האזנה בספוטיפיי (נפתח בחלון חדש) · האזנה באפל פודקאסטס (נפתח בחלון חדש) · צפייה ביוטיוב (נפתח בחלון חדש)
בחלק השני של השיחה שלי עם שאקטי מאי, אנחנו נכנסות עוד שכבה פנימה. שאלתי אותה על תרגול יוגה בלי רצון, על היחסים שלנו עם עצמנו ועל המקום של הכרה חברתית בחיים.
דיברנו גם על כעס, על רוחניות אותנטית ועל היחס של שאקטי למסורת ולכתובים של היוגה. זו שיחה שמעלה שאלות ולא מנסה לתת תשובה אחת לכולם.
על שאקטי מאי
שאקטי מאי היא מייסדת פראנה יוגה קולג' ומורה ליוגה. היא סיפרה שהיא מתרגלת בדרך הרוחנית כבר יותר מארבעים שנה, ומשלבת בחייה גם תרגול זן.
על מה מדברים בפרק
- תרגול יוגה בלי אג'נדה ובלי רצון לתוצאה מסוימת
- היחסים שלנו עם עצמנו והקשר שלהם לזוגיות
- חיים אותנטיים ופחות תלות בהכרה חברתית
- כעס, מודעות והיכולת לשחרר רגשות
- רוחניות אותנטית, מסורת וכתובים
- היחס של שאקטי לאלוהים, לאמונה ולמשמעות
מה עלה בשיחה
לתרגל בלי אג'נדה
שאלתי את שאקטי איך אפשר לתרגל יוגה בלי רצון, הרי הרבה פעמים הרצון הוא מה שמביא אותנו לתרגול. היא הסבירה שהרצון יכול להיות התחלה, אבל שאפשר בהמשך להרפות מהציפייה לתוצאה מסוימת ולהיות עם מה שקורה בתרגול.
היא השתמשה בדימוי של דג באקווריום כדי לדבר על הגבולות של המיינד ועל חוויה ישירה של תודעה. מבחינתה, כשאנחנו נאחזים בצורה שבה התנוחה אמורה להיראות, קל להתאכזב; וכשאנחנו מרפים מהאג'נדה, אפשר לפגוש את מה שיש.
להיות ביחסים עם עצמנו
דיברנו על משפט של שאקטי שאהוב עליי: אם אנחנו לא האדם הכי קול בסביבה של עצמנו, משהו לא עובד. שאקטי סיפרה שלדעתה, כשאדם לא נהנה מחברתו שלו ומנסה להתאים את עצמו לציפיות של החברה, קשה לו לבנות יחסים טובים עם עצמו.
היא אמרה שכדאי לבדוק מה אנחנו חושבים על עצמנו ומה אנחנו מביאים לקשר, במקום לצפות שבן או בת זוג ישלימו אותנו. היא גם שיתפה כמה חשוב לה להיות לבד לפעמים, ללמוד, ליצור וליהנות מהזמן שלה עם עצמה.
חופש מהצורך בהכרה
שאלתי את שאקטי מאיפה מגיע החופש לדבר וללמד גם כשאנשים עלולים לא להסכים איתה. היא אמרה שהתרגול הרוחני עזר לה להפחית את הצורך בהכרה חברתית, ושעם הזמן היא נעשתה פחות תלויה באופן שבו אחרים רואים אותה.
היא סיפרה שהשינוי הזה לא אומר שלא אכפת לה מאנשים. מבחינתה, אפשר להיות בחברה עם אכפתיות, ובו בזמן לא לתת לאחרים להגדיר מי אנחנו. היא תיארה את זה כחופש שמאפשר לה ללמד בדרך שהיא מרגישה אותנטית.
להרגיש ולשחרר
דיברנו על התפיסה שלפיה אדם רוחני אמור להיות תמיד רגוע וחייכן. שאקטי אמרה שהיא כן מתרגזת, ושכעס יכול לעזור להציב גבולות. לדבריה, השאלה היא לא אם מרגישים כעס, אלא אם נשאבים אליו וממשיכים להחזיק בו.
היא תיארה רוחניות כמודעות למה שקורה בתוכנו, בלי להזדהות עם כל רגש ובלי לאחוז בו לאורך זמן. כך הבנתי ממנה שרוחניות אינה ניסיון להפסיק להרגיש, אלא האפשרות להרגיש ולשחרר.
לבדוק מחדש את האמיתות שלנו
שאלתי את שאקטי על המתח שהיא רואה בין רוחניות לבין מסורת וכתובים. היא אמרה שלדעתה, חלק מהרעיונות והכללים שהתקבלו מדור לדור לא בהכרח מתאימים לכל אדם או לכל רגע, ושחשוב לבדוק מה נכון לנו במקום לקבל הכול כמובן מאליו.
שאקטי שיתפה גם בעמדה האישית שלה לגבי אלוהים ואמונה, והסבירה שהיא מעדיפה לקחת אחריות על האופן שבו היא תופסת את המציאות. היא לא הציגה את העמדה שלה כאמת שכולם צריכים לקבל, אלא כדרך שהיא בחרה לעצמה.
כמה משפטים מהפרק
"רצון בא מחוסר, ולתודעה הגבוהה אין חוסר. לכן בשלב מסוים משחררים את האג'נדה שיש לנו בתרגול."
- שאקטי מאי, על שחרור אג'נדה בתרגול היוגה
"כשאדם אוהב את עצמו הוא לא ירגיש בודד, כשאדם אוהב את עצמו הוא לא יהיה תלוי באנשים אחרים, כי נעים לו עם עצמו."
- שאקטי מאי, על אהבה עצמית ותלות באחרים
"רוחניות חייבת להיות אותנטית. בכל רגע נתון אנחנו צריכים לבדוק מה נכון לרגע."
- שאקטי מאי, על רוחניות אותנטית ובחינה מתמדת
"כל עוד אני מודעת לכעס שלי ואני לא נשאבת ונבלעת על ידי הכעס שלי, ויש לי בחירה מתי להתחיל אותו ומתי לעצור אותו."
- שאקטי מאי, על מודעות לכעס ובחירה
זה החלק השני של השיחה. את ההתחלה אפשר לשמוע בחלק הראשון עם שאקטי מאי.
עוד שיחות עם מורות ומורים ליוגה מחכות בעמוד הפודקאסט.
תמלול הפרק
לקריאת התמלול המלא
התמלול נוצר אוטומטית ונערך לקריאה, וייתכנו בו אי-דיוקים.
אלינה: "שיחות על יוגה", הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב - יוגה שקטה לראש עמוס. ברוכות וברוכים הבאים לשיחות על יוגה. היום אנחנו בחלק השני של השיחה עם שאקטי מאי, מייסדת פראנה יוגה קולג', אחת הדמויות הכי מרתקות בנוף היוגה בישראל. אני אלינה גרינשפון יעקב, מורה בכירה להאטה ראג'ה יוגה ומייסדת יוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה. אנחנו פוגשים היום שוב את שאקטי מאי, שאותה הכרנו בחלק א' של השיחה הזו. אם במקרה פספסתם את סיפור החיים המרתק של שאקטי על הבריחה מהבית בגיל 14, החיים בבית מחסה חרדי וההגעה אל היוגה דרך ספר תנוחות שנמצא במקרה, כדאי לכם לחזור ולשמוע את חלק א'. לא רק בשביל ההקשר, אלא כי זאת האזנה שאתם ממש לא תרצו לפספס.
היום ניכנס עוד שכבה פנימה אל תוך החיים של שאקטי והדרך שלה. היא הולכת לספר לנו על הסיבה, בעיניה, שכל כך הרבה אנשים היום רווקים ולא מאושרים, על התגובות שהיא מקבלת על תרפיית השתן שהיא עושה, שעליה היא מדברת בצורה גלויה וגם מגיעה איתה לתקשורת, ועל מהי רוחניות אותנטית בעיניה. נשמע גם את נקודת המבט שלה על איך יוגה נראית היום בעולם המודרני, מה קורה כשהיא פוגשת תרבות של הישגים, ביצועים וספורט, ואת התובנות שלה על החיים שמתקיימים קצת מחוץ למטריקס החברתית. זו שיחה שיכולה לטלטל, להצחיק, לעצבן חלק מכם בוודאות, או פשוט לפתוח את המחשבה. מוכנות ומוכנים? בואו נצא לדרך היוגה.
אלינה: אוקיי, אמרתי מקודם שאני אחזור לעניין הרצון, כי זו אולי אפילו שאלה קצת אישית עבורי. ממש לאחרונה ראיתי איזושהי הרצאה קטנה שלך על לתרגל יוגה בלי רצון, ואני עד היום לא מבינה איך אדם יכול לעשות משהו בלי רצון. הרי בסופו של דבר יש לנו מיינד, הכרה, והיא מתווכת לנו את המציאות, והצורה שבה היא פועלת היא על ידי רצונות. זה כמו הדלק שמניע אותה ממקום למקום. מה זה אומר לתרגל יוגה בלי רצון?
שאקטי: לתרגל יוגה מחוץ למיינד. לכן את צודקת, כל מה שאמרת זה המיינד שלנו. אבל יוגה היא... לכן המיינד הרבה פעמים יביא אותנו לתרגולי היוגה דרך רצון: רצון להיות גמישה, רצון להיות חזקה, רצון להגיע להארה, רצון לשחרר סבל. זה יתחיל מהמיינד, אבל כל העניין הוא להתחבר לתודעה הגבוהה. רצון בא מחוסר. לתודעה הגבוהה אין חוסר.
אז מה שקורה זה שבשלב מסוים - לא הרבה יכולים לעשות את זה מההתחלה - את משחררת את האג'נדה שיש לך בתרגול שלך. למה את מתרגלת יוגה? כי אני רוצה לשחרר סבל. למה את מתרגלת יוגה? כי אני רוצה להגיע להארה. זה החוסר, כי אם אני רוצה להגיע להארה, זה אומר שאני לא נמצאת בהארה. ואם אני רוצה את זה, זה אומר שאין לי את זה.
זה לא דבר שאפשר להבין במיינד. את יודעת, אפשר לדמיין את זה: תחשבי על הים, על האוקיינוס הגדול. שימי בלב האוקיינוס הגדול אקווריום. את יכולה לדמיין את זה? אקווריום עם דג זהב בתוך האוקיינוס הגדול. את לא תוכלי ללמד את הדג שבתוך האקווריום מה זה האוקיינוס הגדול. כדי שהוא יחווה את האוקיינוס הגדול, שזו התודעה הגבוהה שלנו, הוא יצטרך לעשות את הקפיצה, לקפוץ מהאקווריום - שזה המיינד שלנו - החוצה לאוקיינוס הגדול. אי אפשר להבין מתוך האקווריום מה זה אוקיינוס, ואי אפשר להבין מתוך המיינד מה זו תודעה גבוהה.
אז אפילו שהמיינד הנפלא שלנו הוא זה שהביא אותנו לדרך הרוחניות, או ליוגה באופן ספציפי, כי היו בו הרבה רצונות, התרגול לא מסתיים שם. צריך לעשות את הקפיצה הזאת, לצאת מהמיינד ולהתחיל לתרגל יוגה - אם זו מדיטציה, אם זו פראניאמה, אם אלה האסנות, אם זו קרייה יוגה, אם זו קארמה יוגה, עשייה מודעת - לא מהמיינד.
לכן כולכם, ואני יכולה להבין את זה, אומרים: אנחנו לא מבינים את זה. כי מי שלא מבין את זה זה לא אתם, זה המיינד. זה כבר לא ממקום של הבנה, זה מקום שנקרא direct experience, ממקום של חוויה ישירה.
אז אם את רוצה שאני אביא לך את זה מהמקום שלך, נגיד, כמורה: אני יודעת כמה את אוהבת ללמד, אני יודעת כמה את רוצה ללמד, ואת קמה ומלמדת, ואני עוקבת אחרייך ואת משקיעה. ואני אומרת לך שיש לך רגעים, שיש בקרים שלא בא לך ללמד, את לא רוצה ללמד, ואת מלמדת. והשיעור יכול להיות מדהים, כי ברגע שהתלמידים מופיעים, את לא ברצון של המיינד - "לא בא לי ללמד היום, אני קצת עייפה, כבר לימדתי שבועות ללא הפסקה". את נמצאת בזון של תודעה גבוהה, שאת פשוט מנגישה דרך ערוץ את ההוראה לתלמידים. אין רצון שם, כי אם היה רצון, לא היית מלמדת עכשיו, כי את לא רוצה ללמד.
אז את מבינה, זה לא שאין לך את החוויה הזאת. יש לנו אותה אולי פה בקטן ושם בקטן, ואז המיינד בא ומשתלט עלינו. אבל אנחנו יכולים יותר ויותר להיות מחוץ לאקווריום ולהתחיל לחוות את האוקיינוס, את התודעה הגבוהה, בלי רצון. פשוט להיות, בלי להגדיר מה זה אוקיינוס, בלי להתחיל לחשוב אם אני אוהבת את האוקיינוס הגדול או לא. פשוט אוקיינוס, או אפילו לא אוקיינוס, או אפילו לא זה. אבל אנחנו בתוך המיינד, אנחנו בתוך האקווריום, ולדג יש גבולות, יש לו זכוכית מסביב, אז הוא לא מבין מה זה בחוץ, מה זה בפנים.
זה לבוא לתרגול בלי אג'נדה, כי כשיש אג'נדה ואני רוצה לעשות תנוחה מסוימת בצורה מסוימת, ואני עושה את היונה היום פחות טוב ממה שעשיתי בשבוע שעבר, אני מאוכזבת ומתעצבנת. אנשים באים אליי: "אני לא מבינה, אני בדרך כלל מגיעה לרצפה בכפיפה קדימה בעמידה, אני לא מבינה למה לא הגעתי היום", והיא מתוסכלת. למה? כי היה לה רצון לעשות את זה אותו דבר כמו שהיא עושה תמיד, והיום זה לא קרה.
אבל אם אין רצון - it is what it is. אין רצון, אין אכזבה, אין תחושה של failure. It is what it is. זה המקום, אין רצון.
אלינה: אז אני לגמרי מבינה איפה את נמצאת, כי גם לי יש מיינד. אם אני מבינה נכון, זה בעצם חוזר לעניין שאני חושבת שאולי הוא קו די מנחה ביוגה: האחריות שלנו, הקארמה שאנחנו עושים. להתבונן - עולים כל מיני רצונות, כל מיני מחשבות - אבל לשאול את עצמי מה הדבר הנכון לעשות. חברה שלי, שגם היא תלמידה שלך, דניאלה פלמן, כתבה פעם שהאסנה הכי קשה היא לפתוח את המזרן בבוקר. אז מה אם אני לא רוצה? אני רוצה להישאר במיטה, אני רוצה לישון, אבל לקום, לפתוח ולעשות, כי זה התרגול שלקחתי על עצמי.
שאקטי: אני אתן לך את מה שאני רוצה.
אלינה: כן, כן, זה בגלל זה. בסדר גמור. לגמרי. זה מיינד, מיינד, נראה לי. וואו.
אלינה: אוקיי, אז מכאן אני אקח אותך למשפט ההוא, הציטוט האהוב עליי שלך: "אם אתה לא האדם הכי קול בסביבה, משהו לא בסדר". ממה שאני לוקחת מזה, אנחנו אמורים להסתכל על עצמנו במראה ופשוט ליהנות ממה שאנחנו רואים שם, בעוד שרובנו מאוד לא נהנים. אנחנו האנשים שמדברים על עצמנו בצורה הכי מבזה, הכי מורידה, הכי מבקרת והכי מרושעת שיש. השאלה היא, האם זה לא טיפה אידיאליסטי? האם בעינייך ממש כולנו יכולים להגיע למקום שבו נסתכל במראה ונראה את האדם הכי קול בסביבה?
שאקטי: אז בואי נתחיל קודם כול עם הבעייתיות, אם אתם לא חושבים שאתם קולים. כי אם יש לך חברים שמשעממים אותך, לא מעניינים אותך או לא בתדר שלך, את יכולה לעזוב אותם. ואם את נמצאת בזוגיות שהיא לא טובה לך ומרעילה אותך, את יכולה ללכת. אבל אדם שנמצא בזוגיות עם עצמו, ולא מעניין אותו, ולא מרתק אותו, והוא לא נפעם, וקשה לו, והוא מתעב את עצמו - אין לאן ללכת, רק לדיכאון.
עכשיו, רוב האנשים לא נמצאים ביחסים עם עצמם, כיוון שהם כל הזמן מנסים להתאים את עצמם לאיך שהשבט או החברה אומרים לנו שאנחנו צריכים להיות. וזה בא על חשבון היחסים שלנו עם עצמנו. כי כמו שאת אמרת, אפילו ביוגה אנשים משווים את עצמם כל הזמן למי שנמצא לידם: מי גבוה יותר, מי עמוק יותר בתוך התנוחה.
אני אגיד לכם מעבר לזה: הדברים כל כך ברורים לאנשים, אבל כשמתחילים להתבונן ממקום של תודעה גבוהה, הדברים נראים מאוד אחרת. אני יכולה לשמוע בחורה שיורדת על עצמה, ...
שאקטי: כל הזמן מספרת לי כמה היא לא זה, והיא לא זה, והיא לא זה, והיא ככה, ומשעממת, והיא מדוכאת. ואז היא אומרת לי: "שקטי, אני ממש רוצה זוגיות". ואני אומרת לה: "מה יש לך להביא לזוגיות? אם את תופסת את עצמך בצורה כל כך שלילית, וחושבת שאת אדם משעמם, ושאת כל הזמן צריכה להיות עם אנשים אחרים כי קשה לך להיות עם עצמך, למה את רוצה להעניש מישהו על פני האדמה ולהציע את עצמך?" מבינה? הדברים הם מאוד רחבים.
אני, לפני שאני מציעה את עצמי בזוגיות, אם זה מה שאני רוצה לעשות, קודם כול בודקת מה אני מציעה. כשאני מציעה את עצמי בזוגיות, אני יודעת שאני אדם מרתק, מעניין, מצחיק. עכשיו, לא לכל העולם, אין ספק. אנשים חושבים עליי כל מיני דברים. אבל ככה אני חווה את עצמי, ואז אני יכולה לבוא ולהגיד: "אני מציעה להיכנס לשיתוף בזוגיות, מתאים לך? תצטרף או תצטרפי". אבל אם מראש אני יורדת על עצמי, אם מראש אני לא תופסת את עצמי כאדם מעניין, מרתק, יצירתי, מה יש לי להציע לאחרים?
זה המקום - ברגע שמעניין לך עם עצמך, אתה לא צריך כל הזמן אנשים שישלימו אותך. אתה לא תחפש בן או בת זוג שישלימו אותך. אתם יוצאים מנואשות, אבל אנשים לא משקיעים ביחסים עם עצמם. אני אוהבת מאוד להיות עם אנשים, אבל אני מאוד אוהבת להיות לבד, כי מאוד מעניין לי. אני לומדת, ואני יוצרת, ואני כותבת, ואני מצחיקה את עצמי, ויש לי שיחות בפנים שאני בכלל לא אשתף עם אחרים, כי הם יחשבו שאני מוטרפת, אבל לי מעניין. אני בפירוש חושבת שאני אחת הנשים הכי קוליות שיש. לא לעולם, לא לאחרים, לי. לכן אני נשלפת מהמיטה בבוקר, כי נעים לי עם עצמי. לכן אני בזוגיות לא מנואשות, כי אני לא יכולה להיות לבד עם עצמי. אני בזוגיות כי יש לי כל כך הרבה מה להביא, ובתדר אני בדרך כלל עם בן זוג או בת זוג, זה לא משנה, באותו תדר, שגם הם מרגישים מדהימים וחכמים וכולי.
אז מערכת היחסים עם עצמנו היא מאוד מאוד חשובה, כי מכאן יוצאת המציאות שלי. מבינה? אם אני תופסת את עצמי ממקום מאוד אפל, נמוך, שלילי וכואב, ואני המקרן שמקרין את המציאות של עצמי, את מתארת לך איזו מציאות אני הולכת להוציא פה? זה הדבר הראשון שצריך לעשות. חלק מהדברים שמביאים אנשים לדיכאון הוא שהם לא אוהבים את עצמם. כשאדם אוהב את עצמו הוא לא ירגיש בודד. כשאדם אוהב את עצמו הוא לא יהיה תלוי באנשים אחרים, כי נעים לו עם עצמו. עכשיו, לא אהבה אגוצנטרית, לא "אני הכי יפה", אלא שיהיה לי מעניין עם עצמי, שתהיה לי היכרות עם עצמי, שאני אוכל לנהל עם עצמי שיחות מרתקות. אין את זה להרבה אנשים.
ממש, אני רואה אנשים, איך הם מדברים על עצמם, הם לא שמים לב לזה. "וואי, איזה מפגרת אני". ככה את מדברת על עצמך? לא היית אומרת את זה למישהי אחרת. ככה את מדברת על עצמך? "אין, אני כזאת דפוקה, כל מה שאני עושה לא עובד". וואו, איך את חיה עם עצמך?
אז כן, אני חושבת שאם לאדם משעמם עם עצמו, ואם אדם מוצא שהחיים עם עצמו הם חיים מאוד קשים, הדבר הראשון הוא להתחיל לשפר דברים בבית. תעשו דברים שאתם אוהבים, גם אם זה נראה מוזר לשבט. תבטאו את עצמכם בצורות, גם אם זה לא מקובל בשבט. אבל מי שמנסה להתאים את עצמו לשבט פיזית, תודעתית ואנרגטית, הופך להיות מה שהוא לא. והחברה, זה מה שהיא עושה. היא רוצה שכולם יהיו אותו דבר, ילכו באותו כיוון, יחשבו אותו דבר וכולי.
תראי, זה גם קורה בעולם היוגה. עולם היוגה זה עולם שאני בעצמי חותכת את הענף שאני יושבת עליו, אבל לי מאוד קשה בעולם היוגה. כולם נראים אותו דבר, כולם מדברים אותו דבר, מצטטים את פטנג'לי. אני אומרת: "למה את מצטטת? בואי תגידי לי מה את חושבת על יוגה". פתאום נראה שיצרנו רובוטים יוגים. אין אותנטיות. רוב המורים, ויש מורים מדהימים בארץ, אבל השיח הוא אותו דבר: "אל תשפטו, אל תיקחו קרדיט מאף אחד אחר". שהמחשבות שלכם יהיו... מה עם משהו אותנטי? מה עם חשיבה אותנטית, גם אם היא לא זורמת עם הכתובים של היוגה? אז כן, זה משעמם, זה נהיה רובוטי. כי זה מה שכל שבט מנסה לעשות, וגם שבט היוגים רוצה שכולם יהיו אותו דבר, יתנהלו אותו דבר, יחשבו אותו דבר, ואז נהיים לנו ארגונים.
כשיש ארגונים רוחניים זה די הזוי. עכשיו, איך אפשר לארגן רוחניות? אני מבינה למה זה קורה, כן, עולם עסקי, לא משנה. אני לא שופטת את זה, או שאני כן שופטת, אין לי בעיה גם לשפוט, דרך אגב. אבל זה מאוד מעניין. אני זוכרת שלפני 40 שנה, כשהארגונים הרוחניים התחילו להתבסס, אמרתי: "מי מארגן רוחניות? מי מתחיל להוציא כללים, איך מורה ליוגה או מורה רוחני אמור ללמד?" זה כל היופי ברוחניות, שבהיסטוריה כל מורה הביא את הגישות שלו, וכל תלמיד מצא את המורה שהטעין לו. עכשיו יש לנו ארגונים, והארגון אומר: "אתה צריך ללמד מספר שעות פילוסופיה, מספר שעות אנטומיה, מספר שעות כך וכך". אבל זו רוחניות, זה אמור להיות המקום שלא נוגעים בו עם כללים ועם כל מיני מגבלות. זה המקום היחיד שאנחנו צריכים להשאיר מחוץ לבירוקרטיה. אין צ'אנס לזה. אז זה משעשע.
אלינה: אני חושבת שנדרש הרבה מאוד אומץ לחיות בצורה הזאת, להיות מסוגלת לעמוד ולהגיד לשבט: "אני פועלת עכשיו אחרת". את לא מעט אפילו התראיינת לטלוויזיה ואמרת דברים שהם בשבט מאוד מעוררי מחלוקת, למשל העובדה שאת מדברת על תרפיית שתן. הרבה אנשים נרתעים מזה. אני לא לגמרי יכולה לדמיין את עצמי עולה לטלוויזיה ומספרת, יושבת עם כוס השתן שלי ומספרת לעולם שזה מה שאני עושה, אף על פי שזאת באמת תרפיה מדהימה. מאיפה את מקבלת את האומץ שלך? או אולי זה לא אומץ, אולי זו פשוט גישה אמיתית שלא משנה לך מה אנשים יחשבו עלייך. איך דבר כזה נולד?
שאקטי: אני אגיד לך, אני האדם הכי לא אמיץ, תדעי לך. אני לא זאת שתעלה על גבעה או תצנח ממצנח. אני הכי צב, רק אל תזיזו אותי ואל תיתנו לי אתגרים. אני האדם הכי לא אמיץ. אבל זה לא אומץ, אלה הכלים שהרוחניות נתנה לי. זה בא ממקום שאין לי יותר צורך בהכרה חברתית, או שגם אם יש, היא לא כמו שהייתה. כי כשנולדתי, חינכו אותי כל הזמן שמאוד חשוב לקבל הכרה חברתית, שבטית, וזה כל מה שחיפשתי בחיים שלי. רק רציתי שיגידו לי שאני מדהימה, שאוהבים אותי, שאני מיוחדת, בלה בלה בלה. והשבט זה הכול: ההורים, בני הזוג שלנו, חברים, הנשים ברחוב, המורים וכולי.
אבל היוגה נותנת כלים. תראי, אני לא בזבזתי זמן, אני מתרגלת כבר ארבעים שנה או יותר. אחד התרגולים ברוחניות, ואני גם מתרגלת זן, אז זה מאוד חזק בזן, הוא שאנחנו מפסיקים לחפש הכרה. כי לחפש הכרה, זה אומר שאנחנו נותנים לשבט, לאנשים, להגדיר לנו מי אנחנו, אם אנחנו טובים או לא, מעניינים או לא, הולכים בדרך הנכונה או לא. וכשאני אומרת את זה, רוב האנשים אומרים: "אה, היא לא מחפשת הכרה כי העולם לא מעניין אותה". ההפך. ככל שחיפשתי יותר הכרה, הייתי יותר עסוקה בעצמי, אז דווקא העולם לא כל כך עניין אותי. ככל ששחררתי את הצורך בהכרה, נהיה לי יותר זמן דווקא לראות את העולם מסביבי, כי זה כבר לא אני: אתם אוהבים אותי, אתם לא אוהבים אותי, אתם מקבלים אותי כמורה ליוגה, אתם לא מקבלים אותי כמורה ליוגה. ממש לא.
אז כשאת לא מחפשת הכרה... עכשיו, אני לא מיסיונרית, אני לא הולכת וצועקת בעולם: "יוגה, תרפיית שתן, סליחה, זה הדבר הכי מדהים שיש". אבל כשמזמינים אותי ללמד על זה, אני לא יכולה להגיד לא, כי אם יש לי ידע ומבקשים את הידע הזה, הידע הזה הוא לא שלי, אין לי בעלות עליו. כמורה, אני אמורה לשתף אותו.
לי כבר לא משנה. את לא מבינה אילו תגובות אני מקבלת כשעולים פרסומים שאני עולה בטלוויזיה לדבר על תרפיית שתן או כשאני מפרסמת סדנאות. אנשים במדיה, מה הם לא כותבים שם על מי אני, איפה צריך לזרוק אותי ומה צריך לזרוק עליי? אבל למה זה משנה לי? אני אוהבת אותם. אני גם מבינה מאיפה הם באים, זה בסך הכול טאבו.
שאקטי: הם משתגעים כששוברים להם דברים שהם בטאבו. לי כבר לא משנה איך רואים אותי.
אלינה: אני מבינה.
שאקטי: לכן גם בעולם היוגה קל להיות מורה אותנטית. אני מלמדת הרבה דברים שאנשים יוגים מרימים עליהם גבה, ואני מקבלת את זה באהבה. זה לא יותר ולא פחות. אני לא יודעת יותר ולא יודעת פחות, וגם אין לי שום אמת מוחלטת. אבל אין ספק שההוראה שלי אותנטית, והיא הרבה פעמים נכנסת בכתובים של היוגה, שלרוב היוגים הם קודש הקודשים. כי כבר לא משנה לי מה יגידו לי. את מבינה? זה לא משנה איך מקבלים אותי. אני מורה, אני כלי, אני ערוץ, ומעבר לזה אין לי שום חשיבות. זה לא שאקטי, זו ההוראה שעוברת דרכי, זה מה שחשוב.
אלינה: אז כן, זה כבר לא משנה לך. זה משהו שקרה כתוצאה מהתרגול שלך, או שזה משהו... למשל, את יכולה לתת עכשיו עשה ואל תעשה, בדרך להגיע למקום שאפשר להיות מאוד אותנטיים עם עצמנו ופחות להסתמך על ההכרה של הסביבה?
שאקטי: בכל רמה, כשאנשים אומרים לי שהם מאוד סובלים כי ההורים שלהם לא מקבלים אותם, אני לא מדברת על ילדים, כן? כל מה שאני מדברת עליו הוא אנשים בוגרים, אוקיי? ילדים זה מחוץ לתמונה, כי כמובן רוחניות לא קשורה אליהם כרגע. כשאנשים בוגרים אומרים לי שיש להם סבל רב כי ההורים שלהם לא מקבלים אותם, בגלל העיסוק שהם בחרו, בגלל המגדר שהם בחרו להיות בו, אוקיי? וההורים לא מקבלים את זה, או מאוכזבים או מתביישים - אני תמיד אומרת להם, קבלו את זה באהבה. הם באים מהמקום שהם באים ממנו, אבל כל עוד אתה לא מגדיר את עצמך דרך העיניים של ההורים שלך, אתה לא תסבול מאיך שההורים שלך תופסים אותך.
את יודעת איזה שחרור זה? גם אני כל החיים רציתי שההורים שלי יכירו בי, והם לא הכירו בדרך היוגית שלי. לפני ארבעים ומשהו שנה אימא שלי לא הבינה איך אני מתפרנסת, היא לא הבינה עם מי התחתנתי. "את עוסקת באום הזה? מה זה הוודו הזה? מה את עושה שם? אני גם לא רוצה לדעת, זה מפחיד אותי. תעשי בגרות ולכי לאוניברסיטה". בשנים שמאוד רציתי הכרה ממנה, כלומר שהעיניים שלה יגידו לי שאני ילדה מדהימה, היה סבל מאוד מאוד קשה. עם הזמן, כשקיבלתי כלים רוחניים לשחרר את זה, לא הפסקתי לאהוב אותה פחות. אני הכי אוהבת את אימא שלי היום. יותר קל לי לאהוב את אימא שלי היום, כי אני לא מחפשת דרך העיניים שלה את ההגדרה של מי אני. אני פשוט אוהבת אותה כמו שהיא.
זה גם קורה בזוגיות. בני זוג מאוד מתוסכלים כשהם לא מקבלים כל הזמן הכרה מבני הזוג שלהם: "אתה לא רואה אותי כמו שאני, אתה לא מכיל אותי כמו שאני, אתה לא מבין מאיפה אני באה". אי אפשר שכל הזמן בני הזוג שלנו יראו אותנו כמו שאנחנו רוצים שהם יראו אותנו. אבל אני לא מגדירה את עצמי דרך העיניים של בן הזוג שלי, ובן הזוג שלי בטח לא מגדיר את עצמו דרך העיניים שלי, ועדיין אנחנו זורמים, רוקדים ומתקשרים בצורה מדהימה.
זה הצורך בהכרה. ככל שאנחנו נואשים יותר לקבל הכרה, כך נהיה תלותיים באנשים סביבנו, בזוגיות, בהורים שלנו ואפילו כמורים ליוגה. מה הפחד הראשוני כשמורים ליוגה מתחילים ללמד? "מה אם לא יאהבו את ההוראה שלי?" את רואה את זה במדיה. מורים מקסימים משתפים בכנות, ואני מאוד אוהבת לקרוא את זה כי הם מאוד חמודים: "אני כל הזמן מפחדת שמי שיבוא לשיעור יוגה שלי לא יחזור". אז הוא לא יחזור. אם תשני את ההוראה שלך עכשיו כדי שכל התלמידים בעולם יבואו לשיעור שלך, את לא אותנטית כמורה. אין מורה אחד שיכול ללמד את כל התלמידים.
גם לי יש מלא תלמידים שאומרים: "לא נעים לנו ללמוד אצלה. היא לא מרשה לנו לבוא סקסי, היא לא נותנת לנו לעמוד על הראש, היא אומרת שלהזיע זה לא טוב. לא רוצים אותה". אז בעיקר אי אפשר לאחר, ואסור לאחר.
אלינה: זה ישראלי. היא אומרת את זה, נכון?
שאקטי: את מבינה? אנשים כועסים עליי. היו נשים שפתחו פה והתעצבנו עליי, אבל הן לא מגדירות אותי. אני לא אשקר לך: כשהייתי צעירה מאוד חיפשתי הכרה דרך התלמידים שלי, כמו שחיפשתי הכרה דרך בני הזוג שלי, המורים שלי וההורים שלי.
זה החופש. זה החופש הקיומי: שאת נעה בחברה עם המון אכפתיות, אבל לא אכפת לך, או שאת פחות ופחות נותנת חשיבות לאיך אנשים תופסים אותך. זה החופש.
אלינה: זה נשמע מדהים. את מרגישה שאת מצליחה לעמוד בזה מאה אחוז מהזמן, או שלפעמים גם את... את תמיד נראית לי כזאת רגועה. האם גם את לפעמים מתעצבנת, מאבדת את העשתונות או פורצת בבכי תמרורים?
שאקטי: לא, לא. אני לא מאבדת את העשתונות. אני אסופה, זה נכון, כי לא הייתי ככה, אז אני יודעת איך הייתי. הייתי הכי מתפרקת, הכי דרמטית, הכי רגשנית. וואו, לא יודעת איך הייתי עם עצמי. אני מאוד אסופה, אבל תביני שזה הכול. אני לא נולדתי ככה. זה באמת כל הקרדיט שאני אתן לדרך הרוחנית. אני מדברת כבר מתוך חוויה, זו לא פילוסופיה. אני אסופה כי קיבלתי כלים מדרך הרוחניות לא להזדהות עם הדרמה של החיים. את לא תראי אותי מזדהה. אני לא נשאבת על ידי הדרמה ואני לא מזדהה. אם אני לא מתעצבנת, אני לא מתעצבנת. אם אני מתרגזת - ועוד איך. אני הכי מתרגזת כשצריך, אוקיי? אני גם לא אומרת לתלמידים שלי כל הזמן לא להתרגז, ולא מצפה מהם להיראות כל הזמן ככה, שנטי-שנטי, מחבקים עצים.
להתרגז זה כלי. זה כמו שתתרגזי אם ילד קטן לא יחזיק לך ביד וירוץ לכביש - את חייבת להתרגז עליו. להתרגז, כעס יכול לשים גבולות. בטח שאני מתרגזת. אני מאוד כועסת כשאנשים אומרים לי: "אני רוצה לעשות קורס מורים איתך, אני רוצה ללמד", והם מגיעים עם כוס מלאה ולא מרוקנים את הכוס. אתה בא למורה, אתה לא מתחיל לספר למורה איך דברים צריכים להיות, אתה לא מספר למורה איך אתה רוצה שהוא ילמד אותך. באת למורה, תרוקן את הכוס. קח מה שאתה רוצה, זרוק לפח מה שאתה לא רוצה. לא מתאים לך? אל תבוא.
וואו, את צריכה לראות איך אני מתרגזת. אני מאוד מתרגזת אם תלמידים אומרים לי שהם רוצים ללמד, ובמשך קורס מורים הם לא מראים מחויבות לבחירה שלהם, כי הם מבזבזים לי את הזמן. אני מתרגזת כשאנשים מגיעים למרכז היוגה שלי והם לא זורמים עם רוח המרכז. לא מתאים לכם? אל תבואו. אבל לבוא למרכז שלי, שיש לו התנהלות מאוד מסוימת, ולהתחיל לספר לי למה לבוא חצי ערומים זה בסדר, או למה לאחר עשר דקות זה בסדר - זה מרגיז אותי.
אבל הרוגז שלי אורך רגע. זה מה שמבלבל אנשים. אני מתרגזת כי אני שמה גבולות, ואז אני משחררת, והם עוד כועסים על זה שכעסתי, לפעמים במשך שנים, וזה משעשע אותי. כי אז, חודש אחרי, אני פוגשת אותה ברחוב: "היי". והיא בפרצוף חמוץ, ואני אומרת: "מה קרה?" ואז אני חושבת, רגע, קרה משהו מתישהו, והיא לא משחררת את זה. אז אין בעיה עם כעס, יש בעיה עם כעס שאוחזים בו יותר מרגע. אבל כן, אני מרגישה מאוד אסופה, ולא תראי אצלי התמוטטויות, ממש. זה כבר לא; זה לוקח ממני יותר מדי אנרגיה, וזה לא משרת את ההוראה שאני מאוד אוהבת לעשות, אז לא תראי את זה אצלי. אבל אני לא כל היום...
אלינה: לא, מה פתאום? צריך להסתכל על זה בצבעים. זאת נקודה מאוד מאוד מאוד חשובה להגיד, כי אני חושבת שבגלל הבלבול הרב מאוד שיש בעולם המערבי בנוגע למה זו רוחניות ומה זו יוגה, אנשים חושבים שלהיות בן אדם רוחני זה כל הזמן לחייך, כל הזמן להיות חיובי, להיות על הגג של העולם, ללבוש לבן ולאכול גזר.
וכשאני התחלתי להיכנס ליוגה וראיתי את זה, אני מודה שזה מאוד מאוד דפק לי את הראש, כי חשבתי שלהרגיש רגשות זה משהו שאני לא אמורה לעשות. עכשיו, בתור מישהי שגדלה בחינוך סובייטי, לא הייתה לי בעיה להבין: אוקיי, אז עכשיו יש רגשות, אנחנו לא מביעים. שותקים. אבל זה לא מה שהרוחניות מציעה בכלל. הרוחניות אומרת: תרגישו. תרגישו את כל הרגשות, פשוט לא צריך לתפוס אותם. לא צריך לרכוב עליהם כמו סוסים, להזדהות ולקחת אותם עכשיו איתנו לנצח. הרי כאב הוא כאב.
שאקטי: הוא יכול להיות לשנייה, אבל הוא יכול להפוך לסבל נוראי אם אנחנו מחזיקים אותו עכשיו לכמה שנים. בגלל זה אני חושבת שזה שהיוגה מביאה לנו את הניקויים היומיומיים האלה, גם אם הם ניקויים פיזיים וגם אם הם ניקויים הכרתיים - הניקוי הזה, כל הזמן לנקות, לנפות, לסנן, במקום לצבור עוד ועוד.
אלינה: זאת אולי הדרך להגיע למקום שבו אולי יום אחד גם אני אוכל להגיב כמוך. אני אף פעם לא נסחפת אחרי דרמות ואין לי התמוטטויות.
שאקטי: זה מאוד פוחת עם התרגול. כל הזמן. אין ספק שהתרגול של היוגה נותן כלים להיות הרבה יותר עמידים אל מול כל מה שהחיים מביאים, אבל עדיין נרגיש.
אלינה: אוקיי, אז תהיה לנו חמלה לעצמנו.
שאקטי: בהחלט. אבל את מבינה, ההגדרה של רוחניות מבחינתי היא הכי קצרה שיש: להיות מודע. כל עוד אני מודעת לכעס שלי ואני לא נשאבת ונבלעת על ידי הכעס שלי, ויש לי בחירה מתי להתחיל אותו ומתי לעצור אותו - מה ההבדל?
כן? וכמו שאת אומרת, כל העניין של רוחניות זה לשחרר, לשחרר, לשחרר הכול. כל הזמן לשחרר. לא להחזיק שום דבר בכפות הידיים, לא לסגור אגרופים על שום דבר. גם לא על אמיתות רוחניות, מה שהרבה יוגים עושים.
אין, פטנג'לי אמר. אני תמיד אומרת את זה על פטנג'לי, כי הוא נהיה קדוש כזה בישראל. כל היום אני רק שומעת: "פטנג'לי אמר". גם מה שפטנג'לי אמר אפשר להעמיד בספק, כן? זו רוחניות. אין אמת מוחלטת, אין תורה.
וכן, היוגה יכולה להיות מאוד דתית, והיא יכולה להיות מאוד פנאטית. צריך להיזהר מזה. ואז אנשים מנסים להתאים את עצמם לפנאטיות היוגית, והם נמצאים במקום של פיצול אישיות, כי הם לא תמיד מצליחים לחיות את מה שפטנג'לי אמר או את מה שכתוב בכתובים.
כל הכתובים לא יכולים להיות אותנטיים, כי הם כבר נאמרו מתישהו ונכתבו מתישהו, ויכול להגיע רגע שזה לא יתאים. אז בואו נהיה אותנטיים עם מודעות, ובאותו רגע נבדוק מה נכון לרגע הזה. זו רוחניות אותנטית מבחינתי, דווקא לא רוחניות מהכתובים.
אלינה: כשאת אומרת שיש הרבה פנאטיות והרבה דת בכתובים וביוגה באופן כללי, למה בדיוק את מתכוונת?
שאקטי: יש מלא אלוהים בכתובים. מלא אלוהים. לא מפסיקים שם לדבר על רצון אלוהים, לשרת את אלוהים, להיכנע לאלוהים. זה מאוד פנאטי בעיניי, זה תקוע. אז זה לא יתקדם עם החיים. העולם הקדום, כמובן, היה מאוד דתי.
הכתובים של היוגה הם הכתובים העתיקים ביותר שיש לאנושות. גם אם אתם לא מקבלים את זה, זה בסדר מבחינתי, אבל ממקום מדעי, הכתובים של היוגה הם הכתובים הכי עתיקים שיש. הם התחילו בעולם מאוד קדום, וכן, יש שם דברים שהם כבר לא רלוונטיים להיום.
כל נושא האלוהים, מבחינתי, ואמונה בדברים - זה לא דבר רלוונטי ברוחניות. מבחינתי, כשכבר התודעה מגיעה לצ'אקרות הגבוהות, אין יותר אמונה, יש רק ידיעה. באמונה אין ידיעה. לכן אנחנו אומרים: "אני יודעת שיש לי שתי זרועות". אף אחד לא יגיד: "אני מאמינה שיש לי שתי זרועות", כי אני יודעת שיש לי שתי זרועות, אבל אני מאמינה באלוהים. את מבינה?
וכשיש בהירות כבר, את לא מאמינה בשום דבר. כשצ'אקרה חמישית, וישודה, פתוחה ומאוזנת, אין יותר אמונות. יש ידיעה בכל רגע ורגע.
אז כן, היוגה היא מאוד מאוד דתית בעיניי, ולכן אני גם - זה יישמע מוזר - לא זורמת עם המסורת של היוגה. אני לוקחת כלים מיוגה שברמה תודעתית מאוד מאוד גבוהה, בלי המסורת. כי מסורת היא בדרך כלל דבר שהוא כמו מים עומדים, מבינה?
המסורת זה דבר שעובר מדור לדור לדור לדור, ואף אחד לא בודק את זה. את פשוט מקבלת את זה בירושה, מעבירה את זה בירושה, מקבלת את זה בירושה, מעבירה את זה בירושה. ורוחניות חייבת להיות אותנטית. בכל רגע נתון אנחנו צריכים לבדוק מה נכון לרגע.
אז כן, היוגה מאוד דתית בעיניי, אבל לי יש דלת יציאה משם, וזה זן. לכן באיזשהו שלב בחיים שילבתי גם זן, כדי למלא את המקום הזה שלא יכולתי להתייחס אליו ביוגה.
הכתובים מתייחסים לדברים בקדושה. לי בחיים שום דבר לא קדוש, וזה העניין הזה של אלוהים וסגידות לאלים. ולא משנה, גם אם זה אלוהים אחד - זה לא רלוונטי לי, אז זה לא משמש אותי. כל האספקט הזה ביוגה, וזה היבט מאוד מאוד גדול ביוגה. איפה שלא תפני בכתובים, את תראי שמדברים על אלוהים.
אלינה: כן, אני מודה שקראתי את זה וראיתי. בגלל שלמדתי איתך ראשונה ושמעתי שהיוגה זאת לא דת ואין אלוהים ביוגה, מאוד הופתעתי לראות שיש אלוהים בכתובים היוגיים, ואז הבנתי שזה לא מוקצה.
שאקטי: כל הכתובים היוגיים למעשה מתבססים במידה כזו או אחרת על אלוהים. אז אנחנו מתחילות פה באמת לפרק משהו, כי הכתובים כבר לא יכולים להיות שלמים.
אלינה: אבל איך את יכולה לדעת בכזאת ודאות מוחלטת שאין אלוהים?
שאקטי: קודם כול, אלוהים זה קונספציה. את מבינה? אלוהים זה הגדרה שאדם יצר. עכשיו, גם אם הייתי בכוח רוצה לקבל את זה - כי אני לא אומרת, מי שיש לו אלוהים, שיישאר עם אלוהים, וזה נפלא - אם תסתכלי על ההגדרה של אלוהים, גם בדת היהודית, גם בדת הנוצרית, גם בדת ההודית, תראי שכל תכונותיו של אלוהים הן התכונות שיש לנו.
מספיק אני צריכה להתמודד עם התכונות האלה אצלי. אני עכשיו צריכה עוד מישהו מעליי עם התכונות האלה, בעוצמה גדולה יותר. בואי נתחיל מכך שלאלוהים יש רצון. תראי לי אלוהים אחד באחת מהדתות - בודהיזם, יהדות, נצרות, הינדואיזם - שאין לו רצון.
עכשיו, אנחנו יודעים מה זה רצון. רצון זה מיינד. עוד מילא אם הייתה המצאה של אלוהים שהיא לא בצלמנו. אבל כשאני מסתכלת על התיאור של אלוהים, או על מה ניסו להוריש לי, או על מה הסבירו לי שזה אלוהים, אני רואה את עצמי, אבל עם עוצמות יותר גדולות. אז זה לא משרת אותי, את מבינה?
עכשיו, אני באה ממקום שאני כבר יכולה לעשות לעצמי בחירות. אלוהים הוא דבר מאוד מאוד חשוב. הוא נותן קרש הצלה לאנשים, כדי שאנשים לא יתאבדו, כי אנשים לא יודעים איך להתמודד עם דברים שלא ברורים להם ושלא ידועים להם. מה היה לפני שנולדנו? מה זה מוות? למה אני כאן? כל הדברים האלה.
לי אין בעיה לחיות בשלווה עם חוסר ידיעה. במילא כל דבר שאני יודעת, אני יודעת שהוא מאוד מוגבל. גם הידע ביוגה הוא מצומצם. גם המדע, שאני מאוד אוהבת - אני עמוק בתוך מדע - גם מדע זה דבר בסך הכול מאוד מצומצם.
כן, דבר אחד אני יכולה לומר לך: אין אדם, עץ או חיה, מקרוב, מה שאת רוצה, שיודע מה כל הסרט הזה, כי אין מה לדעת. It is what it is.
אז אני לא צריכה מישהו שיבוא וימלא לי את החללים שאני לא מצליחה למלא בעצמי, מבינה? אני לא צריכה אלוהים, אני לא צריכה מישהו שייתן לי משמעות. אני מספיקה בעצמי לתת משמעות לחיים בכל רגע ורגע.
אבל אנשים לא סומכים על עצמם. את יודעת, ראיתי לא מזמן תוכנית נהדרת בטלוויזיה שאני מאוד אוהבת, נדמה לי משהו ב-11, משהו כזה, ששואלים בה שאלות. אז שאלו אנשים דתיים שאלות מאוד מאוד יפות, וכולם חזרו על אותו דבר: "יש אלוהים. אני לא צריכה לקחת אחריות על המציאות. אני יודעת שיש אלוהים, האחריות בידיים שלו".
רוחניות זה בדיוק הפוך מזה. אני לוקחת אחריות, לא אשמה. אני לוקחת אחריות על תפיסת המציאות שלי. אני לא צריכה אלוהים שייקח אחריות על חיי או על המציאות שלי.
אבל זה הרבה יותר קשה להיות במקום הזה. אבל תארי לך, אני נותנת משמעות לחיים שלי? כמה אופציות יש לי? כשאלוהים נותן לך משמעות, אז הוא נותן לך את המשמעות שהוא רוצה לתת לך. לא עובד מבחינתי, מקצץ לי את הכנפיים.
אז כן, היוגה מאוד דתית. לכן כשאנשים אומרים לי: "וואו, הייתי צריך לנסוע להודו לקחת קורס מורים, אבל בגלל הקורונה לא נסעתי, אז אני אעשה את זה בארץ, אני אעשה את זה איתך", אני אומרת: "וואי, איך אני שמחה לשמוע את זה. כי אם היית נוסע להודו, היית לומד הרבה דברים שקשורים לדתיות וסגידות".
היום, בימים האלה, כשאנחנו כבר מתפתחים תודעתית, אנחנו כבר צריכים לתפוס רוחניות ברמה הרבה יותר גבוהה.
שאקטי: מאלוהים שכועס או לא כועס, או רוצה לתת לנו מבחנים ושיעורים. די, בואו נצא כבר מבית ספר. כמה זמן אפשר להישאר בבית ספר? והכול כל הזמן שיעורים ומבחנים.
אלינה: כן, אתם רוצים חופש? מבחינתך, כלומר, כל הקונספט הזה... אני חושבת שאולי בעולם הרוחני הרבה פעמים מחליפים את אלוהים ביקום שמלמד אותנו שיעורים. פשוט מחליפים את השם מאלוהים ליקום. כל הקונספט הזה שאנחנו כאן לאיזושהי מטרה, אנחנו כאן ללמוד שיעורים ולהתפתח - בעינייך זה משהו שלא קיים, כי אין לו איזשהו בסיס, אבל תודעה גבוהה זה כן?
שאקטי: לא, אני לא אומרת שהוא לא קיים. אני אומרת שהוא קיים אם את מאמינה בו. אנחנו יוצרים את המציאות שלנו. את מאמינה באלוהים - אלוהים קיים.
אלינה: את מאמינה שכל מה שקורה לך הוא כתוצאה משיעורים?
שאקטי: זה נכון, אני לא שוללת את זה, לא בסרט שלי. לא מזמן היה בפייסבוק... אנשים אמרו... מישהי כתבה: "כולם מקסימים. הלכתי לחנייה להיכנס לאוטו שלי והייתה נוצה על הרצפה. מישהו יכול להגיד לי מה המשמעות של נוצה?" מישהי אחרת אמרה: "וואו, זה מוזר, כי היום בדיוק פתחתי את הדלת למרפסת שלי והיו שתי נוצות. מישהו יכול להגיד מה המשמעות של נוצות?" עכשיו, את מבינה? אנשים לא מפסיקים לחפש משמעויות. אני רואה נוצה, אני נותנת לזה משמעות: אה, היו יונים פה. או איזו משמעות שאני רוצה, לא משנה מה. אבל את רואה איך כל הזמן אנשים מנסים למצוא משמעות, כשאני באותו זמן פשוט נותנת משמעות. זה נותן לי הרבה מאוד חירות, אבל אני לא שואלת את אלוהים. אלוהים קיים בתפיסה של מי שמאמין באלוהים, והוא לא קיים בתפיסה של מי שאלוהים לא קיים שם, כי אני לא מחזיקה את האמת המוחלטת. אבל זו לא קונספציה מוחלטת בעיניי. לכן אנשים אומרים לי: "את מאמינה באלוהים או לא מאמינה באלוהים?" או: "אני מבין שאת לא מאמינה באלוהים, אבל תראי, זה לא שאני לא מאמינה באלוהים, כי כדי לא להאמין באלוהים אני צריכה שיהיה אלוהים ושאני לא אאמין בו." מבחינתי אין אלוהים, אז אין שאלה אם אני מאמינה בו או לא, כי אין את הדבר הזה. את מבינה למה אני מתכוונת? זה כמו שאת אומרת: "את מאמינה שהטלפון הזה יביא אותנו לקדמה, או שאת מאמינה שהטלפון יביא אותנו לאבדון?" אבל את מדברת על משהו שקיים. אבל את לא יכולה לשאול אותי אם אני לא מאמינה באלוהים, כי זה לא קיים. כשאת אומרת "אלוהים", אני שומעת ביטוי.
אלינה: זה אפילו לא עניין של סמנטיקה. מה ההבדל בין אלוהים לבין תודעה גבוהה?
שאקטי: תדעי לך, באיזשהו שלב זה גם לא "גבוהה". זה בשיח, כי אנחנו צריכים הגדרות. זו תודעה. תודעה אין בה כלום. זו מודעות. את מודעת למחשבות שלך? את מודעת לגוף שלך? לנשימה שלך? מה מודע לגוף שלך, למחשבות שלך וכולי? אבל אין בתודעה רצון. אין בתודעה הזאת תשוקות. אז כל השנים שרציתי להגיע להארה וחשבתי שהרצון הזה הוא רצון גבוה, באיזשהו שלב הבנתי: זה אותו רצון כמו "אני רוצה שוקולד". מה ההבדל? את מבינה? תודעה מבחינתי זה state of consciousness, זה מצב תודעתי שאין בו שום דבר מהמיינד שלי. הוא לא רוצה או לא רוצה, זה לא גבוה, זה לא נמוך, זה לא רחב, זה לא קטן, זה לא דבר שאני צריכה להשיג. זה קורה, או שאני נוכחת לזה או שאני לא נוכחת לזה. אז זה הרבה יותר... זה פשוט, זה פשטות. אין מה לעשות פה בעצם, פשוט להיות מודעים לזה. אלוהים? תראי איזה בלגן אם אלוהים יצר: מלחמות, הפרדות, גזענות, דברים מזעזעים. מה כל כך ביג דיל בדבר הזה?
אלינה: אז בעצם הגישה שלה היא בסופו של דבר מאוד פשוטה: להוריד מעצמנו הכול ופשוט להיות. ולהיות זה גם השם של הספר שהוצאת לפני בערך שנה, אם אני זוכרת נכון. זה ספר מדהים שמאגד את כל המאמרים שכתבת לאורך השנים ועוד קצת, והחלטת להפיק אותו ולחלק אותו בלי עלות לכל דורש.
שאקטי: נכון. יש לי שני ספרים. יש לי ספר אחד באנגלית שנקרא The Enigma of Self-Realization. הוא שונה מ"להיות". אנשים חושבים שזה תרגום, אבל הוא לא. אלה שני ספרים שונים. המקום שבו אני יכולה להרשות לעצמי בחיים להחזיר תודה לתלמידים המדהימים שלי, שהפכו אותי למורה, הוא כשאני כותבת ספרים ומאמרים. אני נותנת אותם פשוט כמתנה.
אלינה: אז מה, כל מי שרוצה יכול לקבל את הספר "להיות"? הוא בא לתת לנו...
שאקטי: הוא לא בא לתת לנו, הוא בא לקחת מאיתנו את כל מה שיש. אם אני אתן עוד דברים, אני יוצרת עוד דעה חדשה. זה בדיוק העניין. הוא בא לפרק את כל האמיתות שכולם נאחזים בהן, כולל אני. אמיתות על הורים, אמיתות על דת, אמיתות על יוגה, אמיתות על רוחניות, אמיתות על אומנויות - את כל האמיתות שיש, כדי שנישאר בלי כלום, ואז בכל רגע נתון כל אחד ידע מה נכון לרגע.
אלינה: מדהים. את הספר הזה אפשר לקבל בעותק דיגיטלי באפליקציית עברית, וגם אפשר לבוא לשאקטי יוגה סנטר בתל אביב, ברחוב חובבי ציון 52, ולקחת עותק, נכון?
שאקטי: ואני מציעה לא ללכת על הדיגיטלי. הוא ספר מקסים, נורא נעים לגעת בו, והוא בכריכה קשה, אז אני מציעה דווקא לקבל אותו. מי שלא יכול להגיע למרכז יכול לצלצל למרכז, ואז אני אשלח לכם את הספר. כן תצטרכו לשלם על דואר ישראל, לא על הספר. אנחנו שולחים ספרים לאלה שגרים מחוץ לתל אביב, ונשמח לתת לכם ספרים.
אלינה: מדהים. ובואי נספר קצת לאנשים שצופים או מאזינים לנו איך הם יכולים ללמוד אצלך, בין אם זה שיעורים ובין אם זה קורסים למורים ליוגה.
שאקטי: אז יש לנו שיעורי יוגה, שבועיים היכרות חינם. מי שבא למרכז שלנו יכול להתנסות בשבועיים היכרות חינם. המרכז שלנו נמצא ליד דיזנגוף. יש לנו מרכז מאוד מאוד יפה, עם גינה ותה, ממש מדליק. אפשר גם לעשות איתנו שיעורים אונליין. זה לא זום, יש לנו אתר עם כ-90 שיעורים מוקלטים. גם שם יש שבוע היכרות חינם, אז אפשר להצטרף למרכז, לשאקטי יוגה סנטר, ולהירשם לשבוע היכרות חינם. קורסים למורים: בקרוב ממש, עוד כמה ימים, יש יום פתוח. מי שרוצה להצטרף לקורסים, צלצלו למרכז ותקבלו פרטים ליום הפתוח. זה לקורסים למורים, רמה 1 ורמה 2. יש מלא סדנאות על כל מה שרק אפשר ממקום רוחני: צ'אקרות, מרכזי אנרגיה, פראניאמה, זוגיות רוחנית, הרבה ניקויים. אני מלמדת הרבה מאוד ניקויים, זה חלק מחיי היוגי. ככל שמנקים יותר פסולת מהגוף, יש יותר מקום לפרנה, לאנרגיה לזרום. ניקוי כבד, תרפיית שתן, פראקשלאנה, ניקוי של כל המעיים, שטיפת אף ועוד מלא דברים מעניינים.
אלינה: כן, להיות על דרך הרוח זה תהליך של תחזוקה גם. זה לא שפעם אחת לומדים וזהו, אנחנו כל הזמן מתחזקים את עצמנו, גם פיזית וגם תודעתית. מעולה. יופי, שאקטי מאי, תודה רבה לך. אני אלינה גלינשקון. תודה שהייתם בתוכנית הראשונה והמרגשת שלנו, ביוטיוב ובפודקאסט של "יוגה כדרך חיים" עם יוגאלינה. אנחנו נודה לשאקטי וניפגש עם המרואיינת הבאה. תודה רבה, שאקטי.
שאקטי: שיהיה יום מקסים, יום נפלא. להתראות.
אלינה: עד כאן החלק השני בשיחה המרתקת עם שאקטי מאי בפודקאסט "שיחות על יוגה". אני מקווה שלקחתם איתכם משהו מהפרק הזה, בין אם זו ההשראה מהעוצמה של שאקטי ובין אם אלה השאלות שהיא מעלה לגבי מה נחשב נורמלי. דיברנו על השחרור של היוגה ממושג האלוהים, על אי-ההיאחזות של שאקטי בכתובים של היוגה, ועל כך שהגיע הזמן שכולנו נסיים את בית הספר של החיים. כמו שהבטחתי, בין פרקי הראיונות עם המורות והמורים המדהימים ליוגה, אני משלבת גם פרקים אישיים על הסיפור שלי ועל הדרך שבה היוגה שזורה בהם כחוט השני. בפרק הבא מחכה לנו פרק חשוף במיוחד: "הדרך חזרה אליי - מחמש שנות התעללות לצמיחה". בו אני משתפת אתכם באחד הפרקים הכי מעצבים של החיים שלי, איך יצאתי מזוגיות מאוד קשה אל החופש האמיתי ואל החיים הכי טובים שיכולתי לבחור לעצמי. ואם הפרק הזה עשה לכם משהו, אני ממש אשמח לשמוע. אפשר לכתוב לי באינסטגרם יוגאלינה_יוגה, או לחפש בגוגל יוגאלינה עם א', ותמצאו אותי בכל פלטפורמה. אל תשכחו לעקוב אחרי הפודקאסט כדי לא לפספס פרקים חדשים. תודה שהייתם איתי.
אלינה: אני אלינה גרינשפון יעקב מיוגאלינה, בית הספר ליוגה שקטה. מאחלת לכם שקט בין גלי ההכרה. "שיחות על יוגה", הפודקאסט של אלינה גרינשפון יעקב - יוגה שקטה לראש עמוס. תודה רבה.
