כן, אני אנושית. אבל...
אני לא מתביישת להודות בזה: אני שונאת להיות אנושית.
מכירים את המשפט "לא נורא, זה אנושי"? זה אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי לשמוע. או "את בסך הכל אנושית, זה מה שיש".
שלא תטעו, לאחרים מותר להיות אנושיים. רצוי, אפילו. להיות בפגיעות, לסלוח לעצמם, להכיר ביכולות ובמגבלות, להיכשל ולנסות שוב. אני הכי בעד. אהיה גם הראשונה לתמוך.
לכולם זה בסדר להיות אנושיים, חוץ ממני.
אני לא אוהבת להיות אנושית. או "בסך הכל אנושית". אני רוצה להיות על-אנושית.
למה אני חייבת להיות "הכי טובה"?
אני רוצה ללמוד מטעות פעם אחת, ולא לחזור עליה יותר אף פעם.
אני רוצה לחזות את התוצאה האפשרית של כל סיטואציה, ותמיד לבחור בטובה ביותר.
אני רוצה להתגבר על שברון לב ועל כאב בתוך שבוע, לקום, להתנער ולהמשיך לתת בראש. ואת זה לעשות אחרי שהרגשתי ועיבדתי הכל, כמובן בלי להדחיק. אה, ובטח לא לברוח להסחות דעת כמו אוכל, טלוויזיה או אלכוהול.
להתגבר בעצמי על כל דבר, ממש ממש טוב, ממש ממש מהר.
אבל מה לעשות, אני עדיין אנושית, לדאבוני הרב. לא משנה מה ניסיתי לעשות, נשארתי כזאת.
אפילו עכשיו, בזמן שאני כותבת את השורות האלה, אני רוצה להוכיח כמה אני "אנושית, אבל". להראות איך בכל זאת אני מנפנפת את התלאות שלי כאישה בגוף אנושי, ומתגברת על הכל צ'יק צ'ק.
מעצבן אותי שאני רואה את תשומת הלב שלי קופצת. אולי רגע לפתוח פייסבוק, והנה משהו סופר מעניין בציפורניים שלי, ולמה אני כותבת את זה בכלל? למי אכפת לקרוא את הטקסט שלי?
כל האנושיות הזאת, יא אללה שלה. מרחיקה אותי ממה שחשוב באמת.
להצטיין בכל מחיר
ומה חשוב באמת? הו, שאלה מעולה, ידידיי. מה שחשוב באמת הוא להיות הכי טובה. בהכל. תמיד.
כשהייתי תלמידה, הכי חשוב היה שיהיו לי הציונים הכי גבוהים בכיתה, ואם אפשר בשכבה, ואם אפשר בבית הספר. תוך כדי, להיות זאת עם הכי הרבה התנדבויות. וגם שהמורים הכי יאהבו אותה.
אה, וכמובן גם לעבוד, כי אני צריכה להיות הכי טובה בלהיות עצמאית, ואני יכולה הכל לבד (כי מי שהכי טובה לא צריכה שאף אחד יעזור לה או יגיד לה).
מחוץ לבית הספר הייתי צריכה להיות הכי טובה בלהיות פרועה. יותר קיצונית מהילדים הכי קיצוניים, ללבוש את הבגדים הכי משוגעים, לצאת עם הבחורים הכי שרוטים.
אהבתי את המבטים המופתעים של מי שהכירו אותי משני העולמות: "את, מצטיינת שכבה, אבל כל כך... מופרעת?"
כן. הכי טובה בלהיות לא צפויה.
כשאף אחד לא רואה כמה את טובה
בגיל 14 החלטתי להיות עיתונאית. אז כמובן שהייתי חייבת להיות הכי טובה בזה. כתבתי בכל עיתון בית ספר אפשרי, בעיתונים של תנועת הנוער, ובצבא התקבלתי להיות כתבת צבאית בעיתון "במחנה".
אלא ששם קרתה תקלה: הם לא הבינו שאני הכי טובה. טעות שלהם, כמובן.
אחרי קורס כתבים מתיש, שלחו אותי לתפקיד שוליים. במקום להיות כתבת של אחת מיחידות הלוחמים, שלחו אותי לסקר את אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה.
לא האמנתי שמישהו יכול לעשות טעות כזאת. אבל אני הכי טובה! למה הם לא רואים את זה?
היה פה שבר נוראי. לא היה מקובל עליי שמישהו בכלל יכול לעשות דבר כזה.
תבינו, זה לא שמשהו אי פעם הוגש לי על מגש של כסף. הייתי צריכה לעבוד ממש קשה בשביל כל ציון, כל הישג, כל תעודה, והייתי מוכנה לזה. אבל לא הייתי מוכנה לעבוד כל כך קשה, ובסוף לא לקבל את מה שרציתי. ממש לא.
הגעתי ליחידה די מעפנה. כזאת שבה לא הכירו ביכולות שלי, שבה התייחסו אליי כאילו אני עוד אחת. עוד חיילת. עוד מישהי... אנושית.
לא אהבתי את זה. איזו תחושה נוראית, לא להיות הכי טובה. ועוד לראות את כל החברים שלי מהקורס, שכן הגיעו למקום הכי טוב, ולחשוב שהם יותר טובים ממני.
אגב, זו לא הפעם הראשונה שחשבתי שאחרים יותר טובים ממני. תמיד חשבתי ככה: בקשרים חברתיים, בכמה קל להם בלימודים, בכמה כסף יש להם בבית, או בכמה ההורים שלהם אוהבים אותם. אבל זה רק דחף אותי להתאמץ יותר, וכמעט תמיד נגמר בהצלחה.
לא ידעתי מה לעשות עם הקטע הזה, שאני לא מצליחה להיות הכי טובה גם כשאני הכי משתדלת.
היום שבו נשבר לי המוח
הצבא התקדם, ובסופו הגעתי ליחידה שרציתי (כבר הייתי מותשת ולא ממש היה אכפת לי, אבל נו, מילא). ואפילו יצאתי מהצבא ישר לזרועותיו של אחד העיתונים הכי גדולים בארץ. עורכת החדשות הצעירה ביותר שהייתה בעיתון אי פעם, מיינד יו.
הו כן, הנקטר המתוק של להיות הכי טובה.
כמובן שלא יכולתי להסתפק בזה. מיד אחרי הצבא התחלתי ללמוד לתואר. והנה אני: סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, עורכת חדשות, מתאמנת חמישה ימים בשבוע, ומבלה בלי הפסקה. הכי טובה בלעשות הכל, להיות הכל, להצליח בהכל.
עד שיום אחד נשבר לי המוח.
לא יודעת אם נשבר. הוא בטוח נסדק. יום אחד, ערבוב קטן של כמה סמים, והתגלה לו התקף החרדה הראשון של חיי.
לא הייתי הכי טובה בלנהל את התקף החרדה הזה. חשבתי שהשתגעתי. העולם כולו התערבל למערבולת של כאב, מחשבות איומות, תחושת מחנק מזעזעת, פאניקה אינסופית.
"זהו", חשבתי, "סוף סוף יצאתי מדעתי".
אני לא מאשימה את הסם בהתקף הזה. הסם פתח משהו שלא הייתה לי גישה אליו, כי הוא היה מוסתר מתחת לכל כך הרבה שנים של התעלמות, הדחקה והזנחה.
כי כדי להיות הכי טובה, הייתי צריכה להיות גם זאת שמתנערת הכי מהר מכל דבר.
זאת שקמה על הרגליים שבוע אחרי שהחבר שלה מת בגיל 16.
זאת שמתאוששת מפגיעה מינית, ולא מספרת לאף אחד, כי לא צריך לדעת.
זאת שבסתר ליבה מאמינה שהיא ממש מכוערת, אז היא חייבת לפחות להיות הכי חכמה.
זאת שמאמינה שהציון שכתוב על הדף אומר בדיוק מה הערך שלה.
הייתי צריכה להיות זאת שמגדירה את עצמה לפי הצלחות, שאוהבת את עצמה רק כשהיא מצטיינת, שעוזרת לכולם אבל אף פעם לא צריכה עזרה בעצמה.
השלמה עם האנושיות (בערך)
מסע ההתאוששות שלי הוא לא הנושא של הסיפור הזה. אותו אשמור לפעם אחרת.
רק אספר בקצרה שהצלחתי לקבל עזרה. זה לקח זמן, וזה החמיר הרבה לפני שהשתפר, אבל כמה שנים אחר כך עמדתי שוב על הרגליים. אחרת, שלווה יותר, מודעת יותר, רוחנית יותר.
בדרך הרוחנית למדתי שאני זה לא המחשבות שלי, ולא הרגשות שלי. למדתי שאני יכולה לבחור בפעולה המועילה, לא משנה מה אני חושבת או מרגישה. שזה המיינד, וזו לא אני.
הרבה פעמים זה באמת עזר לי לחיות עם יותר אינטגריטי, ולהיות בשירות. אבל הרבה פעמים זה היה אותו דפוס באדרת אחרת: תירוץ לא להרגיש, או למשטר לעצמי את המחשבות.
מה שבטוח, זה שאנחנו הכי טובים ביחד
אני עדיין מחלצת מהעור קוצים של "הכי טובה". לפעמים הם נעוצים כל כך עמוק, שצריך ממש הליך כירורגי כדי להוציא אותם. לפעמים אני פשוט נותנת להם להיות שם, לא מועילים, לא מפריעים. ולפעמים כואב לגעת בהם, וזה מזכיר לי להיות יותר זהירה עם עצמי.
להכיר בכך שאני אנושית, שאני טועה, שיש בי כאב, שיש לי מגבלות, שיש לי גוף שלא יכול הכל, זה משהו שאולי לעולם לא איהנה ממנו. משהו בי מתנגד לרעיון הזה בעקשנות.
אבל היום, אני לפחות יכולה לצחוק על זה.
"הכי טובה" ו"אני לבד" הם היום משפטים של בדיחה בבית שלנו. הם נאמרים בהומור ובחמלה אינסופיים, כשאלינה הילדה החמודה יוצאת ומתעקשת שהיא יכולה יותר מכל ה... אנושיים האלה.
אז הנה, אני מודה קבל עם ועדה: אני לא הכי טובה. אני אנושית.
ופאקינג קשה לי עם זה, אבל לפחות אני כבר יכולה להגיד את זה בקול.