"אני? יוגה? אני אפילו לא מגיעה לברכיים."
נשמע מוכר?
לא לתרגל יוגה כי אתם לא גמישים, זה כמו לא לאכול כי אתם רעבים.
כמו לא להתקלח כי אתם מלוכלכים.
כמו להישאר בלי עבודה כי אין כסף.
כמו לא לצאת עם הכלבה כי היא תעשה בבית.
כמו להמשיך לתת דוגמאות ולא להגיע לפואנטה.
אז הנה הפואנטה: הגמישות היא לא תנאי כניסה. היא מה שקורה בדרך.
אנחנו לא מלמדים את הגוף משהו חדש. אנחנו רק עוזרים לו להיזכר במשהו ישן.
תסתכלו על ילדים קטנטנים כשהם משחקים. הגפיים הקטנות שלהם הולכות בערך לכל כיוון, והם כורעים בלי לחשוב פעמיים.
ככל שאנחנו מתבגרים, זה הולך לאיבוד. אנחנו לא זזים מספיק, לא נותנים לגוף להגיע לטווח התנועה המלא שלו, ויושבים שעות מול מסך.
ובאותו זמן אנחנו מאבדים גמישות נוספת, שקשה יותר לראות: הגמישות של המחשבה ושל הלב.
מכל השנים של לרצות את כולם, של כאב שלא קיבל מקום, של לא להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו.
וכל זה, כמובן, נכנס גם לגוף.
ככה אנחנו מגיעים לחיים הבוגרים סגורים. לא גמישים.
ויש פה עוד משהו, ואני חושבת שזה הלב של העניין.
כשאומרים "אני לא גמישה", הרבה פעמים מתכוונים בעצם: "אני אכשל".
אחרי חיים שלמים שבהם הערך שלנו נמדד בכמה הצלחנו, גם המזרון הופך למבחן. ומי רוצה להיכשל במבחן מול כל הכיתה?
אבל יוגה שקטה היא לא מבחן. אין ציון, אין תנוחה "נכונה" שצריך להגיע אליה, ואף אחד לא בודק כמה רחוק הגעתם.
יש רק גוף, נשימה, ומה שיש היום.
אז האם נידונו לחיים של סגירות?
ממש לא.
קודם כל, כי לא נידונו לשום דבר. הבחירה תמיד בידיים שלנו.
ושנית, כי את מה שנסגר, אפשר גם לפתוח.
לאט. בלי כאב. בלי לדחוף.
בתרגול שחוזר על עצמו, הגוף משתחרר, ואיתו גם המתחים שהוא סוחב. ככה חוזרות הגמישות והחיות. לפעמים לאט לאט, ולפעמים, בהפתעה, באחת: בתנוחה הנכונה, או בהבנה הנכונה.
רוצים לנסות כבר עכשיו?
- עומדים, ומתכופפים לאט קדימה, בברכיים רכות.
- שמים לב איפה הגוף אומר "עד כאן".
- עוצרים שם. לא עוד סנטימטר.
- נושמים כמה נשימות, ומרגישים איך הגוף נפתח לבד, בלי שהכרחתם אותו.
זה הכל. מעט ולאט.
זה לא אומר שבסוף תשימו את הרגל מאחורי הראש.
אבל תיווצר זרימה. פתיחות. אנרגיה שזזה בגוף.
כי הגוף שלנו לא נידון להיות קשיח ועצור. וגם אנחנו לא.
ספרו לי, מה עוצר אתכם מלחזור למזרון? 🩷