"אני אסתדר לבד".
כמה פעמים אמרתם את המשפט הזה השבוע?
כשמישהו הציע לעזור עם השקיות. כשהגוף ביקש לנוח. כשהיה ממש קשה, ובכל זאת עניתם "הכל טוב".
נשמע מוכר?
אמא שלי פשוט הולכת לעבודה חולה
אף פעם לא לקחתי ימי מחלה.
ראיתי את אמא שלי עושה בדיוק אותו דבר. אמא שלי פשוט הולכת לעבודה חולה.
וכל פעם שהגוף ביקש לעצור, שאלתי את עצמי מה אני אפסיד. כסף. דדליין. מי ייפגע אם אני לא אהיה שם.
אסור לי לוותר לעצמי. ככה חשבתי.
אז עבדתי בפול פאוור, עד שהגוף עצר אותי בעצמו.
חום. צוואר תפוס. מיגרנה שהשאירה אותי חמישה ימים לשכב בחושך.
ואז, ברגע שהתאוששתי - חזרה לאותו קצב בדיוק. עד הקריסה הבאה.
הערב שבו לא הצלחתי לקום
רגע לפני שיותם ואני עברנו לגור יחד, הוא הגיע אליי ערב אחד ומצא אותי יושבת על המזרון. שעה אחרי שהתלמידים הלכו.
זה היה סוף השיעור השישי שלי באותו יום, ביום החמישי ברציפות שנראה ככה.
הגוף שלי פשוט לא הסכים לקום.
יותם עזר לי לקום.
ואחרי זה חליתי ממש, ולא יכולתי ללמד שבוע שלם.
מה שהכי הפתיע אותי: הייתי בטוחה שכבר למדתי את השיעור הזה. לדאוג לעצמי, לא להגיד כן לכולם, לא לשים את העבודה לפני הבריאות.
אבל הדפוס הזה חלקלק. הוא חוזר מהדלת האחורית, גם אצל מי שמלמדת יוגה.
למה דווקא החזקות לא מבקשות עזרה?
הרבה מאיתנו, ובעיקר נשים חזקות ועסוקות, למדו מוקדם מאוד שלהיות חזקה זה לא להזדקק לאף אחד.
שאם נבקש עזרה - נהיה נטל. שיגלו שבעצם לא הצלחנו להחזיק הכל.
וזה עבד. באמת עבד.
החוזק הזה בנה קריירות, החזיק משפחות, עבר משברים.
הבעיה היא שהגוף לא יודע לקחת הפסקה מהחוזק הזה.
מי שתמיד צריך להסתדר לבד, חי בכוננות. מערכת העצבים לא מקבלת אף פעם את המסר "יש מי שיחזיק אותך עכשיו".
אז הכתפיים נשארות למעלה, הלסת קפוצה, הנשימה קצרה ונתקעת בחזה.
אצלי זה היה גוש בגרון וחזה סגור. לקח לי שנים בכלל לשים לב אליהם.
ולפעמים, כמו אצלי על המזרון באותו ערב, הגוף מוצא את הדרך היחידה שנשארה לו לבקש מנוחה - לקרוס.
וזה לא אומר עליכם כלום. זה לא חולשה ולא כישלון.
זאת דרך ששמרה עליכם פעם. מותר לבדוק אם היא עדיין משרתת אתכם היום.
איך היוגה נכנסת לפה?
על המזרון לומדים משהו שקשה מאוד ללמוד במילים: לתת למשהו אחר לשאת אותנו.
את הרצפה. את הנשימה. את הכרית מתחת לברכיים. את המורה שמזכירה לרכך את הכתפיים.
בכל פעם שאנחנו נותנים לרצפה לקבל עוד קצת מהמשקל, הגוף לומד מחדש שמותר לשחרר.
שלא הכל מתפרק ברגע שמפסיקים להחזיק.
ומשם, לאט לאט, זה זולג החוצה.
ל"כן, תודה" כשמציעים לעזור עם השקיות. לטלפון לחברה כשקשה.
כשיותם קיבל את העבודה בחו"ל ונכנסתי לפאניקה, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להתקשר לחברה שאני סומכת עליה.
פעם לא הייתי עושה את זה. הייתי מסתדרת לבד.
אין רגע אחד שבו זה משתנה. יש הרבה רגעים יומיומיים, שמצטברים.
רוצים לנסות כבר עכשיו?
- שוכבים על הגב, על המזרון או על השטיח. אפשר לשים כרית מתחת לברכיים.
- שמים לב איפה הגוף עדיין מחזיק - בכתפיים, בלסת, בבטן.
- עם כל נשיפה, נותנים לרצפה לקבל עוד קצת מהמשקל.
- נשארים ככה כמה נשימות. בלי לתקן, בלי לעשות נכון. רק לתת לרצפה להחזיק אתכם.
זה הכל. מעט ולאט.
לוותר לעצמי, קצת
אתם יכולים להסתדר לבד. אף אחד לא מטיל בזה ספק.
השאלה היא אם אתם חייבים.
פעם חשבתי שאסור לי לוותר לעצמי.
היום אני יודעת שזה בדיוק מה שהיה חסר לי - לוותר לעצמי, קצת. ולתת למישהו לעזור לי לקום.
ספרו לי, מתי בפעם האחרונה נתתם למישהו לעזור לכם? 🩷