו לי אפילו כלים להגדיר מה קורה. ואז תהיתי אם עוד אנשים עושים את הדבר הזה שנקרא יוגה. אחרי איזה שנתיים חיפשתי לראות אם עוד אנשים עושים את זה. כמובן שלא היה אינטרנט, הדברים לא היו כמו היום, ולא היה קל למצוא. ואז גיליתי שיש את שיבננדה, שהיה מרכז ליוגה, והצטרפתי למרכז. כל התלמידים שם, או היוגים, היו אנשים מבוגרים. באמת, בימים הקדומים יותר אלה היו אנשים מבוגרים, בני 50, בני 60, ואני הייתי הילדונת שם והתחלתי לתרגל איתם. רוב הדברים שנאמרו שם - פראנה, צ'קרות - לא היה לי מושג על מה מדברים. ואז, באיזשהו שלב, הם אמרו: "למה שלא תצטרפי לשיעורי מדיטציה?" אז הצטרפתי לדבר המוזר הזה, וגם דיברו שם על תודעה. לא הבנתי מה אומרים, אבל משהו חלחל מעבר למילים. ככה התחילה היוגה שלי. בגיל 20 כבר הייתי בתרגולים, כבר הבנתי שיוגה זה לא רק כלב מביט מטה. עזבתי את הארץ, והמסע שלי המשיך בעקבות היוגה. הסתובבתי בעולם, באשרמים, במנזרים וכולי, ואפשר להגיד שהייתי כ-30 שנה בחוץ לארץ. בהתחלה כתלמידה בעקבות היוגה, ואז באיזשהו שלב התחלתי ללמד. אז אפשר לומר באופן כללי שמה שהביא אותי ליוגה זה סבל. סבל, תחושה של בדידות, תחושה של הצפה. החיים הציפו אותי. בגיל 16 היה לי ניסיון התאבדות, כי באמת כבר לא יכולתי להתמודד עם מה שקורה פה. עם הזמן הבנתי כמה היוגה היא כלי מדהים לשחרור סבל. אבל זה מה שהביא אותי בעצם לדרך הזאת.
אלינה: לגמרי. נראה שסבל הוא ממש המכנה המשותף לרוב האנשים שמגיעים אל היוגה. לא נראה לי שעד היום פגשתי בן אדם אחד שהיה מאוד שמח ומאושר בחיים שלו והחליט להגיע אל התרגול הזה.
שאקטי: תראי, אולי האדם היחיד שהיה קרוב לאושר ועדיין הגיע ליוגה הוא בודהה. כי אולי האושר שהיה לו לא היה באמת אושר. בסך הכול, כשאנחנו חושבים על בודהה, הוא הגיע מרקע של שפע ומעמד חברתי, אבל כנראה שגם זה לא בדיוק יושב בהגדרת האושר, כי עובדה שגם בודהה עזב את האושר הזה, היה באיזושהי ריקנות וחיפש. וקודם כול הגיע כמובן ליוגה, כי לפני שהוא היה בודהה, הוא היה יוגי. אז כן, זה נכון: סבל. סבל מביא אותנו לדרך הרוחנית.
אלינה: האמת שאם אנחנו לוקחות את בודהה כבר כדוגמה, אז זה מתקשר ישירות לנושא של השיח שלנו כאן, כי אם שפע, כסף, אפשרויות ונשים היו באמת מביאים אושר, אף אחד לא היה מגיע אל היוגה. אני חושבת שאולי אנשים עדיין מחפשים את התשובה לסבל דווקא במקומות שממשיכים להביא להם סבל: המרדף הזה אחרי עוד ועוד, עוד כסף, עוד הצלחה, עוד ידע...
שאקטי: הוא בסופו של דבר מזין את מפלצת הסבל במקום לשחרר אותנו ממנה. אז מה כן אפשר לעשות? כי מה שקורה הוא שבמיינד המערבי סבל קשור לחוסר. אז אנשים שאין להם הרבה שפע חומרי, הדבר הראשון שמתקשר להם הוא חוסר בחומר: אין לי בית, אז אני לא מרגיש בטוח כלכלית; אין לי מספיק כסף; הייתי רוצה אוטו ואין לי אוטו; יש לי אוטו, אבל אין לי שתי מכוניות, ולרוב האנשים יש שתי מכוניות, וכולי.
שאקטי: ואז, כשזה מגיע, עדיין יש ריק שממנו הכי הרבה אנשים פוחדים - הריקנות הזאת. כשבסוף היום יש לי מלא כסף בבנק, יש לי מכוניות וכבר קניתי בית, ומשהו בפנים עדיין מרגיש לי ריק, מתחילים לבדוק את זה במקומות אחרים. לכן הרבה אנשים, גם היום, שיש להם דווקא שפע כלכלי - אפשר לומר באופן כללי שלאנשים כמונו יש שפע כלכלי. אולי אנחנו לא מיליונרים, אבל אנחנו לא ישנים על הספסל בחוץ ואנחנו לא רעבים - ועדיין אני רואה תלמידים שלי שלכאורה באו מבתים עם שפע, ויש בהם סבל מאוד מאוד קיומי.
שאקטי: אז אולי המפגש הראשוני עם סבל הוא באמת חומרי, כי אדם קודם כול רוצה שיהיה לו מספיק ביטחון כלכלי, אבל אז אנחנו רואים שזה לא מכסה על החורים השחורים שיש לנו. אז כן, רוחניות נכנסת לחורים האלה. זה היופי. הייתי באפריקה לפני כמה שנים, ישבתי שם ודיברתי עם איזה בחור, וכשסיפרתי לו שבעולם המערבי יש מגפה מאוד מאוד גדולה של דיכאון, הוא פשוט התפוצץ מצחוק בפנים. הוא לא האמין. הוא פשוט היה נורא מופתע מכך שבעולם השבע יש דיכאון. הוא אמר: "איך זה יכול להיות? אנחנו מסתכלים, אתם חיים במדינות עשירות, יש לכם אוכל כמה שאתם רוצים. מה זה דיכאון?" ואני ממש התקשיתי להסביר לו מאיפה זה מגיע.
שאקטי: כי המיינד מלא רבדים, אז ברגע שאת מספקת רובד אחד, הרובד השני מתחתיו מציץ ואומר: "לי לא טוב". את מספקת אותו, ובהתחלה זה כסף ואוכל, אחר כך זו מיניות - אנחנו רוצים מין כזה, מין כזה, יחסים. אחר כך זו כבר משמעות לחיים, וזה אינסופי. כי אם אנחנו הולכים עם המיינד הזה, אפשר להגיד שבטבע שלו הוא מפלצת רעבה. ולא משנה איזה סוגי אוכל תיתני למפלצת הרעבה הזאת, היא נשארת רעבה באופן כרוני. לכן רוחניות קורית לא במיינד, אלא בתודעה הגבוהה, שאין בה רצון ואין בה חוסר. זה פשוט יש.
שאקטי: אז כן, בטח שהם לא יכולים להבין את זה, אבל כן, כל אדם, איפה שהוא נמצא, אם הוא נמצא במיינד, יהיה איזשהו חוסר. אין ספק.
אלינה: אני אשאל אותך על שאלת הרצון קצת מאוחר יותר. רציתי לשאול דווקא על המרכז שלך היום בתל אביב. גילוי נאות, אני תלמידה שלך, בוגרת קורס רמה אחת ורמה שתיים, וגם תלמידה לכל החיים. אני לא עוזבת אותך, גם אם מאוד מאוד תרצי. אבל אפילו כשהתחלתי ללמוד אצלך, עוד היו קורסים למורים, כזה ברגוע, ועכשיו נראה שכל הזמן יש קורסים למורים, ובאמת אי אפשר לפנות היום כמעט לשום מקום בלי למצוא תלמידים של שאקטי מאי שהם מורים של שאקטי מאי. איך את מסבירה את סוד ההצלחה?
שאקטי: אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה הצלחה, כי מה זו הצלחה באמת? אבל זה נכון, הגעתי לארץ בגיל חמישים. אולי כבר שמונה או תשע שנים אני בארץ כרגע. הסיבה שהגעתי לארץ היא שחייתי בקנדה שלושים שנה, ואז הגיעו אליי אנשים ואמרו: "אין האטה יוגה קלאסית בארץ, יש בעיקר יוגה דינמית. אולי תבואי לשנה ורק קצת תכשירי מורים להאטה יוגה קלאסית?" הגעתי ונשארתי, כי אני מאוד נהנית ללמד פה.
שאקטי: אני באמת מלמדת שבעה קורסים בשבוע. ללמד מורים זו התשוקה הכי גדולה שלי, זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. אלה הילדים שלי. אין לי משפחה, אין לי ילדים, אז הילדים שלי הם בעצם התלמידים שלי בקורסים. ואני חושבת שהסיבה שהמקום הזה הצליח בתוך מספר שנים, כי הגעתי ולא הייתי מוכרת פה כמובן, והצורה שבה אני מלמדת לא הייתה כל כך מוכרת, היא שני היבטים.
שאקטי: כמורה, אין ספק שאין מורה אחת לכל התלמידים. וזה מה שנפלא, שיש כל כך הרבה מורים שונים לתלמידים השונים. אף מורה לא מחזיק באמת המוחלטת. נתחיל מפה. אבל אני חושבת שהשיטה שאני מלמדת, שהיא יותר תפיסת מציאות, מתפשטת מהר בגלל שני היבטים.
שאקטי: ברמת קורס המורים, במשך ארבעים שנה או יותר שאני מלמדת, הספקתי ליצור פורמולה מדהימה לאיך להפוך אנשים למורים ליוגה. חלק מהפורמולה הזאת הוא שהאנשים שבאים לקורסים למורים שלנו ורוצים ללמד - כי לא כולם חייבים לקחת את הקורס כדי ללמד, אבל בואי נגיד שאחוז גבוה רוצה ללמד - וגם אחוז קטן שלוקח את הקורס רק כדי להעמיק בעולם היוגה, בסוף מלמד. כי אני באמת מכניסה את וירוס ההוראה לדם. מבחינתי, הוראה היא הדבר הכי מדהים. לא רק יוגה, כל הוראה היא דבר מדהים.
שאקטי: הפורמולה היא שכשהקורס נוגע להוראה, הוא לא תיאורטי. בקורסים שלי, מהשיעור השלישי, התלמידים מתחילים ללמד. אז בסוף הקורסים יש להם כלים, כי מהשיעור השלישי הם עמדו לפני קבוצה ולמדו את כל הדברים הפרקטיים של איך ללמד.
שאקטי: ברמה הפילוסופית, אני קצת מורה שונה, כי אני לא לוקחת את היוגה כפי שהיא. אין לי בעיה להטיל ספק ולהעמיד בספק הרבה דברים מעולם היוגה ומהכתובים של היוגה, שמבחינתי הם בולשיט. אני לא לוקחת את כל החבילה כמו שהיא. אני מלמדת את התלמידים שלי להטיל ספק בהוראה, בכתובים, ביוגה, בי כמורה, וגם בעצמם כאנשים שמחזיקים אמיתות מוחלטות. אז הרבה דברים שאני מדברת עליהם בקורסים למורים אי אפשר למצוא כל כך בספרים. זו באמת לא הוראה למיינסטרים.
שאקטי: אני גם מורידה את הפילוסופיה לחיי היום-יום. אותי פילוסופיה לשם פילוסופיה לא מעניינת. אם אני אתפלסף עם התלמידים שלי על כמה סוגי סמאדי יש וכמה סוגים של הדרך להארה קיימים, זה באמת לא מעניין אותי. הפילוסופיה מעניינת אותי אם היא עוזרת לנו לשחרר את הסבל הקיומי היום-יומי שיש לרובנו - אם זה ביחסים זוגיים, ביחסים עם הורים, בפחד מהמוות, בשריטות שיש לנו מהעבר. זאת אומרת, אם יש פילוסופיה שלא נוגעת באופן ישיר בחיי היום-יום שלנו, היא לא מעניינת אותי.
שאקטי: זו הוראה שהיא קצת שונה, הוראה שהיא חצופה, אין לי ספק בכלל. היא גם לא מתאימה לכל האנשים, וזו הוראה שנקייה מהדתיות שיש ביוגה. יוגה היא מאוד מאוד דתית, ובהוראה שלנו, במרכז שלנו, אין סגידות - לא לאלים ולא לפסלים. אף אחד לא גבוה מהשני, אין גורואים ואין סוואמים שחשובים יותר מאחרים. כולנו בגובה העיניים, וגם אני מנקה את השירותים.
אלינה: כן, זה אחד הדברים שאני לגמרי זוכרת ממך, והם ממש נתנו לי השראה להמשיך לנקות את השירותים במרכז שלך, כדי לזכור שלא אחשוב שאני מעל אף אחד. ואני באמת רואה שהרבה מאוד דברים כן באים בגישה הזאת, והיא נכנסת לכל עולם היוגה, גם לשיח על מאסטרים או על דרגות, יוגי מתקדם ויוגי פחות מתקדם. אני חושבת שבסופו של דבר יש מורים שיש להם הרבה מאוד ידע, אבל ברגע שמורה מצליח לחשוב על עצמו ולשים את עצמו בתור הדבר שאליו צריך לשאוף, זה קצת מאבד את המשמעות שלו. כי בסוף היוגה אמורה לנקות אותנו מכל הדברים האלה שאנחנו, כל התארים שאנחנו מנסים לקחת על עצמנו בעולם.
שאקטי: לגמרי, כל ההגדרות.
אלינה: נכון, כן, לגמרי. אבל בסופו של דבר זה לא פשוט להישאר בהוויה שהיא לא יהירה בתוך הדבר הזה, כן? הרבה מורים ליוגה כן מקבלים כוח. ראינו לאחרונה אפילו מקרה של הטרדה מינית, ואנחנו שומעות על לא מעט מקרים שבהם מורים מאוד גדולים ליוגה בסופו של דבר מאבדים מהגדולה שלהם. מסתבר שהם עשו הרבה מאוד דברים שהם אפילו אלימים. איך היית מסבירה את זה שמורים שבאים מהמקום הכי רוחני שיש, בסופו של דבר עושים מעשים שפוגעים מאוד בתלמידים ובתלמידות שלהם?
שאקטי: אוקיי, אז בואי נתחיל מזה שכולנו בדרך, כן? אין הרבה, כולנו באיזשהו שלב בדרך, אנחנו מתפתחים. אבל אחת הבעיות ביוגה היא שיוגה מעורבת בתרגולים פיזיים, והתרגולים הפיזיים האלה יוצרים המון פראנה, הרבה אנרגיה.
שאקטי: הרבה אנשים לא מבינים שלא מספיק להעלות את כמות הפראנה, שהיא הדלק לתודעה הגבוהה, בגוף. השלב הראשון הוא באמת להעצים את הפראנה בגוף, אבל אם אנחנו לא מתעלים את האנרגיה הזאת לצ'קרות הגבוהות, למרכזי האנרגיה הגבוהים, והיא רק מתעצמת ומתעצמת ומתעצמת ונשארת בצ'קרות הנמוכות - הראשונה באזור פי הטבעת, השנייה באיבר המין והשלישית באזור הטבור, שהיא צ'קרת האני, האגו - זו פצצה אטומית.
אז יש לך מורה שטעון בפראנה, כי הוא כל הזמן מתרגל, אבל הוא לא יודע איך לתעל את האנרגיה למעלה. היא יושבת לו בצ'קרה השנייה, ואז זה מה שקורה: הוא עוסק במיניות יותר מאדם שלא מתרגל.
אם את מדברת על ביקראם, שיש עכשיו סרטים עליו, אני אפילו לא מרגישה שאני מרכלת, כי זה מה שקורה: אותו מורה, כביכול מאסטר ליוגה, מואשם באונס או כבר הורשע באונס, ועושה דברים איומים. כן, כי הוא לא מפסיק לתרגל ולפוצץ את עצמו בפראנה, אבל הוא גם לא מתעל את זה למעלה.
זו הסכנה בתרגולי יוגה. תרגולי יוגה הם לא משחק ילדים. אם אנשים לא מבינים מה זו אנרגיה, ולא מבינים שצריך לתעל אותה ולשנע אותה למעלה, היא בעצם חוזרת אלינו כבומרנג והופכת אותנו למלכודת מהלכת.
זה היבט אחד. ההיבט השני, שלא הרבה מדברים עליו, ואני מדברת עליו ומעוררת את כעסן של אנשים, ואני מוכנה לספוג את זה, הוא שלצערי הרב נשים לא יודעות לעמוד על שלהן. נשים הרבה פעמים נפגעות, כי אני לא יכולה לקחת מהן את האחריות. אם כל הזמן נרחם על נשים ונגן עליהן, אנחנו באמת יוצרים נשים שהן המין החלש.
אני לא מדברת, חס וחלילה, על קטינות או קטינים. על ילדים צריך להגן. אני מדברת על נשים. כשאני שומעת תלמידה שאומרת שבמשך שנה היא הלכה למורה ליוגה, ובכל פעם שהיא באה לכיתה הוא נישק אותה והחדיר לה את הלשון לפה, אני שואלת את עצמי: למה חזרת אליו? כשנשים אומרות שהן היו במשך תקופה ארוכה אצל מורים שנגעו בהן בצורה לא נכונה, אני אומרת: למה חזרת?
תמיד מגינים על הנשים, ואנחנו לא מבינים שאנחנו בעצם עושים להן עוול. אם נשים רוצות להיות עוצמתיות, אי אפשר שכשמתאים להן נגן עליהן כמו על ילדות קטנות.
הרבה פעמים יש את הוויכוח הזה או את הטענה: "כן, אבל היה לו כוח כריזמטי, ואז הוא עשה מניפולציה לנשים". אבל מה, אין לנו רוח? אנחנו לא יודעות מה טוב ומה רע לנו? אז אני אחת המורות שלא רק מסתכלות על ההתנהלות הלא נכונה של המורה הגבר, למשל, אלא בפירוש גם מטילות עלינו, כתלמידות וכנשים, את האחריות לא להמשיך להסתנוור כשאנחנו פוגשות גבר כריזמטי שמדבר כל היום על אורה ועל כמה הוא מואר.
את צריכה לדעת בעצמך, ואת לא יכולה להיות קורבן אם במשך שנה, או אפילו במשך כמה שיעורים, המשכת לחזור למורה שהתנהל לידך בצורה לא נכונה. זו הכוונה: אם אנחנו לא רוצות להפוך לקורבנות, אנחנו חייבות לקחת אחריות על המציאות שלנו. לא את האשמה, אלא את האחריות.
ולכן אני מסבירה לתלמידות שלי: אתן לא נותנות למורים, גברים ונשים, לגעת בכן בצורה לא נכונה בשיעור, ומצדי שיהיו המאסטרים הכי גדולים בעולם. אם את חושבת שזה לא נכון, את לא חוזרת. זו הסיבה.
אנשים חושבים שעולם הרוחניות הוא עולם טהור ומאוזן. מי שחי בעולם היוגה העולמי יודע כמה סקנדלים על רקע מיני קרו, קורים ויקרו, כולל בהודו, מכיוון שמאסטרים לא יודעים איך לנהל את האנרגיה המינית שלהם, והם לא מעלים אותה לצ'קרות הגבוהות.
אלינה: כן, בעיניי זה קצת הדבר החמקמק הזה בהכרה שלנו: גם אם נדמה לנו שאנחנו עושות את העבודה, לפעמים המיינד מתחיל להתחפש. אני קוראת לזה "מיינד רוחני". הוא מתחיל לספר לנו את אותם הסיפורים ולהשתמש בדיוק באותם הכלים, אבל יספר לנו שבזה אנחנו פועלות לפי הכלים של היוגה.
אני יכולה לספר רק מהחוויה האישית שלי. כשהגעתי להודו הייתי בת 25 ופגשתי מורה שהיה מאוד מאוד כריזמטי. הייתי שבורה מהחיים שלי, בדיכאון, התפטרתי מהעבודה, הפכתי הכול וטסתי לשם. הסתנוורתי, בדיוק כמו שאת מתארת. אני ממש זוכרת את עצמי יודעת שמשהו לא בסדר ונשארת. אחרי חודש וחצי עזבתי.
החוויה הזאת טלטלה אותי מאוד, אבל כשאני מסתכלת על זה, אני באמת יכולה - אני לא מצדיקה אותו בשום צורה, כן? מדובר בגבר מבוגר שהיה המורה, ואצלו הייתה האחריות. אבל בהחלט אני חושבת שצריך לדבר גם על סימני אזהרה לנשים: קחי את עצמך ולכי. אז אם הייתי יכולה לתת כלל אחד, קודם כול, מישהו שנוגע בך במקום אינטימי - זה לא דבר שצריך לקרות בשיעורי יוגה. תיקונים ביוגה נעשים במגע מאוד עדין, ובוודאי לא באזורים מיניים. זה דבר אחד שהייתי מוסיפה. יש לך עוד משהו שהיית רוצה לתת לנשים כסימני אזהרה, כדי שיידעו מתי לקחת את עצמן ולצעוד אחורה?
שאקטי: כל גורו שמכריז על עצמו, גם אם זו מאסטרית או מאסטר, כמשהו מיוחד, כמשהו גבוה, כמשהו נשגב - לברוח.
מורים - כל העניין הוא שמורה או מורה צריכים לשרת את התלמידים. הם לא יותר גבוהים ולא יותר נמוכים. אנחנו משרתים. אז ברגע שיש אווירה של הערצה, כשאני רואה תלמידים משתחווים למורים או מעריצים אותם, מורה חייב לעצור את זה, אין ספק. מורה שלא עוצר הערצה, או לא עוצר תלמידים שמסתכלים עליו מלמטה, הוא לא מורה מבחינתי.
אבל אין מה לעשות, אנחנו אנשים בוגרים, ואנחנו גם חייבים לדעת בעצמנו. אז בואי נגיד ככה: מכל מורה שמכריז על עצמו שהוא משהו מיוחד ולא מנקה את השירותים, צריך לברוח.
אין דבר כזה ברוחניות גבוה ונמוך, חשוב יותר או קדוש יותר. את תראי את זה. לכן, מבחינתי, הרבה פעמים היוגה בהודו היא כבר לא היוגה הנכונה. בהודו את רואה הכי הרבה איך משתחווים למאסטרים ומנשקים להם את כפות הרגליים.
אם כבר, המורים צריכים לנשק את כפות הרגליים של התלמידים, כי לפי ההגדרה הרוחנית, אני מורה רק בגלל שיש לי תלמידים. אם אין לי תלמידים, אני לא יכולה להכריז על עצמי שאני מורה. זאת אומרת, האפשרות והפריבילגיה שיש לי ללמד תלמידים ניתנו לי בזכות התלמידים שלי, שבחרו בי כמורה.
את מבינה מה זה עושה לי, בכל יום, כשאני מבינה שהדבר שאני הכי אוהבת לעשות ניתן לי בעצם על ידי התלמידים שלי? מי שהופך אותי למורה זה לא אני, זו לא ההגדרה שלי, אלא התלמידים שלי.
אז כן, אנחנו בגובה העיניים. אין למעלה ואין למטה. היו לי הרבה מאסטרים ומורים, ובמשך הרבה שנים, כשהייתי צעירה ופתיה, חשבתי שהם אלוהים. גם אני, כמוך, אכלתי אותה בשברון לב ובדברים גרועים מזה. אין ספק.
אלינה: לגמרי. כן. אוקיי, ככה נתנער לנושא קצת יותר קליל או קצת יותר כבד, תלוי מי ידבר, אם כבר אנחנו מדברות על הודו. כשהייתי בהודו גיליתי שיש מקום שנקרא מייסור, ויש משפט שאומרים על מייסור: "מייסור, ניסור". אנשים הולכים לשם ולומדים להיות מורים ליוגה, וכולם חוזרים עם המסטרינגס פצועים, עם כל מיני תקלות בגפיים, דברים שזזים ממקומם וכך הלאה.
עד היום אני מאוד מופתעת מהעובדה שהיוגה שכל כך נפוצה בעולם היום היא בעיקר היוגה הדינמית, ואלה תרגולים שלפעמים הם מאוד מהירים או מאוד מורכבים, תרגולים שנראים לפעמים הרבה יותר כמו אימון קרקס מאשר כמו תרגול יוגה. בכלל לא ידעתי עד שלב די מאוחר שיש יוגה איטית כל כך.
איך את מסבירה את זה שדווקא היוגה הדינמית היא זו שכל כך נפוצה היום בעולם, ולא מה שאנחנו מניחות שהייתה היוגה הקלאסית, כלומר היוגה האיטית?
שאקטי: אוקיי, בואי נתחיל קודם בלמה יוגה איטית. היוגה, האסנות, התנוחות, נגזרות מהתרגול שהוא הכי גבוה ביוגה. התרגול הכי גבוה ביוגה הוא מדיטציה. אז התרגול מתחיל, אני תמיד אומרת, מהתנוחות, מהאסנות.
שאקטי: אחרי זה השלב הבא, שהוא גבוה יותר מבחינת תודעה ותרגול, הוא פראניאמה - נשימות יוגיות מתקדמות. אבל אלה לא באמת נשימות, אלא יותר איך לנהל את הפראנה בגוף שלנו. ואז התרגול הגבוה ביותר, עד שנשחרר את כל ההגדרות, הוא מדיטציה. מדיטציה היא תרגול שבו אנחנו לא זזים, כדי שנוכל להתבונן בתנודות המיינד חסר השקט שלנו. כדי להתבונן בתנודות המיינד אנחנו חייבים להיות ללא תנועה. אם את רוצה, כמטאפורה, להתבונן ברכבת בתנועה, את חייבת לעמוד על הרציף ללא תנועה, ואז תוכלי להתבונן בתנועה של הרכבת, שמסמלת את המיינד. אם את עולה על הרכבת ונעה במהירות שלה, את כבר לא יכולה להתבונן בה, כי את הופכת לחלק ממנה.
שאקטי: מדיטציה היא לא דבר קל. כולנו יודעים שזה לא דבר קל. מה מאתגר במדיטציה? לא לזוז, כשבפנים יש לנו "מנקיז", יש לנו מיינד שהוא קוף, והוא לא מפסיק לנוע ולזוז, והוא מזיז לנו גם את הגוף. לכן קשה לנו לפעמים לשבת 20 דקות ללא תנועה, כשבינתיים טיפסנו על הרים גבוהים, חצינו אוקיינוסים, ילדנו ילדים, עשינו פרויקטים ועשינו PhD. אבל לשבת 20 דקות קשה לרובנו, או לפחות מאתגר בהתחלה.
שאקטי: מכיוון שמדיטציה כל כך מאתגרת, נוצרו עם הזמן האסנות, התנוחות של היוגה. הן לא דורשות חוסר תזוזה מוחלט, שמאתגר את רוב המיינד, אבל הן צריכות להיות ברוח המדיטציה, אוקיי? לכן יוגה איטית היא בעצם מדיטציה בתנועה.
שאקטי: אז איך הגענו ליוגה דינמית? איך הגענו ליוגה מזיעה? איך הגענו ליוגה פוצעת? כשהיוגה הגיעה למערב מהמזרח, במקום להשתנות עם הפילוסופיה של היוגה ועם תפיסת המציאות שלה - וזה אומר שינוי מאוד עמוק לכולנו, כי אנחנו חברה מערבית חסרת שקט וחיים חיים מאוד אינטנסיביים - זה היה צריך לקחת מאיתנו הרבה אנרגיה. לקחנו את היוגה ופשוט שינינו אותה לתדר שבו אנחנו חיים, והפכנו אותה לתזזיתית וחסרת שקט כמו המיינד שלנו.
שאקטי: יש הבדל בין מצב שבו אני כל היום באטרף: קמה בבוקר, ממהרת, שותה שתי כוסות קפה, רצה לעבודה, אוספת את הילדים, נמצאת בדילמות ובקונפליקטים, לא מספיקה לעמוד בדדליינים שיש לי, ואז צריכה ללכת לשיעור יוגה ופתאום להאט את הקצב - זה לא קל - לבין מצב שבו אני כל היום בתזזיתיות ובאטרף, ואז באה לעשות שיעור יוגה ועושה אותו באותו תדר של היום שלי. זה הרבה יותר קל. אז עשיתי שעה וחצי, הזעתי, קפצתי, לא היה רגע שבו הייתי בשקט, ואז הלכתי הביתה באשליה שאני עושה קצת תרגולים רוחניים לעצמי.
שאקטי: זה מה שעשינו: שינינו את היוגה לתדר של חוסר השקט של המיינד שלנו. לכן היוגה כל כך חסרת שקט, דינמית ומאוד פיזית, כי כמערביים אנחנו אובססיביים לגוף הפיזי שלנו. באופן כללי אפשר לומר שאנחנו מאוד תקועים בצ'קרה השנייה שלנו. להיראות צעירים, סקסיים ויפים - זה מאוד מאוד חשוב לנו. אבל ביוגה של הימים הקדומים לא עסקו בגוף. היא תמיד עסקה בתודעה, תוך שימוש בגוף הפיזי ככלי, כערוץ, אבל לא כאובייקט. הגוף לא היה האובייקט שהיוגה התעניינה בו. אז נהייתה לנו קצת סמטוחה, וזה מה שקרה: יוגה דינמית, מאוד פיזית ומאוד סקסית, ששונה מהיוגה של הימים הקדומים.
אלינה: כן. את חושבת שזאת איזושהי אופנה חולפת? את חושבת שזה כאן כדי להישאר?
שאקטי: קשה לדעת, את יודעת, אלה די ספקולציות. אבל אני יכולה לומר לך שכשהגעתי לארץ, הייתה בעיקר יוגה דינמית. אנשים לא ידעו מה לעשות עם המרכז, עם השיעורים ואיתי. לאט לאט, כמובן, היום כבר יש לנו מלא תלמידים ומורים מדהימים שמלמדים את הסגנון, ואפשר לומר שהמרכז שלי מחולק לשני סוגי תלמידים: תלמידים שפשוט אוהבים את השינוי בשיעורי היוגה לעומת היום המוטרף שלהם. פתאום הם יכולים לנשום בשקט, הם לא צריכים לעשות יוגה מהירה ולרדוף אחרי ההוראות וכו'. ויש הרבה תלמידים שנפצעו מהיוגה הדינמית והתחילו לחפש אלטרנטיבה.
שאקטי: עצוב להגיד, כי מבחינתי יוגה ופציעות לא הולכות ביחד. יוגה היא תרגול רוחני, לא נפצעים ביוגה. וב-40 שנה שאני נמצאת בעולם ההוראה, אני יכולה לומר לך שאחוז הפציעות עולה ועולה ועולה. והכי עצוב לי שכבר יוגים חושבים שלהיפצע זה חלק מעולם היוגה. אנשים באים ואומרים לי: "כן, נפצעתי במפרקי היד כי אני כל הזמן עושה כלב מביט מטה, צ'טורנגה, כלב מביט מטה, צ'טורנגה", ונהרסו להם הרצועות. תשאלו פיזיותרפיסטים. פיזיותרפיסטים מדברים איתי ואומרים לי שכמות הפציעות שיש למורים ליוגה שמגיעים אליהם גבוהה, בעיקר פציעות צוואר, עד כדי ניתוחי צוואר, ובעיקר פציעות כתפיים. זה מאוד מעניין - עד כדי שיתוק של הזרוע, נימולים בזרוע, זרוע שנרדמת. אלה מורים ליוגה.
שאקטי: פעם אומרים לי: "תגידי לי, מה אתם עושים שם, שכל כך הרבה קליינטים שהם יוגים באים פצועים מהיוגה?" הרבה פעמים הפציעה מביאה אנשים להבנה שאולי הם צריכים משהו עם יותר חמלה על הגוף הזה. כי זה לא ספורט, וספורט פוצע, כי ספורט הוא דינמי, אינטנסיבי ומאומץ, אבל יוגה עוסקת בתודעה. אז דווקא אני חושבת שאני כן רואה שינוי בכיוון. ושוב, טוב שיש את כל הסגנונות, ושאנשים ימצאו מה שהם רוצים. אבל מה שאני כן אומרת לאנשים: אם נפצעת ביוגה, לא עשית יוגה. תרגלת מיינד.
אלינה: כן. יוגה, להפך, היא לא מקום שנפצעים בו. זה מקום ש... מובן, מאפשר, מרפא. אני מאוד מסכימה איתך, אבל לפני כמה שבועות היה דיון באחד הפורומים בפייסבוק לגבי פציעות. וככתלמידתך המסורה, כמובן שגם אני דוגלת בגישה הזאת, וזה פחות או יותר מה שכתבתי. כתבתי שפציעות יוגה זה מושג שהוא אוקסימורון, כלומר, אם נפצענו, לא תרגלנו יוגה. עכשיו, זה לא באופן כללי - גם לי זה קרה, ואולי לפעמים זה עדיין עלול לקרות. אנשים נטרפו, נטרפו. איזה אגו רוחני זה, ולא כולנו בודהה.
שאקטי: כן, בודהה. אבל חבל להגיע לבודהה בגבס, להיות בודהה בגבס.
אלינה: בדיוק. אולי כשכל הגוף מגובס ואי אפשר לזוז, אז אפשר להתחיל לתרגל מדיטציה.
שאקטי: את יודעת, יש מורה שהיא מדהימה. האמת היא שאני מאוד אוהבת אותה, באופן אישי. היא מאוד מאוד יקרה לי, אני אוהבת אותה, היא מורה מדהימה. ותלמיד שלה - ממש הופתעתי, כי אני כל כך אוהבת אותה - אמר לי שבקורס מורים שהיא מעבירה, היא אמרה שבשבוע הראשון של הקורס הם צריכים לצפות שחלק מהם ייפצעו. אז אני שומעת דברים כאלה ואני כזה: למה? למה שאנשים יגיעו במצב פיזי טוב, ותוך כדי תרגול היוגה יגיעו למצב פחות טוב, והנה אנחנו פצועים?
שאקטי: אבל זה חלק מהתפיסה המערבית שלנו, שאם אין כאב, לא משיגים כלום בעולם. "No pain, no gain". אם אין לך כאב וייסורים בזוגיות, לא תהיה לך אהבה, ואם אין כאב וייסורים בדרך הרוחנית, לא תגיעי להארה. אנשים מאוד מאמינים בזה, ולכן חושבים שהדרך ביוגה להגיע לגוף גמיש וחזק חייבת להיות כרוכה בפציעות ובייסורים. אני לא קונה את זה, פשוט לא קונה את זה. אני חושבת שאני באמת אחת המורות הבודדות שמתקרבות כבר לגיל 60 ואין להן פציעות מיוגה. תמיד היו לי מורים שעמדו עליי וראו שאני לא עובדת עם המיינד שלי. לי היו מורים מאוד קשוחים, ולא יכולתי לעבוד בקצב המהיר וכולי. והפציעות שאת רואה הן בברכיים - וואו, כמה פציעות בברכיים יש היום ביוגה - וכמו שאמרתי, במפרקי הידיים, בצוואר ובקריעה של רצועות.
אלינה: זה שווה את זה?
שאקטי: ממש לא. לא, זה ממש לא שווה את זה.
שאקטי: אני חושבת שאולי אם פעם היוגי היה מגיע מאיזשהו סבל קיומי בסיסי, היום, מכמות האינפורמציה שאנחנו מקבלים, אני לא יכולה לתאר לך את כמות התלמידים ששאלו אותי: "מה זאת אומרת בלי כאב ובלי מאמץ? איך אני אהיה גמישה? איך אני אהיה דמישה? אני לא מרגישה פה שום דבר. אקח את הרגל מאחורי הראש, ... אני לא מרגישה פה שום דבר."
אלינה: אז אני חושבת שאם יש איזשהו מסר שכדאי לקחת מכאן, זה שזה בסדר להתנסות בכל התחומים, אבל תמיד צריך לראות האם זה באמת מתאים לי ולגוף שלי, ואת מי אני מנסה לשרת פה.
שאקטי: אם אני על מזרון היוגה ואני כל הזמן מציצה לצדדים לראות שאני עושה יונה בדיוק יפה כמו זו שלידי, אולי אני לא הכי מתרגלת יוגה, ואולי זה כרגע התרגול שלי. לא בהכרח לעשות את התנוחה הכי עמוקה והכי חזקה, אלא לעשות את התנוחה הכי פשוטה והכי קטנה שאני יכולה. זה ניסוי מאוד מאוד מעניין לעשות עם עצמנו. אני גם כל חצי שנה בערך לוקחת לי חודש לתרגל רק שיעורי מתחילים, לרדת כמה שיותר ליסודות ולהזכיר לעצמי. זה, אגב, גם קצת מרגיע את האגו, שלא יחשוב כל הזמן שצריך להיות הכי-הכי והכול. לפעמים כדאי להיות קצת יותר פשוטים. מהדברים שיכולים להתגלות בתרגול יוגה שאנחנו עושים, אם במקום לעשות 80 אסאנות נעשה 20 אסאנות, אפשר ללמוד על עצמנו המון ולהתחיל לשחרר שם דברים.
אלינה: עד כאן החלק הראשון של השיחה עם שאקטי מאי בשיחות על יוגה. אני עדיין נפעמת. פשוט וואו. קשה להאמין שכל זה קרה רק בחלק הראשון. שמענו על הבריחה מהבית, על החיים בירושלים ועל התפיסות של שאקטי, שלעיתים לא פשוטות לשמיעה, על מה שקרה ליוגה מאז שהגיעה למערב. יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד מהעוצמה שלה ומהדרך שבה היא בחרה לחיות.
אבל זה לא נגמר כאן. כמו שאמרתי לכם, זה היה רק פרק א'. בחלק השני של השיחה שלנו אנחנו הולכים לשמוע את שאקטי מספרת לנו למה, בעיניה, כל כך הרבה אנשים היום רווקים ולא מאושרים, ועל התגובות שהיא מקבלת על בחירות לא שגרתיות, כמו זה שהיא מדברת בגלוי על תרפיית השתן שהיא עושה.
אל תפספסו את הפרק הבא. ואם אהבתם את הפרק הזה, אני ממש אשמח לשמוע. אפשר לכתוב לי באינסטגרם: יוגאלינה_יוגה, או פשוט לחפש בגוגל יוגאלינה עם א', ולהגיע אליי משם לכל מקום שנוח לכם: יוטיוב, פייסבוק, טיקטוק, מה שאתם אוהבים. אם יש לכם הצעות לשיפור או משהו שתרצו לשמוע בפרקים הבאים, אני לגמרי כאן בשביל זה. אז תשכחו לעקוב אחרי הפודקאסט כדי לא לפספס אף פרק.
תודה רבה שהייתם איתי היום. אני אלינה גרינשפון יעקב מיוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה. מאחלת לכם שקט בין גלי ההכרה.
שיחות על יוגה, הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב. יוגה שקטה לראש עמוס.
